העם דורש צדק בחינתי

על ייסורי הגמילה מאודישנים

מאת: אפרת קדם

שלום, אני אפרת ואני בגמילה (זמנית!?) מאודישנים.

גם לכם יש "סכסוך עבודה" עם הדבר הזה שנקרא אודישן? הפחד להיכשל, או יותר נכון הוודאות המוצקה והמציקה, שברוב המקרים הסיכוי להיבחר הוא די קלוש, בהתחשב במצב הביקוש וההיצע בארצנו הקטנטונת. התיאטראות הרפרטוארים פותחים את שעריהם לעתים נדירות ומציעים אודישנים כלליים, אך מקנן בי החשד שגם אז העניין הוא בעיקרו פיקטיבי (אך זה רק חשד כמובן….). תיאטראות אחרים מחפשים לפעמים שחקנים או מופיעים (אפשר לקחת דוגמא חיובית מתיאטרון הסימטה שערך לאחרונה אודישנים פתוחים ולקוות שימשיך לפעול כך) ולא רק ממשיכים עם קבוצה קבועה, אך ברוב המקרים לא נדע על כך, וגם אם נדע, מחפשים שחקנים יחידים בלבד… בקיצור – השחקן הולך למלצר.

אה, וכמובן שבתי הספר למשחק מלאים ותוססים, הממשיכים להשיק כל שנה ליין חדש של מלצרים מתוסכלים שלמרות כל מה שאמרו להם, לא מבינים איך זה יכול להיות.

אז כן – גם כאן – הסוד הגדול הוא השיתוף במידע. ולצערנו הנכס הזה מרוכז בידי מעטים בלבד. רוב האודישנים הנחשקים אינם נחשפים כלל לציבור השחקנים הרחב והלא מוכר. מצד שני איך תהיה "מוכר" אם התחושה היא שרק המוכרים והמקושרים אליהם מחליפים ביניהם תפקידים? מין בעיה שכזאת. ביצה ותרנגולת. אין ספק שדרושה הרבה אמונה, התמדה ואולי גם מזל כדי ליהנות בפועל מהחוויה של "לעבוד במקצוע".

ובחזרה לחוויה המפוקפקת עצמה, להלן: אודישן. אין ספק שהתלות בגחמות ובפנטזיות של במאי או יוצר כזה או אחר היא "מתנה" מאוד לא פשוטה שבאה עם המקצוע. עמה גם באים לרוב הצורך לרצות, לשאת חן ולהרשים על מנת להתקבל לתפקיד המיוחל. לעתים יוצר המעמד הזה מקום מאוד גבולי מבחינת כבודו האישי והמקצועי של השחקן או הפרפורמר, וכן מבחן מעניין לגבולות הכוח של היוצר/במאי מאידך. לדוגמא, באודישן בתחום התנועה בו הייתי לאחרונה זיכתה הבוחנת בדחיפה קלה אל ירכתי הסטודיו את אלה שלא עברו, בעוד את אלה שכן עברו היא זימנה לקדמתו. מקסים, לא? לא רק שאתה לא מתקבל, אלא אתה "נדחף" פיסית אחורה. למקרה שלא הבנת.

עוד תופעה מעניינת ומאוד לא מכבדת שנתקלתי בה לא פעם היא סחבת ה"שלבים".  ברור לחלוטין שכדי לדעת ולבדוק לעומק יכולות של שחקן או פרפורמר אפשר לבדוק אותו במשך שעות במצבים והנחיות שונות, עם פרטנרים שונים, וזאת כדי לבחון התאמה לתפקיד או לקאסט מסוים. אך אני זוכרת סיטואציה מאוד הזויה שבה גררו קבוצת אנשים וביניהם גם את שפחתכם החרופה (והמעט מטומטמת במקרה הזה) יותר מחודש של מפגשים שבועיים של חקר והתנסויות (ובמלה התנסויות הכוונה היא שהיינו שפן הניסיונות לרעיונות היוצרים, הרי ברור שכולם המשיכו להגיע רק כדי להשתתף בפרויקט המיוחל) והמשכנו לבוא ולהופיע כיוון שמעל ריחפה ההבטחה להשתתפות בפרויקט, שבסופו מתוך קבוצה של עשרים ומשהו השתתפו בו בפועל 2-3 אנשים. כמה מרנין! בעיני היה זה ניצול ציני של הציפייה והתקווה של כל אחד מאיתנו להשתתף, שבמהלכו פשוט בדקו עלינו רעיונות שונים ומשונים. הרי החומר שרוצה לרצות הוא החומר הטוב ביותר לעבודה. אכזרי אך נכון.

לא חסרות חוויות אודישנים שהן – איך לומר – מהממות. אני זוכרת שלאחד האודישנים הראשונים בחיי באתי לאחר שבועיים של עבודה אינטנסיבית על קטע של בקט. כשהגעתי לביתו של הבמאי, הוא פתח לי את הדלת, ראה אותי, ומיד אמר שאני לא מתאימה לו מבחינת המראה שלי וסגר את הדלת בפני אחרי 5 שניות. זה היה באמת מהמם. (לשמחתי היה לסיפור הזה סוף טוב – הבמאי דיבר אתי אחרי המפגש ההזוי הזה ואף שיחקתי באותה הפקה – בתפקיד אחר)

 אני בטוחה שאני לא היחידה שעברה חוויות משונות או סתם מעצבנות, כמו סחבת מטורפת בלוחות הזמנים של הבחינה שתמיד שמים אותך במצב לא נעים, או שאתה מבין שלא התקבלת רק אחרי שאף אחד לא טרח לחזור אליך… וכהנה וכהנה מעשיות מתוקות.

אז למה אנחנו עושים את זה? לא, לא בגלל שאנחנו פתטיים. אלא כי אנחנו רוצים לעבוד במה שאנחנו טובים בו ובמה שהוכשרנו לו, וזאת הדרך העיקרית להגיע למחוז חפצנו. כן, כשחקנים או פרפורמרים בכל תחום  זהו חלק אינטגרלי וחשוב מהעבודה שלנו, זו הדרך המרכזית לעלות לבמה ולהיות מוכר על ידי גורמים מכריעים בתעשייה . אז מה לעשות?

ייתכן שבהרבה מקרים ההצלחה או הכישלון באודישן לא יהיו בהכרח קשורים לכישרון ויכולת או למוסר עבודה ומחויבות אלא לוויז'ן מאוד מסוים שהבמאי/יוצר פיתח לעצמו ואם את/ה מתברגים בו או לא. לכן כל העסק הזה גם עלול לתסכל כל כך.

אז גם כשהאפשרות נשמעת נורא מבטיחה – הפרויקט, הבמאי, התוכן, החזרות והאוטוסטרדה של התגשמות החלום יוצאת לדרך. ואת אומרת לעצמך שהיא נשמעת נחמדה, הפרויקט נשמע מעניין, הימים דווקא מתאימים לי ולא נורא שזה לא מאוד מתגמל – יהיה בסדר. תמיד תזכרו שאודישן זה דבר הדדי, גם אתם בודקים אם מתאים לכם, ומן הראוי שיהיה זה תהליך מכבד ואנושי. בררו כמה שיותר פרטים – מה בדיוק מחפשים? כמה אנשים? מהם לוחות הזמנים והדרישות? מהם התנאים? ותׅבררו. אל תלכו לאודישן שלא ממש מתאים/מחמיא לכם רק בשביל ללכת.

כשכבר כן מגיעים לאודישן, לבוא לעבוד ולעשות את המיטב, לא לעבור גבולות מסוימים אם לא נוח רק בשביל לרצות את הבוחן. קחו מילה מאודטה, אבל כל אחד הכי טוב בלהיות עצמו, אז לכו על זה.

תזכרו שישנן גם חוויות טובות, מענייניות ומכבדות גם אם הן לא מסתיימות בתכלית המצופה, אך הן עדיין בגדר שליחת לחמנו על המים. תזכרו את האומץ שנדרש והחשיפה ותהיו גאים בעצמכם. בכל זאת כשזה כן קורה, זה מרגיש נפלא, וגם אם לא, תמיד הדופק נעשה חזק יותר רגע לפני שמקריאים את השמות/ או כשמתקשרים/כותבים מייל. אז לפחות אנחנו יודעים שאנחנו גם חיים.

ולנו השחקנים היוצרים והמופיעים שמחפשים בית ומסגרת, אסור לשכוח שאפשר גם למצוא אותה אחד עם השני. גם זו דרך לא רעה לעלות על במה ולעתים היא מתגמלת הרבה יותר על אף הקשיים בה.

וליוצרים העכשוויים והעתידיים שבינינו – (כן, הייתי גם בצד השני) – הכוח, כמו שאומרים, יכול גם  להשחית. קרוב לוודאי שאם תבקשו משחקן מתחיל לעשות משהו באודישן, הוא באמת יעשה את זה. אז זהירות עם זה, הא?