מה זה תיאטרון-מחול?

תיאטרון בשוליים

סדרת כתבות על הגוונים הבהירים של התיאטרון

תיאטרון בפני עצמו הוא תחום ענק, עם אינספור ז'אנרים וסגנונות. בתוכו, מאחורי השוליים של הפרינג', ישנם ז'אנרים בין לבין, בין כיסאות האולם. אמנם הם עונים על הנוסחה של א' מגלם את ב' לפני ג', אבל יש בהם הרבה יותר מזה. דבר שלפעמים עלול לבלבל. מרתה כאן כדי לעשות סדר בבלגן. בכל פעם נציג לפניכם ז'אנר אחר,  נאיר ונעיר את הגוונים של התיאטרון ונרחיב את הגבולות שלו ושלכם.

והפעם – על תיאטרון-מחול.

מאת: אפרת קדם

אז מה זה תיאטרון מחול? לא בדיוק תיאטרון ולא ממש מחול? שניהם גם יחד? מה – שחקנים שזזים קצת ורקדנים שמדברים קצת (או שהם מוציאים קול בדרמטיות כשהם נושמים?) או שאולי בעצם זה מחזות זמר? אופרה? מחול אתני (בדומה להקת ענבל)? תיאטרון ילדים? אולי גם הקרקס עונה על ההגדרה?

כמובן שבמובן מסוים, השלוב הזה היה קיים עוד הרבה קודם בפולחנים הדתיים, אם זה בראשית התיאטרון ביוון העתיקה ואם בתיאטרון הנו היפני הקיים עד היום – שגם הוא תנועתי וקולי, (ממנו התפתח הבוטו האקספרסיבי)  וכמובן בהמשך המודרני של מופע מחול קלאסי שמעביר את סינדרלה לדוגמא, או האופרה. כל אלו הן צורות תנועתיות שעוסקות בתוכן מסוים.

אז זהו, שלא. במקרה הזה לא נתייחס לאופרות, מחזות הזמר, הקרקס, המחול האתני או הצגות הילדים, אף על פי שבכל אלה ישנם מרכיבים תיאטרוניים ומחוליים. כאן אנו מדברים על סגנון פוסט -מודרני שצמח בעיקרו מזרמים שונים במחול, באמצע המאה הקודמת שלנו וראשיתו בגרמניה.

האמת היא, ששפחתכם החרופה עשתה תואר ראשון בדבר הזה שנקרא "תיאטרון מחול" בסמינר הקיבוצים בו הנושא נלמד כתחום בפני עצמו. כולנו יודעים שככל שלומדים יותר נפתחות יותר שאלות מאשר ניתנות תשובות ולכן אני זוכרת שלאורך כל התקופה שאלנו ספק בצחוק – "נו אז מה זה תיאטרון מחול"? אני חושבת שהיה אולי שיעור אחד במערכת שקראו לו כך, אבל בין היתר למדנו את טכניקות המחול השונות, משחק, פיתוח קול, בימוי, מוסיקה, כתב תנועה וכן הלאה. הסתובבנו בין המחלקות. אני מניחה שכל הפסיפס של חווית הלמידה והזיקות בין הדיסציפלינות, כמו בכל מקצוע רב תחומי אחר, יצרו את הדבר הזה, לכל אחד ואחת מאתנו באופן ובמינון שונה כמובן.

אז איך אפשר לזהות שזה "זה"? בשונה אולי מהצורה מופשטת של המחול או המוסיקה, קיימת בסוגה הזו התייחסות לנושא תוכן כלשהו: פוליטי, היסטורי, אינטלקטואלי או רגשי. הוא לא יפורש עד תום בעזרת מלל או הבנייה לינארית של עלילה או התרחשות. ייתכן שיהיו אלה דימויים בלבד, מילים פזורות או סיפורים רוחביים, שהמפגש ביניהם אקראי ומתוך כך תנבע המשמעות. המבצע עצמו הוא גם הסובייקט, כלומר גם הנושא ולא רק המושא כיוון שלא פעם הוא עצמו, סיפורו ואישיותו מהווים חלק אינטגרלי מהיצירה ומתוכנה. ישנם בהחלט מרכיבים השאולים מעולם התיאטרון החל במילה, דרך הדימוי, וכלה במרכיבים של תפאורה, תלבושות, מימיקה, איפור ומסכות. עם זאת, נשמר ערך אסתטי גבוה המבוטא בקומפוזיציה, בתנועה ולעתים גם במוסיקה.

התיאטרון מחול מזוהה במידה רבה עם פינה באוש הכוריאוגרפית המפורסמת (עליה הסרט "פינה" המרתק של וים ונדרס, ולא – לא בגלל התלת ממד) שלקחה לה את החירות להתייחס לרקדניה כאנשים ייחודיים בעלי היסטוריה, סיפור אישי (או שהם חלק מסיפור קולקטיבי) ושכמבצעים – מעבר לטכניקה המחולית המדהימה שלהם הם גם מביאים את הסיפור האישי שלהם אל הבמה.

כמובן שיש עוד רבים וטובים וקצרה היריעה מלהזכיר את כולם, ובכל זאת הנה כמה טעימות מהעולם ומהארץ:

* חלק מעבודה של רוברט ווילסון על סונטות של שייקספיר שבה ניתן לראות את הדמות דרך ההבעה הגופנית והקומפוזיציה הבימתית אך גם דרך התלבושת, המימיקה, האיפור, הפאות והקול.

* קבוצת DV8 תיאטרון פיסי שהוקם באנגליה באמצע שנות ה-80, משתמשת בטכניקות מחול ומרחיבה את הגבולות שלהן, יחד עם העלאת תכנים אוניברסאליים, חברתיים ופוליטיים.

* דוגמא מקומית, עבודתם של ענבל פינטו ואבשלום פולק ב"אויסטר", שם משתמשים גם בשחקנים מקצועיים וגם ברקדנים מהלהקה, אך המבע הכולל הוא של יצירת תיאטרון מחול.

בארץ ניתן גם לזהות מרכיבים שכאלה בחלק מעבודותיה של יסמין גודר, יסמין ורדימון שבקרוב תעלה את עבודתה בארץ, ולבטח באוריינטציה של תיאטרון קליפה. ישנם יוצרים רבים נוספים (רובם מתחום המחול) שזוהי נטייתם.

תקוותי היא שתחום זה יתעצם ויתבסס כסגנון שעומד בפני עצמו, ללא תלות "בחסדי" אחד המדיומים. ואז אנשים כמוני לא יצטרכו "לבחור צד" בכל פעם שהם מציגים את עצמם מקצועית. זה קצת כמו להיות בי סקסואל – אי אפשר לחיות בשלום רק עם צד אחד. אכן, פיצול אישיות קשה שאני מקווה שבעתיד כבר לא יהיה לו מקום.

ההגדרה שאני חשבתי עליה שאולה מעולם הביולוגיה (בשיעור הזה עוד הייתי) בו המורה הסבירה על תרכובת ותערובת. התרכובת משולה למים עם תרכיז פטל שיחד יוצרים מיץ שאינו בטעם המים ואינו בטעם הסירופ. בשונה מסלט ירקות – התערובת – שאמנם מעורבב ומוגש יחד אך עדיין נרגיש מתי נוגסים במלפפון ומתי בעגבנייה. עם כל הכבוד לשחקנים, להפקות שמשתמשות בתנועה או ליוצרי מחול שמשתמשים בג'סטות, בצחוק או בקול כלשהו, בשבילי תיאטרון מחול הוא באמת התרכובת. צורה חדשה לגמרי שנוצרת מחיבור בין שני העולמות ולא תוספות כאלו ואחרות למדיום אחד.

 כן, זה דורש רקדנים ברמה מקצועית, המסוגלים לביטוי פחות שגרתי כרקדנים ויוצרים מקצועיים בשני התחומים (או שיתוף פעולה בין שניים או יותר). אבל אז, או אז, זה בדיוק כמו שאני אוהבת. כשעושים את זה טוב ושלם כמו הדוגמאות המוזכרות לעיל זה יוצא אחד הטובים אם לא ה – תנסו ותראו.

האם זה תיאטרון? ימים יגידו. אני אישית ממליצה לתיאטרון, איפה שהוא לא יהיה, לאמץ אל חיקו את הסוגה הרעננה הזו, שנכון לעכשיו יותר מזוהה עם עולם המחול.