ההדים של פרשת "גטו" בקאמרי
מאת: כלנית בר-און
בחור צעיר אחד למד משחק במשך שלוש שנים, חמישה ימים בשבוע, שמונה שעות בערך כל יום. בנס לא הועף בדרך וסיים את הלימודים בהצלחה. הלך למאות אודישנים אם לא אלפים, למד מהו כישלון, מהי הצלחה, הגשים את חלום חייו והתקבל לתיאטרון הקאמרי. הוא החל בחזרות מפרכות, יומם ולילה. חיכה בקוצר רוח להופיע על במה ועוד בתיאטרון הרפרטוארי, על אחת כמה וכמה בהצגה עם משמעות, הצגה שמציגה איך שומרים על עצמאות, על תרבות, על מחשבה באמצע הזוועה הכי גדולה שיכולה להתרחש, באמצע השואה.
המחזה "גטו" מאת יהושע סובול המוצג בתיאטרון הקאמרי מספר את קורותיו של תיאטרון יהודי שפעל בתוך גטו וילנה בשנים 1942-1943. באמצעות סיפורו של התיאטרון נגלה בפני הצופים עולמם של היהודים החיים בגטו, הנאבקים לא רק כדי לשרוד אלא גם כדי לקיים חיי תרבות ולשמור על צלם אנוש. המחזה הועלה לראשונה בשנת 1984 ומאז הציג בכל העולם, זכה בפרסים רבים ונחשב למחזה הישראלי המצליח ביותר בעולם.
בערב יום השואה האחרון הגיעו מאות תלמידים מארבעה בתי ספר שונים בארץ לצפות בהצגה "גטו" בקאמרי. במהלך כל ההצגה, במשך שעתיים ורבע, רבים מהם לא פסקו לצחוק, ללגלג ולהרעיש. השיא היה כאשר דמות הקאפו הכה את דמות היהודי על הבמה, התלמידים צעקו: "תן לו בראש", "כל הכבוד" וכדומה.
למרות ההתנהגות הנוראית, השחקנים המשיכו בהצגה ורק כשהסתיימה אחד השחקנים, עודד לאופולד, עצר את מחיאות הכפיים ואמר לתלמידים שהתנהגותם מביישת את העם היהודי ואת זיכרון השואה. האירוע הקשה הזה העלה הרבה מאוד הדים בשבוע האחרון. הרבה מאוד חיצים נשלחו לעבר מערכת החינוך והשחקנים טוענים שחשו שהתנהלה סוג של שואה שם בתוך אולם הקאמרי.
על אף כל מה שנאמר על הנושא, אני בוחרת להתמקד דווקא בשחקן ולשאול האם ההצגה חייבת להימשך? האם על השחקן למחול על כבודו ולוותר על האמירה שלו, למרות שבעצם היה רוצה לרדת מהבמה ולתת איזו צעקה לאיזה ילד חצוף שהעז לפגוע באמנות שלו, רק בגלל שאנשים כבר קנו כרטיסים? רק בגלל שהתיאטרון כבר קיבל תשלום על ההצגה? אלו שאלות שבעצם עוסקות בניגוד האינטרסים שבין הנאמנות המקצועית שלנו, נאמנות למעסיק שלנו ולמקצוע שבחרנו, לבין הנאמנות לעצמנו ולכבודנו.
לפני מספר שנים, כשגילה אלמגור הגיעה להופיע בהיכל התרבות בעפולה, הטלפונים הסלולאריים לא הפסיקו לצלצל. אלמגור עצרה את ההצגה והסכימה להמשיך רק כשכל הטלפונים היו כבויים, ורק לאחר שנאמה במשך כמה דקות, כשהדמעות מדברות מגרונה. היא אמנם קיבלה על המעשה תגובות חיוביות מאוד אבל האם זוהי הדרך? האם עודד לאופולד שעצר את מחיאות הכפיים בדרמטיות יכול להגיד שהוא מתבייש בקהל שיושב מולו? הרי בסך הכל מדובר בקהל של ילדים.
על מי באמת מונחת הבושה הזו? על המורים? על הסדרנים? האם השחקנים שמופיעים על במה היו רוצים שהמורים יתרוצצו כסדרנים וישתיקו כל מיני ילדים שמנסים "לעשות שמח"? האם זה לא היה מפריע למהלך ההצגה בדיוק באותו אופן? האם לא ניתן להעביר על התנהגות כזו בדיוק את אותה ביקורת שאנחנו מרשים לעצמנו להעביר עכשיו ?
אם הייתי שחקנית והייתי מופיעה על במה מול קהל שכזה, ולא הייתי עוצרת ושוברת כמה כלים כדי להעביר כמה מסרים, בטח שלא הייתי מציגה את עצמי כמסכנה ביום שלאחר מכן ואומרת שחוויתי סוג של שואה שנייה שם על הבמה. זה זילות של השואה בדיוק באותה מידה. גם על התנהגות כזו אני יכולה להעביר ביקורת, אבל אני לא מעבירה כאן ביקורת, כי הבושה הזו מונחת על הכתפיים של כולנו. היא שלנו.
תכלס, בואו נהיה כנים עם עצמנו לרגע. בואו נחליט שאנחנו אמיתיים ונודה שממש מרגיז שסוגרים את כל בתי העסק שנייה לפני שקנינו סיגריות וקולה. בואו נודה שלמרות שאנחנו עוצרים את המכונית באמצע איילון לשתי דקות של צפירה בכל שנה, אנחנו לא תמיד חושבים בדקות האלו על שישה מיליון שנספו ב"ארץ שם" לפני מיליון שנה בערך. הרי זה עניין של מחוייבות ועניין של כבוד ואולי בכל זאת לפני שאנחנו יוצאים בהאשמות נוראיות נגד אותו ילד "מצחיק", נגד אותה מורה מבויישת , אולי נסתכל על עצמנו.
ואותו שחקן שנתן כל כך הרבה כדי להגשים איזה חלום ולהופיע על איזו במה? האמת היא שהלב שלו נשבר. סביר להניח שאחרי אותו ערב, הוא לא כל כך מהר ירצה לעלות שוב על במה. האמת היא שהוא פשוט רצה להעביר איזשהו מסר לאותם תלמידים שבאו מרחוק בערב יום השואה בדרך היחידה שהוא יודע להביע את עצמו. האמת היא שכדאי שאותם תלמידים ילמדו על משמעות מהי, על קיום מהו, על כבוד, על היסטוריה.
וכנראה מזל שאני לא שחקנית, כי אם הייתי שחקנית, סביר להניח שהייתי עוצרת את ההצגה ונותנת מן נאום שכזה ואולי באמת הייתי נותנת לילדים האלו סיבה לצחוק וללגלג. אולי בעצם הם היו שותקים לרגע, מקשיבים לרגע וזוכרים לרגע. הילדים האלו התביישו נוכח המילים הקשות שאותו שחקן הטיח בפניהם, כי לא הם ולא אנחנו יודעים לקבל ביקורת שכזו .
אז לא, ההצגה ממש לא צריכה להימשך. ההצגה צריכה להיפסק, עכשיו ומיד לפני שנאבד את עצמנו. כדי שהילדים שלנו ימצאו את עצמם, את המורשת שלהם, את הארץ שלהם.
ואותו שחקן שמגשים חלום, בואו נבטיח לו, יותר מזה – בואו נבטיח לעצמנו, שאנחנו לא מפריעים לו יותר להגשים את החלום שלו.
.