מאחורי הקלעים – מפי היומן בהצגה "יומנה של אנה פרנק"

מאת: נועה בן ארי

ההופעה הראשונה שלי היתה בגיל 5, בהצגת ילדים. שימשתי ניצב על המדף, ב"חדר השינה."  לצידי ישבו "אוליבר טוויסט" ו"מהמטבח באהבה" של רות סירקיס . שניהם נכסי צאן ברזל בכריכה קשה. אני זוכר את ההתרגשות שאחזה בי.  לעמוד שם מתוח, להיזהר לא לזוז. השחקנית מדקלמת את השורה ואז ניגשת אל הארון, מרפרפת באצבעותיה עלי ועל השאר, ואז מחיאות הכפיים…

כמו חבריי מהמגזר, חיכיתי לא מעט זמן לפריצה הגדולה. עבדתי קשה. לא עשיתי איפה ואיפה ולא התפנקתי. קומדיות,דרמות, מחזות זמר, הצגות ילדים, ועדי עובדים. כל פרויקט שקיבלתי, לקחתי בשתי ידיים ולכל תפקיד, קטן עד כמה שהיה, התייחסתי במלוא הרצינות. בניגוד למשל, לידידי הותיק,  ספר התנ"ך, שעל פי השמועה,  ברגע שהחל להתפרסם, פיתח גינוני "דיווה"- "אני קדוש, אני קדוש" ובא בדרישות להפקה. היום, מעטים רוצים לעבוד איתו.

בכל מקרה, לא היה פשוט להתחיל את הקריירה בתור יומן אנונימי כשמסביב אתה שומע כמה הביזנס הזה קשה, כפוי טובה. רבים מהקולגות שלי עזבו לאחר שנים ספורות לטובת חנויות יד שניה, בתי ספר, או ספריות עירוניות. לא פלא. שם, יש קביעות, יש תנאים. אבל אני, עקשן מלידה, לא הסכמתי לוותר.  האמנתי. ויום אחד, זה קרה.

ההצעה לגלם תפקיד, ולא סתם, את יומנה של אנה פרנק. לא היה מאושר ממני. הרי היומן הזה, הוא מסמך אנושי מרתק וחשוב מאין כמותו. היצירה האישית הידועה ביותר הנוגעת לתקופת השואה ורב מכר בינלאומי. חרדת קודש נחתה עליי. פצחתי בתחקיר מקיף.  הרי לנושא כזה חובה לגשת ברגישות.  גברת פרנק הצעירה בעצמה כתבה שהיא מקווה למצוא "בי" חבר תומך ולגלות לי את הסודות הכמוסים ביותר. תפקיד חיי.

אחח.. איזו הצגת בכורה זו היתה. איזו כימיה עם השחקנית הראשית. איך שהיא אחזה בי וכמה שהיא כתבה בתוכי… וכל הספוטים עליי.  אני, היומן, היחידי שנשאר על הבמה שניה לפני שהוילון נסגר.  איזה אדרנלין.

כיום, "יומנה של אנה פרנק" עולה בסמוך ליום השואה, בעיקר לבתי ספר כך שבשאר ימות השנה אני סגור בתוך קופסא ויש לי זמן לנוח. ולחשוב. לפחות זו קופסא פרטית משלי. בכל זאת, צברתי ותק. נכון, אני לא צעיר כמו שהייתי. מנסה לשמור על הגזרה ועל הלוק, אך הזמן עושה את שלו. סביבי יש כאלה חדשים, מבריקים, מלאים בעצמם. יומנים עם כריכה רכה, כריכה עם נצנצים. לך תסביר להם שספר ישן הוא לפעמים כמו יין ישן. הזיכרונות, הריח של פעם, הארומה. אני גם שומע מה אומרים עליי בתעשייה.  שהפכתי לאביזר של תפקיד אחד, שאני לא מגוון. בזמני קראו לזה "אביזר טוטאלי".

עכשיו החלטתי לקחת את הדברים כפי שהם. אני מחכה בכיליון עיניים להצגות הקרובות, להתרגשות ולמחיאות הכפיים של הדור הצעיר שאת שפתו אני לא תמיד מבין. מבחינתי זו שליחות. כמו שנאמר: לזכור ודבר לא לשכוח.

ואולי אעשה איזה אודישן למאור זגורי. שמעתי שהוא ה-דבר עכשיו.