ביקורת על ההצגה "נתתי לה חיי"
מאת: כלנית בר און
האמת שאני מוצאת את עצמי אחוזת התרגשות. שיריו של סנדרסון מלווים אותי כל הדרך לאולם רובינא בתיאטרון הלאומי של מדינת ישראל שבעוד מספר ימים תחגוג יומולדת 64 .
בתור פטריוטית גאה אני באמת אוהבת את כל מה שקשור למדינה הזו שלנו וכשהביקורות מבטיחות לי להתאהב מחדש בסנדרסון שמהווה סמל למוסיקה הישראלית כבר עשרות שנים, להתאהב מחדש בישראליות הזו שמאפיינת אותנו תוך כדי צפייה בהפקה נוצצת של לא אחר מאשר מאור זגורי שידוע כיום כילד הפלא של התיאטרון בארץ. אני לובשת את מחלצותיי היפים ביותר ושמה פעמיי לבניין המפואר כשהמוני אנשים עולים במעלה המדרגות מלאי ציפייה לערב מופלא מלא בזמזום של שירים מוכרים, מחיאות כפיים סוערות וסיפור אהבה אחד קטן.
ההצגה מציגה את דמותו של יורם צוקרמן חסר המזל שהחיים לא האירו לו פנים בלשון המעטה והוא מחליט לשים קץ לחייו. כשהוא לא מצליח להתאבד, נגלה לפניו אדם בשם "אלון נודע" שמנהל חברה המתמחה בעזרה ללקוחות המבקשים למות אך המלכוד הוא שהלקוח אינו יכול להתחרט וברגע שיחתום על המסמך, גורלו ייחתם.
הרעיון של ההצגה נראה לי די מוזר, אך החלטתי לתת לה הזדמנות. הרי מה יכול להיות רע בשילוב של שירים טובים, הפקה נוצצת ושחקנים מהשורה הראשונה? והנה, לא עברו מספר דקות וההזדמנות חלפה. הטקסטים היו קשים מנשוא, המשחק היה מוגזם, הרעיון של ההצגה נותר מוזר ויותר מהכל, השירים האלו שאני כל כך אוהבת, השירים עליהם גדלתי, פשוט נהרסו לי מול העיניים כשבכל רגע השחקנים מתחילים לשיר רק כמה שורות מהשיר וללא שום הקשר אמיתי לטקסט האווילי. עצוב לי קצת שערב כל כך מבטיח הפך לערב כל כך מאכזב. העובדה שבמשך חצי ערב חיכיתי שההצגה תתחיל ובחציו השני של הערב חיכיתי שההצגה תסתיים.
מדובר באוסף שחקנים שיש להודות שברובם מוכשרים הרודפים אחר "הלא נודע" כשכל משפט היוצא מפיהם נועד רק להצחיק או אולי קצת לרגש את הקהל המשולהב שמוחא כפיים אחרי כל סולו מחושב שקיבל כל שחקן בתורו. על המקהלה מנצח עידן אלתרמן המגלם את יורם צוקרמן חסר המזל שכל ההצגה רודף אחרי המוות ובסוף ההצגה מבין בדרך פלא שלא ברורה לי כלל, שנייה אחרי שאהובתו מתה, שדווקא עכשיו הוא חפץ בחיים.
את אלתרמן מלווים טלי אורן שמשחקת את מנהלת המוסד לחולי נפש, "שקט", אלון נוימן שמשחק את אלון נודע, מנהל "הלא נודע", ופיני קידרון שמשחק את דמות המספר ודווקא הוא יותר מכולם מפתיע בכישרון קומי יוצא דופן. דבר שהתבטא בעיקר במונולוג של סנדרסון "סיפור למורה ללשון" שבאמת גרם לי להתגלגל מצחוק באמצע מופע האימים הזה. אתנחתא קומית שליוותה אותי גם אחרי הערב הזה.
בתור אישה של מילים, אני מוקירה את החשיבות של הטקסט. דבר שנרמס ללא רחמים כאשר הגיבור לא מוצא שם חיבה ליקירתו שבמחזה ורוניקה, ותוהה אם לקרוא לה ניקה או אולי ריקי כשלבסוף מגיע לתגלית המופלאה ששם החיבה המושלם בשבילה הוא "רוני" והתגלית המשמעותית הזו מובילה אותנו כמובן, לשיר "רוני ", ואני לא יכולה שלא להרגיש שאונסים כאן מילים ורק כדי לשיר עוד כמה שירים. אני יוצאת מההצגה בתחינה שלא יכתבו מחזמר שכזה על שיריו של גידי גוב כי אני באמת לא יודעת אם אוכל לשאת אובדן של שני גיבורי תרבות שכאלו וממש מעניין אותי לדעת מה סנדרסון חשב על המחזה הזה.
מדינת ישראל תחגוג בעוד מספר ימים יומולדת 64, אנחנו נחגוג את העצמאות שעלתה לנו בכל כך הרבה דם. אני מנסה לחשוב איך המחזמר הזה מושפע מישראל של היום ומוצאת שכנראה אנחנו כמדינה באמת לא במקום מזהיר כל כך. אובדן המשמעות, הריק, השטחיות שמלווה אותנו בניסיונות שלנו להישרדות והאנשים האמיצים שמנסים להרים פה מהפכה חברתית נלחמים לא רק נגד שכר הדירה התל אביבי, הם נלחמים עלינו, על האובדן שלנו, "אנשים טובים באמצע הדרך". מסתבר שאנחנו באמת הולכים לאיבוד, מסתבר שכנראה גם התיאטרון הלאומי שלנו מנסה לשרוד בימים קשים שכאלו וכנראה שהתיאטרון הלאומי שלנו חייב להיות גם הוא מושפע מיוסי גיספן למיניהם ומאבד את המהות בדרך ללהיט הבא.
ולמדינה שלי, אני מאחלת יומולדת שמח, שקט, שמחה, צמיחה, התחדשות ולעזאזל, אם אפשר, בבקשה קצת משמעות בקיום הזה. מזל טוב.
מוכרחה להודות שאני מסכימה עם כל מילה כמעט. נקלעתי להצגה בטעות (לא נדבר על זה עכשיו)
כן אהבתי את המשחק וכל הנצנצים ההבהבים הטקסטים המקשרים עוררו בי בחילה משהו.
יצאתי קצת נסערת מעצמי שלא קמתי ויצאתי וזהו.