דבר העורכת

בחודש שעבר שתי חברות טובות מאוד שלי התחתנו. כשהן הלכו בשביל שלפני החופה ונעמדו לצד בני זוגן כשהמשפחה מסביב, לא יכולתי שלא להזיל איזו דמעה או שתיים. מעבר למעמד המרגש בפני עצמו, מעבר לשמחה הכל כך גדולה על כך שכל אחת מהן חוגגת את אהבתה מול האנשים הקרובים אליה, פתאום קלטתי שאין מצב שדבר כזה יכול היה לקרות לפני שבעים שנה. שזוג יהודי יכול היה לחגוג את האהבה שלו בחופשיות על אדמה ישראלית.

אז אוקיי, תגידו שמדובר בקיטש טהור. אז תגידו שעוד שנייה הכינורות יתחילו לנגן. אבל לא תוכלו להגיד שזה לא נכון.

עם כל הבעיות והאטימות והאלימות והגזענות והאדישות וחוסר הסובלנות וחוסר הסבלנות, עשינו כברת דרך כדי לחגוג מדינה משלנו. הרסנו תוכניות של רבים.

אז אמנם המצב הוא לא בדיוק אידיאלי. אין ספק כי התוכן והמשמעות יכלו להיות קצת יותר טובים, שההנצחה תנציח את הכול, שהתיאטרון יכיל את הכול ושכל הגוונים שלו יוכלו להישמע כמו שצריך, בדיוק באותה מידה.

אבל לפחות התיאטרון הוא שלנו. מה שזה לא אומר..

מקווים שתיהנו.

                                                            אירית ראב

                                                            עורכת מרתה יודעת

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה גיליון 5, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s