בגרמנית זה נשמע יותר מובן

ביקורת על ההצגה בכל מקום באמבטיה שאין בו מים

מאת: אנה מינייב

בתקופה האחרונה, בתיאטרון הישראלי, ניתן לראות כי הצגות רבות עוסקות בעולם הנשי וחושפות את המורכבות בנפש האישה. ההצגה "בכל מקום באמבטיה שאין בו מים" בבימויה של נאוה צוקרמן מדברת על אישה הבורחת מעולם הזוהר ומסתגרת באמבטיה בכדי להתמודד עם הכאב הגדול שהיא נושאת בתוכה.

אחרי כמה דקות ראשונות של צפיה נזכרתי "מכתב לדיראס", הצגה נוספת שמעלה צוקרמן בתמונע, הדומה מאוד להצגה זו. שתי ההצגות מדברות באותה שפה שגרמה לי להרגיש בעיקר בלבול. האלמנטים התיאטרליים אצל צוקרמן מתבטאים בתנועה, שירה, נגינה, צילום, טקסט לא עקבי והם מקיפים את הצופה עד שנדמה שהמסר לא היה קיים מלכתחילה. הנסיון ליצור שפה תיאטרונית חדשה מבורך בעיני, תמיד יש מקום לחדש ולגשש, אך נאוה צוקרמן בוחרת לדבר בשפה ייחודית לה, שעל פניו נראית אמנותית מאוד אך בשורה תחתונה היא מסובכת, לא מספקת ולא ממש ברורה.

את האישה הפצועה מגלמת שרה פון שוורצה במסירות רבה, אך לצערי הכאב לא חילחל לעצמותיי ולא כבש את ליבי שרק מצפה לטלטלה. רוב הזמן היא נשמעה כאילו היא אישה שיכורה ולא אישה העוברת התמוטטות עצבים באמבטיה. בתור אישה, רציתי כל כך להבין את הדמות ולהזדהות איתה אבל לא זכיתי לכך. שרה הייתה שקועה בגלגול בלתי פוסק של הלשון, מילים נורו ללא הרף ומשפטים חסרי משמעות או רגש מילאו כמעט כל רגע מההצגה.

לצידה היו שני שחקנים, אייל שכטר ועירד מצליח, שתפקידם לא היה ממש קשור לסיפור של האישה. אמנם נהנתי מהנוכחות שלהם על הבמה מכיוון ששניהם מוכשרים ופרפורמרים נהדרים, אבל נדמה היה כאילו הם על הבמה בכדי שיהיו הפוגות קצרות בין המלל הבלתי פוסק של האישה. הם שרו ורקדו ועירד אפילו חשף בפנינו את אוצרו שבין רגליו, אך כל אלה נעשו ללא סיבה מובנת, כזו המשרתת באמת את התפתחות העלילה במחזה.

בנוסף השתתף בהצגה איתמר לוריא שליווה את שרה פון שוורצה לאורך כל ההצגה, בכל חלל הבמה, עם מצלמת וידיאו שאת צילומיה ניתן היה לראות על הקירות ובמסכים התלויים על קירות האולם. אני מוכרחה לומר כי אינני אוהבת את השימוש שנעשה בוידאו ארט בפרינג' בשנים האחרונות, מכיוון שיש בזה משהו שמתרחק מאוד מהבסיס עליו נבנה התיאטרון- הכאן והעכשיו, אך זאת הייתה עבודה יפייפיה גם של הצלם וגם של אבי שכוי, מעצב הבמה. לוריא צילם את המתרחש לדמות באותו הרגע בזוויות צילום מרתקות, דבר אשר העביר בצורה אמנותית מאוד את הטלטולים שעוברים על נפשה של הדמות, עד כדי כך שהתמונות על המסכים היו מובנות יותר מהמתרחש על הבמה ושיקפו את המצוקה שלא חוויתי מכיוון הבמה.

הטקסט המקורי שכתבה גזינה דאנקוורט הגרמניה מדבר על אהבה, אהבה טהורה של אישה לגבר, אהבה שנגמרה. זהו סיפור על אוהבים ופגועים, על כאב וכמיהה לזה שעזב. סיפור פשוט. פשוט ונוגע. הבחירה של נאוה צוקרמן להפוך את עורו ולתת לו קריצה לעולם הזוהר והריאליטי לא נחוצה כאן. זוהי אישה במשבר נפשי, כמה פשוט וענוג. מכאן בעצם מתחיל הבלבול שציינתי קודם בעקבות הניסיון של נאוה ליצור שפה תיאטרונית חדשה. הדמות במחזה שלה היא שחקנית שמאסה בחייה ה"נוצצים", אך מהרגע שהיא מסתגרת באמבטיה היא מדברת על אהבה, היא כואבת, היא מותשת, היא מתמוטטת, היא הוזה אבל היא לא מזכירה את עולם הבידור. נשאלת השאלה למה נעשה העיבוד הרחוק מהמקור הזה? האם בעידן שלנו סיפור על אהבה נכזבת כבר לא מספיק מרגש?

בדף ההצגה כותבת נאווה צוקרמן ש"אין כאן מה להבין", אבל כל הקהל שישב יחד איתי באולם חיכה להבין משהו, רמז קטן למה לעזאזל האישה הזאת לא מפסיקה לדבר ובעצם לא אומרת שום דבר ברור. לבסוף, חוויתי רגע אחד של חסד כאשר שרה פון שוורצה אמרה כמה משפטים בודדים בגרמנית, שזוהי גם שפת המקור של המחזה וגם שפת האם של השחקנית. אז, רק אז הרגשתי את הכאב שלה, את הצורך באהבה, וראיתי את הטירוף בעיניה ושמעתי את הזעקה.

אני תוהה אם בין אינספור האלמנטים התיאטרליים, אולי כמה משפטים בשפת המקור היו מספיקים בשביל להבין את כאבה של אישה בודדה, כי אם אין כאן מה להבין אז יש כאן מה להרגיש ובשביל להרגיש אין צורך בכל כך הרבה.

בתום ההצגה ובצאתנו מהאולם, אני מתקרבת ליתר הצופים, חייבת לשמוע מה בפיהם. הפעם עקבתי אחרי שלושה צופים בגיל הזהב שאמרו בינם לבין עצמם שהם לא הבינו הרבה אבל ככה זה בפרינג', ואני כל כך הצטערתי לשמוע את הטענה הזאת. לא רבותיי! פרינג' במקורו הוא תיאטרון ברור, שנועד להעביר מסר ברור, ולגרום לצופה לחשוב ולהעמיק במה שהם ראו, על ידי כלים תיאטרליים אחרים ושונים מהנורמה. כולי תקווה ששיחתם לא נגמרה בזאת.

תאריכים נוספים:

31.03.12 בשעה: 20:30

בתיאטרון תמונע