בתוך שאון של מילים וקשרים – הלץ נשאר לבד

ביקורת ההצגה "המוקיון"

מאת: מרתה יודעת

אחת השאלות המהותיות ביותר בעולם האמנות והתיאטרון, שאלה המעסיקה באופן תדיר את ראשה המהמם של מרתה, היא האם עיבוד של יצירה כלשהי לכדי יצירה מז'אנר אחר מחייב אותה להיות עוד חוליה בשרשרת היצירה המקורית, או שמא מדובר ביצירה חדשה לגמרי, אוטונומית לחלוטין? הנושא הזה כל כך משמעותי עד כי נעשו עליו יצירות באופן ספציפי, עם כמה דיאלוגים ודמויות מסביב (ע"ע אדפטיישן עם מריל סטריפ האגדית).

הצגת היחיד "המוקיון", המהווה עיבוד בימתי לספרו של היינריך בל, מציגה את הנס המוקיון, לאחר שאהובתו עזבה אותו, פיטרו אותו בגלל החיבה לטיפה המרה, והסוכן שלו מכריח אותו לצאת לחופשה ללא תשלום, כעת הוא מנסה לאסוף את השברים ולהתחיל מחדש.

ההצגה מוכיחה כי אמנם כבודה של  היצירה המקורית במקומו מונח, אולם מה שנעשה על הבמה מצליח "לגנוב את ההצגה". מדובר בהצגה איכותית למדי, קטנה אך גדולה, שמוכיחה כי דווקא קבוצות התיאטרון הקטנות יותר, אלו הנותרות מאחור באבק התקציבי של התיאטראות הגדולים, הן אלו שיצעידו את האמנות הייחודית הזו אל השלב הבא.

"המוקיון" היא יצירתם החמישית של קבוצת התיאטרון La Panim, קבוצה של שחקנים ויוצרים צעירים, בוגרי הסטודיות למשחק ברחבי הארץ, רובם עולים וותיקים מברית המועצות. הקבוצה הנחושה הזו הוציאה מאמתחתה הצגות שונות כגון "אספני הבדידות", "גבר, נשמתו ותמונותיה", "קול אנוש" ועוד. לצד פעילותה למבוגרים, היא מציעה מגוון פעילויות והצגות לילדים.

לצד האלמנטים התיאטרליים הטובים שיש בהצגה "המוקיון", כמו המוסיקה הנהדרת שגרמה להצגה להמריא לכדי גבהים חדשים, ועיצוב הפנטומימה המעולה של כריס פיירוביץ', תפסו את עיניה של מרתה מספר מרכיבים משמעותיים ביצירה, אלמנטים שסביר שלולא הם, הצגת היחיד היתה נופלת על פניה כבר ברפליקה הראשונה.

משחקו של אריאל קיז'ופולסקי הנו מצוין. על גבו הצנום, הוא מצליח לשאת את כל ההצגה, על שלל דמויותיה. מלבד המוקיון הנס, הוא מגלם בין היתר גם את אביו העשיר אך הקמצן, אחיו פרח הכמורה, ואמו האליטיסטית. כל זאת, בשבריר עין ובשינוי מבטא וג'סטה. עם זאת, את אהובתו, בחרו היוצרים לייצג על ידי מתלה בגדים רגיל, ההופך בבת אחת את עורו ובמקום לשאת את בגדיו של המוקיון ולתת לו רגע של מנוחה, אהובתו הופכת את המועקה לקשה מנשוא.

ירון שילדקרוט הבמאי, שגם אחראי לעיבוד ההצגה, הצליח להעביר את נפשו הפצועה של הנס ולייצג אותה על הבמה. החפצים על הבמה הפכו באחת לדברים אחרים, מזוודה הפכה לאמבטיה, מתלה בגדים הפך לדמיות נוספות על הבמה ועוד. אמנם זה לא תכסיס תיאטרלי חדש, אולם אין ספק כי הוא הוסיף להצגה והשלים ליתר חלקיה. כמו כן, הבמה נהפכה לאט לאט לכדי רשת של קשרים, כמו מלכודת עכביש, שיצאו מאביזרים וחלקי לבוש על הבמה. במקום נטוורקינג מסייע, הרשת רק הכניעה את הנס שניר הצעיר, שביקש לאסוף את שברי חייו.

עם זאת, דווקא העיבוד עצמו מרומן לכדי הצגה קצת לוקה בחסר, בעיקר בגלל הסיבה שגרמה ליצירה להפוך למה שהיא. במקום עיבוד אוטונומי לחלוטין, המתבסס על הספר ונשען עליו, ההצגה מרובת טקסטים מורכבים ומסועפים, מגובבת מילים על גבי משפטים, חלקם מיותרים למדי. ההצגה יכלה להכיל יותר רגעים של שקט, של הוויה תיאטרלית פשוטה, של רגשות אנושיים שלא קיבלו ייצוג וויזואלי בספר, אלא רק בדימיון הקוראים.

מנגד, יש לשבח את עיצוב הבמה והתלבושות, שנעשו על ידי היוצרים עצמם, ולא על ידי מעצב/ת תפאורה ותלבושות. רבים רואים זאת כעוד סממן להצגת פרינג' נטולת תקציב. זה אולי נכון, אולם האמנות של היוצרים בהחלט ניכרת גם במשימה זו, משימה שבמרבית המקרים היוצרים לא מקבלים עליה את הקרדיט הראוי. יחד עם זאת, הקשר הבלתי אמצעי הזה עם כל אחד ואחד ממרכיבי ההצגה, הוא המאפיין של הצגת טובה. מרתה היתה רוצה לראות את מנכ"לי התיאטראות הגדולים יושבים ימים כלילות בכדי לתפור את כל השמלות של מחזות הזמר עתירי הרייטינג. אחרי זה נדבר.

"המוקיון"

קבוצת LaPanim

עיבוד ובימוי: ירון שילדקרוט
בהשתתפות: אריאל קריז'ופולסקי
דרמטורגיה: הילה אילן
עוזרת במאי: שי גבריאלי
מוזיקה מקורית: אמיר לקנר
תנועה ופנטומימה: כריס פיירוביץ'
עיצוב תאורה: אמיר קסטרו

מועדים נוספים:

25/12/14 20:00 תיאטרון הפארק

13/1/15 צוותא