מה שאת יכולה להיות

סקירת המופע "תחושת בטן"

מאת: אנה מינייב

מורכבותן של נשים באשר הן, אינה תלויה במקום או בזמן, גם לא במגזר או השתייכות דתית. המורכבות הזאת נובעת, בין היתר, מפאת התמודדותן של נשים עם תכתיבי חברה והיוולדותן לעולם מלא בתחרות והבניה של מציאות שואבת. ההצגה "תחושת בטן" מוגדרת כסיפורה של אישה הנקרעת בין תכתיבי החברה לבין הרצון למימוש עצמי", וזהו סיפור המלווה את המין הנשי משחר ההיסטוריה. בווריאציות שונות, עם התפתחותן של השקפות עולם מגוונות, מוצאות עצמן הנשים נשאבות לחברה פטריארכאלית, בה מוגדר מה מותר ומה אסור. במקומות שונים בעולם קיימים בצורה ברורה חוקים ותקנות, אשר מגדירים לאישה מה עליה ללבוש, כיצד עליה להתנהג, איזה תפקיד עליה למלא בחייה, כמה ילדים להוליד לעולם וכן, איסורים על הפלות וטאבואים לגבי הבחירה לא להביא לעולם ילדים בכלל.

בנושא זה עוסק המופע "תחושת בטן", שנוצר על ידי אנסמבל "קוקייה", אשר הוקם בשנת 2008 על ידי שרון שלומי נעים. האנסמבל נוצר בעקבות מסעה של שרון להודו בשנת 2005, שם היא החלה ללמד מחול והקימה סדנת מודעות לגוף. בסדנא השתתפו בעיקר נשים, והיא עסקה בתהליכים רגשיים של נשים ממקומות שונים בעולם, דרך ביטוי ביצירה, משחק, ציור, פלייבק ותנועה. ביחד עם שרון, הן חקרו היכן הן פוגשות את האישה שבתוכן, חקרו מי  היא עבורן, אילו מחשבות יש לה, והיכן היא נמצאת אצלן בתודעה. כשחזרה שרון לארץ היא החלה ללמד ריקודי בטן, בתחושה שסגנון הריקוד הזה משחרר.

המופע "תחושת בטן", אותו ביימו יחד שרון ורן בן עזרא, מבוסס כולו על ריקודי בטן. מה שמיוחד בסגנון הריקוד הזה הוא התחושה שהוא מעורר כל חלק בגוף, מפיח בהם חיים ובעיקר בבטן, שגורם לרצון עז לחשוף אותה ולהתחיל לנוע לצלילי המוזיקה הנפלאה ברקע, שמקורה מקצוות שונים בעולם. המופע מורכב משש נשים שנעות בחלל, מלאות עוצמה וחן. ליאור ג'ייקובס, מירב סקאל-רוז'נקו, רונית הריס, שלי בן אברהם, שרונה בוטנרו ושרון שלומי, הן נשים שגרמו לי להבין כמה כוח יש למין הנשי, שיכול לבנות ולהרוס כל דבר על ידי תזוזת אגן.

זהו סיפורה של אישה אשר יוצאת למסע בו היא פוגשת נשים נוספות, המשקפות לה את עצמה ואת הסטיגמות הנלוות לעצם היותה אישה. המופע נתון לפרשנות הצופים, שיוצא למסע ביחד עם האנסמבל. השפה עמה עובדת שרון הנה פרי פיתוחה, דרכה היא מספרת סיפור ללא מילים, הקטעים עוברים מהאחד לשני כחלק ממסע שמתחיל מדיכוי ואובדן, ומסתיים בהשלמה ואחווה נשית. אמנם דימוי הדיכוי בו השתמשה שרון הנו דמות האישה בעולם השלישי, האישה העטופה והמסוגרת, אך בעצם המסר כאן מיועד לכל הנשים באשר הן.

הסיפור מתחיל ברצון עז של אישה כלואה, לצאת ולהסיר את האזיקים החברתיים סביבה, במקביל היא מגלה שהיא בהריון. חיבור שני האלמנטים הללו יחד מעיד על המסר שרוצה להעביר שרון, דיכוי האישה לא מתבטא רק בלבוש, דיבור ומעמד חברתי מסוים, אלא הוא מנקר בתפיסת עולמו של המין הנשי גם בנוגע לבעלותה על גופה ועל החלטותיה בנוגע לחייה. ההיריון, תהליך אישי המרחש בגוף האישה, הפך לנחלת הכלל, וכך קיימת תחושת בעלות על חייה של האם וכמובן גם של העובר. האומנם? הטאבו הזה מתרסק ברגע בו מפגישה אותנו שרון עם אישה שמחליטה לזרוק את תינוקה שרק נולד. בעיניה של שרון, זריקת התינוק מסמלת את כל הטאבואים הקיימים בנוגע לנשים והריון, גם את נושא ההפלה, גם את בחירתה הלגיטימית של אישה לא לגדל את התינוק וגם את הטאבו הגדול מכל, האם אישה באמת מוכרחה להביא ילדים לעולם, או שמא היא יכולה לחיות את חייה בשלמות ללא ניסיון נואש לרצות את כל מי שסביבה?

לאחר מסע בו מתמודדת הגיבורה עם מגוון דמויות, נוצרת בין הנשים הרבה אינטימיות וקרבה, השלמה ושלום. היא פוגשת נשים, מכל מיני סוגים, נשים אלה מוכרות לה מתודעתה ומהחברה בה היא גדלה. הנשים האלה הן נשים תחרותיות, קנאיות, קשות, אימהיות, והטענה של שרון היא כי הנשים מעבירות אחת לשנייה, מדור לדור, דיכוי אין סופי, מכיוון שהן עצמן כלואות בתוך סטיגמות ונורמות חברתיות. שרון גם דואגת לגעת בנושא דימוי הגוף ומראה לקהל צופייה ששומנים הם לא "איכס", היא מאמינה בשחרור הגוף והנפש, וכן שחרור הסלידה שיש לנשים מגופן.

רן בן עזרא, גבר בין שש נשים חזקות בהווייתן גם מחוץ לבמה, הצליח להבין את נפש האישה וביחד עם שרון הם העלו מופע שכולו חוויה המעוררת  צורך עז להתנער משלשלאות המובן מאליו ולצאת במחול לעבר השלמה עצמית ושחרור הגוף והנפש. המופע הזה הוא הוכחה לכך שלא תמיד יש צורך במילים בכדי למצוא שלווה, לפעמים הגוף יודע לבטא בעצמו את תלאות החיים ולרקוד את כל הדרך לאהבה.

 ההצגה הבאה תתקיים בתיאטרון התיבה ביפו ב 30.10.12 בשעה 20:30.

בימוי: רן בן עזרא ושרון שלומי נעים.

כוריאוגרפיה: שרון שלומי נעים.

משחק ומחול: ליאור ג'ייקובס, מירב סקאל-רוז'נקו, רונית הריס, שלי בן אברהם, שרונה בוטנרו ושרון שלומי נעים.

עיצוב תפאורה, תאורה ותלבושות: סיוון יחזקאלי וענת בילו.

עריכת סאונד: איתן בהר.

עיצוב גרפי: בלה מלכין.

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין- תיאטרון החדר.