מבעד למילים / Through the words

על שפת התיאטרון בהצגה "היה שלום מר הופמן"

מאת: אירית ראב | תרגום: רותי ראב

English Below**

תחילת האביב ותל אביב מכינה את מחלפותיה ורחובותיה לקראת האירוויזיון הקרב ובא. יום שני בערב, בית החייל מתכונן לעוד ערב תיאטרלי למופת באולם הגדול וההו-כה-צפוף, שגרם לברכיי להכיר מקרוב את הכיסא שמלפניי. בניגוד לערבים אחרים, בהם מגיעים מנויים של תיאטרון כזה או אחר, בערב זה פקדו את התיאטרון בני הקהילה הצרפתית בארץ, שהגיעו להצגה שנחתה לשתי הצגות בלבד מפריז – "היה שלום, מר הופמן" (Adieu Monsieur Haffmann) – הצגה מצליחה שרצה בתיאטרון "Théâtre Rive Gauche" ותרה בכל רחבי העולם. בחודש הבא, למשל, במקביל להצגות במגרש הביתי שלהם, הם עומדים להציג באיים הקריביים וארצות הברית.

ההצגה, המתרחשת בימי הכיבוש הנאצי בצרפת, מגוללת את סיפורו של מר הופמן (המגולם על ידי אלכסנדר בונשטיין), בעל חנות תכשיטים פריזאי, שבשל החוקים הנאציים נאלץ להעביר את העסק שלו אל שמו וכוחו של עובדו הנאמן, פייר (גרגורי בקט). בנוסף להעברת העסק, הופמן מבקש מפייר מקום מחבוא בביתו, פייר מסכים אך מתנה את שהותו של הופמן בכך שיעזור לאשתו, איזבל (ז'ולי קבנה), להיכנס להריון. מכורח הנסיבות, הופמן נעתר להצעה, ובין המטבח למרתף שמתחת מתגשם ספק משולש אהבים ספק צורך אנושי בסיסי לשרוד ולעזור לזולת. הופמן נאלץ להתמודד עם מצבו החדש, איזבל נאלצת להסכין עם רצונו של בעלה לילד וחיבתה המתעוררת להופמן ופייר נאלץ להיקרע בין שאיפתו להיות אבא לבין הקנאה המתעצמת לנוכח הזוגיות המוזרה שנוצרת בין אשתו למעסיקו לשעבר. בינתיים, העניינים מתחממים כשברקע הנאצים מפנים את הבתים מיהודים, ציידי אמנות בוזזים את בתיהם, ועל קירות המחבוא של הופמן תלויה תמונה מקורית של מאטיס… לא אעשה ספוילר גדול מדי לאלו מכם שירצו לראות את ההצגה, אבל בואו נאמר שהסוף הוא לא רע.

היה שלום מסיה הופמן.png

Adieu Monsieur Haffmann

כיאה להצגה צרפתית מתיאטרון צרפתי, הדמויות והשחקנים מדברים בצרפתית. בניגוד להצגות זרות אחרות שמגיעות לארץ, שנעזרות במכשיר כתוביות המציג תרגום בעברית ואנגלית, ההצגה הזו לא נעזרה במכשיר זה. בכל זאת, כלל היושבים בקהל מבינים ומדברים צרפתית. ובכן, לא כולם.

כאן, נעבור לגילוי נאות – השחקן הראשי בהצגה המגלם את מסייה הופמן הוא בן דוד שלי, שחקן מאוד מוכשר, פיטר פן בנשמתו ובאמנותו, שיודע להביע את הרבדים העמוקים ביותר ובאופן המדויק ביותר של הדמויות אותן הוא מגלם. בגלל זה, כמו גם בגלל שאני לא דוברת צרפתית ולא הבנתי לחלוטין מה אמרו על הבמה, חוץ מאי-אילו מילים בינלאומיות או כאלו שנקלטו בשיעורי הצרפתית בכיתה ח', הכתבה הזו היא לא ביקורת על ההצגה.

נחזור לענייננו. עצם אי ידיעת השפה בהצגה עלולה להיות מחסום משמעותי, בייחוד במקרים בהם כל הצופים צוחקים ואין לך מושג למה. אבל, וזה אבל עצום, הז'אנר והאמנות של ההצגה, או במילים אחרות, התיאטרון, הם אלו ששברו את המחסום וגרמו לו להיות בלתי נראה. לא הייתי צריכה להבין את המילים כדי להרגיש את מה שהוצג על הבמה, כדי להזדהות עם הקושי של הדמויות ועם הקונפליקט עמו נאלצו להתמודד.

מחזאי ובמאי ההצגה, ז'אן פיליפ דאגור, ציין בשיחה לאחר ההצגה שהעלילה לא מבוססת על סיפור אמיתי ספציפי, למרות שסביר להניח שהיא מזכירה עשרות סיפורים אחרים שקרו באמת, אלא ביקש לבחון כיצד אדם מתמודד עם קונפליקט משמעותי שנופל עליו כרעם ביום בהיר? הוא ביקש לשאול את הצופים – אם אתם הייתם בנעליהם של פייר ואיזבל, או במחבואו של הופמן, כיצד הייתם נוהגים? אם על סף ביתכם היה עומד אדם שרודפים אחריו, פליט בביתו, הייתם מחביאים אותו על אף שזה עלול לסכן את חייכם? ומאידך, אם הייתם נדרשים להכניס להריון את האישה שמחביאה אתכם, על כל המשתמע מכך, רק כדי להציל את חייכם, הייתם עושים זאת?

הקשיים של הדמויות והמסלולים בהם בחרו לצעוד במציאות החדשה שנוצרה באחת בימי הכיבוש הנאצי בצרפת, ניכרו היטב מבעד לערפל המילים הלא מובנות והתגלו במלוא אונם בזכות משחקם המשובח של השחקנים הראשיים. לא הייתי צריכה להבין מה בדיוק נאמר בדיאלוג בין פייר להופמן, כשזה האחרון ביקש מעובדו שיחביא אותו ויציל את חייו וכתגובה, פייר ביקש ממעסיקו ליצור חיים חדשים, או כאשר השלושה ישבו לארוחת צהריים והטינה המתעצמת בין הגברים מחלחלת בין המילים, בתוך הג'סטות והבעות הפנים. מעבר לכך, כיאה להצגת תיאטרון, חלק מהדברים הוצגו ללא מילים כלל, כמו לדוגמה כאשר הופמן ואיזבל התייחדו במיטתו שבמרתף, הזרקור הוסט לעבר מעשיו של פייר, שהתאמן על צעדי הריקוד או צפה בסרט קולנוע בעומק הבמה, הכל, רק לא להיות בבית בזמן ששאיפותיו מתגשמות אך שורטות את לבו ונשמתו.

ובאופן מפליא, בסצנות מסוימות, גם כשדיברו צרפתית מלוא הגרון, המילים הובנו במלואן. בסעודת המלכים במהלכה הקצין הגרמני ובת זוגו הרימו כוסית אחר כוסית, והקצין לעג לשיילוקים החמדניים שסולקו מרחובות פריז במשאיות, פייר ציטט את המונולוג המפורסם של שייקספיר. לא היה צריך להבין את משמעות המילים הצרפתיות בכדי לספוג את משמעות המילים האלמותיות לפיהן כל אדם הוא אדם, וגופו של כל אחד, ללא קשר לזהותו, מוצאו, צבע עורו, נטיית מינו או מגדרו –  מגיר דם אם דוקרים אותו.

עם זאת, עולה השאלה, מה היה קורה אם ההצגה היתה בסינית או בטורקית או בשפה כלשהי שאין לה זיקה לאנגלית או למה שלמדתי בכיתה ח'? האם אז הייתי מבינה משהו שקורה על הבמה? אם ההצגה היתה טובה והמשחק היה נוגע במיתרים הקטנים של הלב, אני רוצה להאמין שכן.


Through the words

About the theater language in the play "Adieu Monsieur Haffmann"

By Irit Raab

Translation: Ruthy Raab

Spring has arrived and Tel Aviv is preparing itself for the upcoming Eurovision Song Contest. It is Monday evening and "Beit Hachayal" is getting ready for another theatrical night in its largest and full to its brim hall. Unlike other evenings, when people arrive to watch plays of different theater troupes, this evening the audience is made of people of French origin who came to watch the play "Adieu Monsieur Haffmann" – a most successful one played by "Théâtre Rive Gauche" who are on a world tour and came to Israel for only two performances. Next month, for example, parallel to performances played at their home court, in Paris, they will be going to the Caribbeans and the USA.

The play, which takes place at the time of the Nazi Occupation in France, tells the story of Mr. Haffmann (played by Alexandre Bonstein),  who because of the Nazi laws is forced to hand his jewelry shop over to his loyal employee – Pierre (played by Gregori Baquet). Hoffmann is also to ask Pierre to hide him in his house, from the Nazis. Pierre agrees to both requests but asks, in return, to help impregnating his wife Isabelle (played by Julie Cavana). Having no other options, Hoffmann agrees to do that, and thus between the kitchen and cellar, a kind of love triangle is being created. Hoffmann has to deal with this new situation, Isabelle has to come to term with her husband's wish for a heir and her arising affection to Hoffmann and, Pierre is being torn between his wish to become a father and his growing jealousy to that strange relationship arising between his wife and former employer. In the meantime the Nazis are evacuating the Jews from their houses, arts hunters loot these emptied houses and on the cellar wall of Hoffmann's hiding place there is an original Matiss… I will not make a big spoiler to those who'll want to see the play, but let's say there is no bad ending here.

Fitting a French play of a French theater the characters and actors are speaking French. Unlike other overseas plays coming to Israel who use English/Hebrew subtitles, this play did not have this aid. Well, their audience was French speaking.  Actually, not everybody..  For full disclosure I have to admit the actor acting Monsieur Haffmann is my cousin, a most talented actor, a Peter Pan in his soul and art, one who knows how to express the deeper layers and nuances of the characters he plays. Thus, because of that and as I am not French speaking and have understood only little of what was said on the stage, aside from a few words I remember from my 8th year of school, this article is not a play critique.

Back to our business.  Not understanding the language of a play might be a meaningful barrier, especially when the audience is laughing and you have no idea why, but the genre and the art of the play, or in other words – the theater, are what 'broke' this barrier and made it invisible.  I did not have to understand the words so as to feel what is being played on the stage, so as to identify with the hardship the characters felt or with the conflict they had to deal with.

היה שלום מסיה הופמן Ovlac

Adieu Monsieur Haffmann in TLV | Photographer: Ovlac

The writer and director of the play, Jean-Philippe Daguerre, claimed, in the conversation we had after the play, that the plot of the play is not based on any specific true story, though it does probably remind many stories which did happen. He wanted to examine how a person deals with a meaningful conflict which comes onto him ever so suddenly. He wanted to ask the audience – "how would you have acted were you in Pierre and Isabelle's place, or in Hoffmann's hiding place? would you have hidden a hunted man, a refugee in his own home, even if it might have endangered you? On the other hand, would you have impregnated the woman who is hiding you only to save yourself?  Would you have done it?!"

The difficulties the characters faced and the route they chose to walk in this new reality created with the Nazi Occupation were well understood through that fog of incomprehensible French words thanks to the brilliant acting of the main actors.  I did not need to understand what was said in the dialogue between Hoffmann and Pierre, when the first asked the later to hide him and thus save him and when, in response, Pierre asked his former employer to create a new life, or when the three – Hoffmann, Pierre and Isabelle – sat for lunch and the growing animosity between the two men seeps through the spoken words, in gestures and face mimics.  In addition, as fitting a play, some scenes were without any words spoken, like when Hoffmann and Isabelle were in the cellar, in Hoffmann's bed, and the light was diverted to Pierre who was practicing some dance moves or watching a film at a cinema, anything just not to be at home when his ambitions are fulfilled but his heart and soul are being torn.

Miraculously, some scenes, all in French, Were totally understood. At the feast where the Nazi officer and his partner were drinking one glass of wine after another, and the officer was mocking those greedy 'Sheiloks' who were removed from Paris streets in trucks, Pierre quoted Shakespeare's famous monologue. There was no need to understand the French words so as to absorb the immortal words of every man is a man and anyone's body – no matter what is his identity, origin, skin color, sex orientation or gender – will bleed when being stabbed.

Still and all, the question of what would have happened had the play been in Chinese or Turkish or any other language which has no connection to English or to any other language I had studied many years ago – would I still have understood what was going on the stage? If the play would have been good and the acting would have touched those little heart strings – I do want to believe that – yes!