גוליבר

גוליבר – תיאטרון גשר 

גוליבר - באדיבות Arshow

אימג' מההצגה באדיבות Arshow

הגענו בציפייה גדולה לצפות בהצגה המשלבת מציאות רבודה, אך לצערנו "גוליבר" של תיאטרון גשר לא מימש אותה. ההפקה עשתה ניסיון אמיץ לשלב את התיאטרון עם העולם הממוחשב שהוא מרכז החיים של הילדים והנוער בימינו, אבל השילוב אינו מהודק כמו שצריך. המציאות הרבודה לא מסתנכרנת עם המציאות על הבמה, וכך גם פס הקול בקטעי הוידאו. המשקפיים אותם צריך להרכיב לצורך החוויה כבדות ומסורבלות והשימוש בהן נעשה מציק מסצינה לסצינה. עם זאת, שני הילדים בתפקידים הראשיים משחקים להפליא, וכן, המסרים הנוצרים במהלך ההצגה בהחלט חשובים, רלבנטיים ולא הולכים לאיבוד. ניסיון יפה, הביצוע פחות.

1

גולגולת אחת במדרוג מרתה (הצגה טובה, מסר חשוב, אבל…)

לפרטים ומועדים – הקליקו על הלינק

רוב מהומה על לא מאומה

על ההצגה "קיץ במריאנבד"

מאת: אביבה רוזן

"קיץ במריאנבד" היא הצגה יפה, מאוד דינמית וקצבית, מגניבה אפילו. צורנית, זוהי הצגה מושלמת. זוהי סיבה מספיק טובה ללכת ולראות את ההצגה. בתיאטרון "גשר" יודעים לעצב במות אסתטיות ומרתקות במיוחד. הבימוי המהיר מתאים לצורה. הדמויות רצות מצד לצד, יוצאות ונכנסות, המולה רבה.

ביסודה, זוהי הצגה על הרע שבאנשים. לא רע של רשע או של אלימות מיוחדת. לא רע של תאוות רצח. סתם רע של קטנוניות אנושית, של צרות עין, של תאוותנות בהמית, של חוסר פרגון ואינטרסנטיות לא מתוחכמת ולא מוסווית.

יהודי וורשה שנוסעים למריאנבד, שעל במת "גשר" מדברים במבטא רוסי כבד, הם המודל לאנשים קטנים ונלעגים, חסרי ערכים ומוסר, שמחפשים רק את טובתם האישית ואחרים מעניינים אותם רק כאמצעי למטרותיהם. אין כאן דיון, אין הרהור על משמעות החיים, אין מחשבה ממשית. האנשים הללו הם פוסטר של גיחוך.

קיץ במריאנבד - רדי רובינשטיין 2

קיץ במריאנבד. צילום: רדי רובינשטיין

ההצגה מבוססת על ספרו של שלום עליכם, שכתב אותו בצורה של מכתבים בין בני זוג שאחד מהם יצא לחופשה במריאנבד, שהייתה ידועה כעיירת נופש בה ההוללות מולכת. בני הזוג שנותרו מאחור, גבר שעסקיו הכריחו אותו להישאר בוורשה ואישה בהריון מתקדם שבעלה נסע להתרפא ולהוריד את הכרס, יודעים שבמריאנבד הנאמנות מתאדה והניאוף חוגג והם דואגים. בני זוגם מפקירים את עצמם לתענוגותיהם ולסיבוכי הוללותם, אותם הם קוטעים, בסופו של דבר, כשהם חוזרים לחיי היומיום הוורשאיים שלהם.

אלא שגם בשטחיות אמור להיות עומק רב יותר מהמוצג פה. יש לה מחירים ועלויות. פה אין מחירים. הנופשים קלי הדעת וחסרי ההתחשבות חוזרים לחייהם הקודמים בלי נקיפות מצפון ובני זוגם מקבלים אותם וסולחים להם. החיים ממשיכים הלאה בצורה לא ריאלית. הכל בסדר. אם כל מה שקורה במריאנבד נותר במריאנבד, אז מה למדנו על האופי האנושי? כלום ושום דבר. קטנוניות ושטחיות הן שם המשחק.

קיץ במריאנבד - רדי רובינשטיין

צילום: רדי רובינשטיין

צופה קשישה אחת אמרה לי, כשיצאה באכזבה מהאולם, שהיא אוהבת את הקלאסיקה ולא מתחברת לעיבוד האולטרה מודרני של ההצגה. היא סיכמה עבורי את אחת הבעיות העיקריות של ההצגה – הפער בין ההווי שלפני מאה שנה לבין העיצוב הנקי וההייטקי של העיבוד הזה. שתינו מצפות לקצת יותר משלום עליכם.

ההצגה מומלצת למי שמחפש בידור קל, מי שמעוניין בתיאטרון שניתן לצחוק בו בלי לאמץ את התאים האפורים, אלו בהחלט יוכלו ליהנות מהדינמיות ומהקצב של ההצגה, כמו גם מהאסתטיקה המעניינת של עיצוב הבמה.

"קיץ במריאנבד"

על פי שלום עליכם

עיבוד: נגה אשכנזי

בימוי: אמיר י. וולף

משתתפים: דורון תבורי, ישראל (סשה) דמידוב, רוני עינב, הנרי דוד, אלון פרידמן, נטע שפיגלמן, סבטלנה דמידוב, ליליאן רות, דור מיכאלי, הלל קפון, פאולו א. מואורה, ויטלי פוקס, אלכסנדר סנדרוביץ'/יבגני טרצלקי, כרמל קנדל ואנג'לה שטיינגרט.

תפאורה: אדם קלר

מוזיקה: רוני רשף

תלבושות: וניה בואודן

תאורה: אלכסנדר סיקירין

סאונד: מיכאל וויסבורד

למועדים נוספים – הקליקו על הלינק

מקבת ללא מילים

מקבת ללא מילים – תיאטרון גשר 

מקבת2 - ישעיה פיינברג.png

מקבת. צילום: ישעיה פיינברג

העיבוד המרהיב של הבמאי והכוריאוגרף סרגיי זמליאנסקי לסיפורו הטרגי של הלוחם הסקוטי מקבת' בהחלט מעניק נקודת מבט חדשנית ליצירה השקספירית הוותיקה. בעצם הוצאת המילים ממשוואת היצירה הדרמטית, היוצרים והשחקנים חשפו רבדים נוספים מהדמויות שצברו כל כך הרבה קילומטראז' על במות התיאטרון. מבין שחקני ההצגה הנפלאים, יש לציין לשבח את רוני עינב (ליידי מקבת') ואת דור מיכאלי (בנקו, חברו הטוב ביותר של מקבת'), שגילמו את דמויותיהם בצורה עוצמתית ומכמירה בעת ובעונה אחת. עם זאת, ביצירה מוכרת להחריד כמו "מקבת", גם אם היא אינה נעזרת במילים, אין צורך להאכיל את הקהל בכפית. דבר זה, התבטא בין היתר במשפטים חוזרים ונשנים שהופיעו על צג הכתוביות על ראש הבמה, שציינו במילים את המתרחש על הבמה. על אף מקוריות ורהב היצירה, היא אינה מצליחה להתקרב לקרסולי יצירות אחרות שהותירו את המילים מאחורי הקלעים, כדוגמת "הצל חולף" של החאן.

גולגולת אחת במדרוג מרתה (הצגה טובה, מסר חשוב, אבל..) 1

לפרטים ומועדים נוספים – הקליקו על הלינק

אגממנון, לא מה שחשבת

על ההצגה "האורסטיאה"

מאת: אביבה רוזן

לא פשוט להתאים מחזה יווני למציאות של ימינו. חלק מהדילמות, אלה שעוסקות בנפשו של האדם ובהתמודדויות שלו עם החיים, הן תמיד רלוונטיות, אבל באורסטיאה יש לא מעט קונפליקטים שהם אופייניים לזמנם וכלל לא מוכרים לנו, קהל הצופים הישראלי של שנת 2018.

איך בכל זאת מדברים לקהל הישראלי של המאה העשרים ואחת? באורסטיאה של יבגני אריה יש מסך טלוויזיה והרבה אפקטים מודרניים נוספים. נעשה מאמץ לא מבוטל של הבמאי, מעצב התפאורה והתאורן להפוך את ההצגה היוונית למודרנית ואפילו קצת הייטקיסטית. האם הצליחו? התשובה היא מעורבת. שיער אדום ומכנסי קרעים של הנערה אלקטרה, בתו של אגממנון, לא מסוגלים להפוך את ההצגה לבת זמננו. כך, גם ראיונות בטלוויזיה ומסך ענק שמשמש לסירוגין כמראה, כיפה מעל לבמה והפרדה בין חלקי הבמה. הלבוש המודרני של השחקנים מקרב אותם אלינו, אבל לא לגמרי. יחד עם זאת, מעניין לראות את אגממנון, השליט שמתחבט עם מצפונו ועם אמונתו שמצווה עליו להרוג את בתו הקטנה, מחמל נפשו, יושב לאכול ארוחות עם בני משפחתו, והארוחות מתנהלות כפי שמוכר לנו. טענות, חיכוכים קטנים ושוויון מעמד בין בני המשפחה.

אורסטיאה - ויקטוריה שוב

צילום: ויקטוריה שוב

קונפליקטים ונקמות

הקונפליקט בין האמונה לבין המוסר והאהבה הוא קונפליקט שחוזר על עצמו אצל אגממנון, אך לבסוף מנצחת האמונה, גם אם לא בקלות. רוב הדמויות במחזה מונעות על ידי גורמים אחרים, בהם, בראש ובראשונה, הצורך בנקמה. קליטמנסטרה נוקמת את הריגת בתה הקטנה, איפיגניה, וכנראה גם את עובדת היות פילגשו החדשה של בעלה, בהריגתו. אלקטרה בתם נוקמת את הריגת אביה על ידי הריגת אמה. הרבה דם וירטואלי זורם על המסך.

בעיצוב הנקי של ההצגה ניתן לראות אפקט מוצלח במיוחד, השימוש במסך ההייטקי כבמראה, בה גם הקהל יכול לראות את השתקפותו על הבמה ושילובו בתוך סיפור ההצגה. זהו סימבול לכך שכולנו בני אדם, כולנו נסחפים להתרחשויות ומנוהלים לעתים על ידי רגשות קשים. ייתכן שאנחנו, הקהל, מהווים מעין "מקהלה יוונית" למוצג על הבמה.

ההצגה מושתתת על דילמות רבות המנווטות אותה. הראשונה שבהן, הריגתה של הבת הקטנה איפיגניה כדי להציל את העם היווני, כי לפי הנבואה הייתה זו הדרך היחידה לנצח במלחמה. אגממנון מנסה בכל כוחו להתנער מהנבואה ולהציל את בתו, אך אחיו, מנלאוס, משכנע אותו להרוג את הילדה ומבטיח לו "מוות הומאני". זוהי דילמה מסוג שהוא זר לנו. איננו פועלים כיום על פי נבואות, ובכך החוליה החלשה הראשונה של ההצגה. למרות כל האצטלה המודרנית, אנחנו לא מצליחים להתחבר לדילמה הבסיסית הזאת. אמנם ניתן, בקלות רבה, להפוך את הדילמה הזאת לדילמה המוכרת לנו – האם לעודד את ילדינו להיות חיילים קרביים ולהקריב את עצמם על מזבח המולדת? אך, כמובן, זה לא מתחבר במוחנו לילדה קטנה עם שיער ארוך ושמלה אדומה.

יש לציין שדילמות רבות שמוצגות על הבמה מתחברות לקונפליקטים בני זמננו, ובעצם, לנושאים שהם על-זמניים שעוסקים בטבע האדם. אהבה, נאמנות, קשרים בין בני זוג ובין הורים לילדים, מוצגים בצורה מעוררת מחשבה ומעלים רגשות שנותרים גם לאחר הצפייה בהצגה.

פסיכולוגיה בגרוש

הפסיכולוגית של אורסטס מביאה רעיונות בני זמננו וזוויות ראייה פסיכולוגיות מודרניות. היא אמורה כנראה להביא נופך נוסף של המאה העשרים ואחת, אך למעשה, בעיני היא מיותרת לגמרי ואפילו מגוחכת. הבאת פסיכולוגית כדי ליצור רובד רגשי נוסף ופרשנויות רגשיות ונפשיות הן בבחינת האכלת הצופה בכפית. הצופה הנבון צריך לנתח בעצמו ולהוסיף את תובנותיו שלו תוך כדי הצפייה.

אורסטס הבוגר, בחור צעיר שברח מהבית לאחר שאמו רצחה את אביו והפילגש שלו, ואחותו רצחה את אמו, אמור להביא מין סיפור מסגרת, אך גם סיפור מסגרת זה, שעל שם גיבורו נקראת ההצגה, מפספס את העיקר לטעמי. ניתן היה להציג את אורסטס בצורה אחרת ומעניינת יותר.

אורסטיאה2 - ויקטוריה שוב

צילום: ויקטוריה שוב

המשחק של השחקנים הראשיים הוא מצוין. אפרת בן צור בתפקיד קליטמנסטרה, מיקי לאו בתפקיד אגממנון, הנרי דוד בתפקיד אורסטס ונטע שפיגלמן בתפקיד אלקטרה מצליחים לגעת ולעורר דילמות ורגשות. השחקנים הצעירים ושובי הלב, ובעיקר מאיה גמזו היפהפיה בת העשר בתפקיד איפיגניה, אינם משכנעים במשחקם, אך בהחלט ייתכן שישתפרו בהמשך. במקרה הזה, הילדים לא גונבים את ההצגה, לפחות עדיין לא.

הבימוי מעניין, המשחק טוב ועיצוב התפאורה והתאורה יוצרים אפקט נקי ומודרני, שלא תמיד עומד בשורה אחת עם הדילמות העתיקות שעולות בהצגה. ההצגה ארוכה מאוד, אולי ארוכה מדי. אבל בשורה התחתונה, אני בהחלט ממליצה לצפות בהצגה, שרבות מהדילמות שמועלות בה רלוונטיות לישראל 2018.

האורסטיאה

תיאטרון גשר

מאת: איסכלוס

תרגום: רועי חן

בימוי: יבגני אריה

משתתפים: אפרת בן צור, דורון תבורי/מיקו לאו, הנרי דוד/אלון פרידמן, נטע שפיגלמן/נועה הר-ציון, גלעד קלטר, רות רסיוק, בוריס אחנוב, סבטלנה דמידוב, אורי יניב, אבי אזולאי, פאולו א. מוארה, שרון בורשטיין-ביצ'צי, איל איבשין/טומי צור, מאיה גמזו/טל פלג.

עיצוב תפאורה: סיימון פסטוך

עיצוב תלבושות: יהודית אהרון

מוזיקה: פאוסטס לטנס

עיבוד: קטיה ששונסקי

עיצוב תאורה: אבי בואנו יונה (במבי)

מולטימדיה: אדי קבטנר

סאונד: מיכאל וייסבורד

עוזרת במאי: שרון בורשטיין ביצ'צ'י

מועדים נוספים: 

20-22/8/18 20:00

12-13/9/18 20:00

20-23/10/18 20:00

 




ועכשיו, נעבור לפרסומות 🙂

באנר למרתה

זקוקים/ות לשירותי תוכן איכותיים? הקליקו על הלינק או על הבאנר לפרטים נוספים.

והפעם – מחזמר!

מאת: אירית ראב

אפתח בווידוי. אני אוהבת מחזות זמר.

אני כל כך אוהבת מחזות זמר, עד כי לאחרונה, כאשר שודרה בערוץ 24 התוכנית "מה שקורה באילת" והראו את המחזמר שצוות הבידור במלון ביצע משיריו של יוסי גיספן, מצאתי בזה עניין מסוים.

מסתבר שאני לא היחידה. בעולם כולו, ובייחוד באזור ברודווי והווסט אנד, מדובר בקהילה של ממש. אנשים טובים המוכנים לקום בשתיים בבוקר כדי לעמוד בתור ולקנות כרטיסים לאחד ממחזות הזמר המופיעים בתיאטראות. גם בארץ לרבים יש השריטה הזו.

במדור זה, אנסה לבחון את השריטה הזו, תוך מתן במה לתחום, כל פעם למחזמר אחר. אין מדובר בבחינה מעמיקה ומוסיקולוגית, שכן אין לי מושג קלוש בזה, אלא יותר הענקת ספוט-לייט למחזמר עצמו ולהפקה שלו במהלך השנים. אז שנתחיל?

                                                            אם זו אהבה…

באחד משיטוטיי הליליים ברחבי המרחב הווירטואלי, הגעתי לסרטון של מחזמר באחד מתיכוני אמריקה. בסרטון רועד זה (שכן אב נרגש צילם אותו), בכיכובה של קולין בלינג'ר (Miranda Sings) היו שני זוגות בפגישה ראשונה. תוך כדי זיוני השכל של הבחורים, הבנות שרות שבגלל שיש כזה מחסור בגברים רווקים בעיר ובכלל, הן נאלצות להסתפק בבחורים הללו. לאחר תהייה האם לא היה עדיף לעבור לצד השני, ולהתכרבל באיזו מערכת יחסים לסבית לוהטת, הן מגיעות למסקנה שאין מנוס, צריך להמשיך לשקר ולחזור ולשמוע את הפטפטת הבלתי נגמרת.

שיר זה הנו אחד משירי המחזמר "I love you. You're perfect. Now change". מחזמר זה, שהולחן על ידי ג'יימי רוברטס ונכתב על ידי ג'ו דיפייטריו, הועלה לראשונה באוף-ברודווי בשנת 1996 ומאז הוא לא מפסיק להציג. המחזמר מתעסק בנושא אוניברסאלי אחד, האהבה, ומציג את תלאותיהם של בני אדם וחווה למצוא את החצי השני. המחזמר עצמו מורכב מ-19 סצינות, הכוללות מבחר שירים. אין ממש עלילה, אלא אינספור מצבים וסיטואציות, הקשורים בדרך זו או אחרת לנושא המרכזי. אבל בגלל שמדובר בניתוח החיפוש אחר האהבה, והדייטים שיש לעבור כדאי להגיע אליה, דווקא המבנה הזה של מבחר סצינות ללא שום קשר ביניהן, מסייע להעברת המסר שבתכל'ס, כולנו צריכים לעבור את זה.

מתוך המחזמר "משתגעים מאהבה"

המחזמר זכה להפקות בכל רחבי העולם, וגם בארץ הוא הופק מספר פעמים. בשנת 2003 הוא עלה לראשונה בארץ בבית צבי (איך לא?) ובוים על ידי משה קפטן. בשנת 2009 הוא הועלה על ידי "הקבוצה" בבימויו של עידן ליפר, בשם "לא משתגעים מאהבה". גם תיאטרון גשר העלה גרסה משלו למחזמר, וכינה אותו "I Love You לנצח, אבל…." בבימויו של אמיר וולף. המחזמר הזה מציג אף בימים אלו. יחד עם אלו, הועלה לאחרונה בתיאטרון חולון עוד גרסה ישראלית של המחזמר והפעם בשם "משתגעים מאהבה" בבימויו של עידו קולטון. הייחודיות של גרסה זו, בשונה מהפקות אחרות, היא שהפקה זו הועלתה ללא תמיכה כלכלית או הפקתית, אלא בזכות תרומתם של היוצרים עצמם. בזכות זה, וכמובן בגלל המשחק והשירה הנהדרים, המחזמר הצליח למלא אולמות. כולי תקווה שהם יעלו אותו שוב, למרות האתגר שבכך, כדי לאפשר לעוד צופים ליהנות ולצחוק ללא שליטה מסצנות כמו בחור שנכנע לבכי הבלתי נמנע, בזמן שבת זוגו גררה אותו לעוד סרט נשים רומנטי.

לגנוב את השביל ולהיכנס אליכם..

ריאיון עם גור קורן

מאת: כלנית בר און

ההצגה "חמישה קילו סוכר" היא קומדיה מוקומנטרית , ז'אנר שבדרך כלל לא מוצג בתיאטרון הרפרטוארי בארץ. מוקומנטרי הוא ז'אנר המוצג כדוקומנטרי אך למעשה פיקטיבי ברובו ולרב משמש כאמצעי סאטירי.

גור קורן, יוצר וכוכב המחזה משחק את עצמו ומספר סיפור אמיתי כביכול על סבו שנפטר כבר לפני כמה שנים וחוזר לחייו כדי שגור יתקן איזשהו פרט מאירוע שנכח בו ממלחמת העולם השנייה בספר שעומד לצאת לאור.

גור קורן, בן 38, בן מושב היוגב שבעמק יזרעאל, בוגר החוג למשחק בבית צבי שם כתב שני מחזות וביים עם בני כיתתו. מאז שסיים ללמוד, הוא עובד הרבה עם בני נוער ובבתי ספר למשחק, הצגת פרינג' אחת בתמונע, ולפני שנתיים וחצי הגיע לגשר עם ההצגה "חמישה קילו סוכר".

אני פוגשת את גור בבית קפה שכונתי כשהדבר הראשון שהוא מצהיר, עוד לפני שהתיישבנו והזמנו קפה, הוא העובדה שההצגה בה צפיתי הייתה שונה מהצגות אחרות. לטענתו לא היו הרבה אנשים, למרות שמאיפה שאני ישבתי האולם נראה מלא לחלוטין. הוא מסביר לי קצת על העוצמתיות שיש על הבמה כשהאולם מלא, על מחיאות כפיים, על הטון שהם מקבלים מהקהל ואני נשארת בשלי ומתעקשת שהאולם היה מלא, ההצגה הייתה חזקה גם ככה, ויצאתי ממנה עם הרבה מאוד נקודות למחשבה וההצגה הזו שכביכול עוסקת בשואה ובמלחמת העולם השנייה ובאמת עוסקת בעיקר ביחסים. היחסים האלו שבינינו, הדור הזה, התל אביבי שלא חושב על כלום מלבד על עצמו לבין הדור ההוא, של הסבים שלנו. אלו שנלחמו, שהקימו מדינה, הקימו ישובים ובתים ואנחנו, אנחנו מקימים עמודים בפייסבוק וההישרדות היחידה שמוכרת לנו שייכת לערוץ עשר ולפריים טיים.

 אחרי ההצגה הזו אני מבינה שאני בעצם מתגעגעת למהות, לפשטות ובעיקר ומכל הלב, מתגעגעת לסבתא שלי ומעניין אם אני הייתי מקריבה עבורה ועבור איזו בקשה שלה את מה שגור הקריב בהצגה, רק כדי שיהיה איזה אזכור בעמוד 49 באיזה ספר על מלחמת העולם השנייה, ספר שסביר להניח שאנחנו בדור הזה שלנו, רובנו לא נקרא אותו בכלל.

כתבת קומדיה מוקומנטרית והעלית אותה בתיאטרון הרפרטוארי, מעשה אמיץ שלא נהוג כאן בארץ בדרך כלל.

"כשהתחלתי לכתוב, בכלל לא ידעתי מה אומרת המילה "מוקומנטרי", התחלתי לכתוב סיפור שהוא "כאילו" אמיתי והוספתי מונולוגים שמאוד מודעים לנוכחות של הקהל ויצא מן משהו שכזה. העובדה שההצגה מוקומנטרית הובנה רק אחרי שההצגה נכתבה, רק אז הבנתי שזה מתקשר לז'אנר הזה אז מה לשנות ז'אנר? ההצגה יצאה שונה, שונה ממה שרציתי, שונה ממה שחשבתי, אבל זו ההצגה, אין כאן תיוג מבחינתי, אין כאן ז'אנר, זו כבר עבודה של אנשים אחרים, עבודת יחצנות."

ואתה מערב את הקהל, הופך את המחזה לאינטראקטיבי. למה לערב את הקהל? למה לצאת מהמשחק ולחזור לחיים?

"אני חושב שזה רעיון מצוין. בעידן כמו שלנו התיאטרון יוצא קצת מיושן ולא שאין קסם בזה, באמנות הישנה, אך כשאנחנו כל כך מודעים למדיות זה דווקא נחמד לבוא לקהל ולהגיד לו: 'אנחנו לא עובדים עליכם, זה פנס, זוהי במה. אנחנו לא בבית וזוהי לא מכונית, אלו כיסאות'. אם יש לנו משהו להגיד, אנחנו באים ואומרים, זה בדיוק ההיפך מנאיבי. ואז זה נותן לקהל איזו הרגשה של התייחסות בכבוד, נותנים לנו לדמיין את המכונית. אתם מספיק אינטליגנטים להבין את הסיפור, אתם ראיתם תוכניות דוקומנטריות ואתם מבינים באיזה ז'אנר אנחנו משחקים איתכם ואז כבר לא צריך להגיד שאנחנו בהצגה, הכל ברור ואני מקווה שגם נעים לקהל."

מוקומנטרי בעצם בא להעביר ביקורת, סוג של סאטירה. על מי אתה מעביר ביקורת, חוץ מעל "סל תרבות"?

"דווקא פה לא הלכתי עם המטרה העיקרית של  הז'אנר המוקומנטרי, יש כמה כיוונים סאטיריים וביקורתיים, השימוש בסטריאוטיפים והכי הרבה ביקורת יש פה עליי."

איך אתה יכול להעביר ביקורת על איש שמקריב כל כך הרבה בשביל אזכור בעמוד ארבעים ותשע באיזשהו ספר על מלחמת העולם השנייה ורק כדי שסבא שלו ינוח על משכבו?

"אני לא מעביר ביקורת על האדם שהקריב כל כך עבור סבא שלו אלא על הדמות הראשונה , זו שמופיעה בתחילת ההצגה, זו שלא הייתה עושה דבר כזה בשביל אף אחד. אני מוצג  כאדם מאוד מנותק, מאוד תל אביבי, מאוד לא קשור לשורשים שלו, אפילו קצת סתום. אולי לא רואים את זה כי אני מאוד חמוד.. אבל אין לדמות הזו שום מטרה, שום כיוון, והביקורת בעצם מגיעה מהפה של הסבא, אדם מבוגר שלא תופס את עצמו כאדם מבוגר, מיושן והוא הרי מעביר עליי ביקורת ללא הפסקה: לעבוד או לא לעבוד, להתחתן או לא להתחתן.

יש כאן המון ביקורת עלינו, הדור הזה, ההיפך מהדור שלהם. אנחנו ההיפך מאנשי המעשה או איך שסבא שלי אומר 'לופט גשפטן', עסקי אוויר. אנחנו מתעסקים באוויר והשינוי הוא של הדמות הזו, הבחור הזה, שהקריב משהו מאוד גדול עבור סבא שלו."

על מה אתה כועס?

"אני? מי אמר שאני כועס? כי אני אמן אז אני צריך לכעוס? השימוש בסטריאוטיפים מאוד מובהקים מראה איזשהו כעס על איזשהו מוסד אבל אני לא כועס, להיפך. בתור מורה, הדמויות האלו מעוררות בי אמפתיה. מתוך העבודה שלי עם הנוער ציירתי אותם בכתיבה ועל הבמה ובבימוי הן צויירו באופן סאטירי, אך אני לא כועס עליהן, אני דווקא מאוד אוהב אותן."

איזו דמות אתה הכי אוהב במחזה?

"הדמות של "גדי חשמל", השחקן הסטלן, יש לו מקום בלב שלי. יש בי הרבה חמלה לדמות הזו, ובכלל לשחקנים שחיים איזשהו חלום שכמעט תמיד רחוק מהם."

באיזה חלום אתה חי?

"להצליח, אני רוצה להצליח. מה שיש אף אף פעם לא מספיק.

הרבה מאוד שנים אני הייתי הדמות "גדי חשמל", שבע שנים אמרתי לעצמי: 'למה אני לא משחק?', 'למה אני לא בתיאטרון?' ואתה רואה אחרים מצליחים, אתה רואה טלוויזיה. וגדי חשמל חי עם אשתו, חי את החיים אבל המשחק בוער בו, הלב שלו לא וויתר על החלום שלו, הוא חייב לשחק וזו הרי הטרגדיה של השחקן, הוא חייב לשחק."

הגשמת חלום.

"לגמרי, חלום שקיים כבר ארבע שנים ואני כמו וויתרתי על הרעיון שאהיה שחקן. ביימתי, כתבתי אחרי בית צבי.לא שיחקתי בכלל באופן מקצועי, בטח שלא בתיאטרון רפרטוארי  ולשחק בגשר בהצגה שאני כתבתי… ובכלל זה החזיר אותי למשחק, והיום אני משחק גם בהצגות אחרות.

אתה איש אופטימי?

"לא, אני לא איש אופטימי. השאלה הזו  'על מה אני כועס?', זו שאלה שמעניינת אותי. אני הרי אמן, למה אני לא כועס, וזו השאלה שעוברת לי בראש כבר כמה דקות, למה אני לא כועס? ואני באמת לא כועס, או שאולי אני מדחיק, כן, זה הכי הגיוני. או שאולי אני באמת אופטימי כי אני מאמין שאנשים יכולים להשתנות."

אתה משתנה?

"לא כל יום, אבל בהחלט משתנה. הרי אם אני מסתכל על עצמי לפני כמה שנים אז אני רואה שבהחלט השתניתי. הרבה יותר בוגר, הרבה יותר ממוסד."

מה זה אומר ממוסד? בגלל שאתה עובד בגשר?

"זה חלק מהעניין, אבל אני יותר מדבר על האופי שלי. היום אני פחות מפחד מהחיים הבורגניים, היום אני חי יחסית חיים בורגניים, לפחות לעומת כמה שנים קודם. אני חושב שזה עוגן בחיים שלי ואני מאוד מרוצה מזה."

היית רוצה שההצגה תתאים ל"סל תרבות"?

"ההצגה מתאימה לסל תרבות, ההצגה עברה סל תרבות. הבדיחה הזו כתובה במחזה, זו בדיחה מצחיקה והתלמידים נהנים ממנה. נזכרתי עכשיו במשהו ששלום חנוך אמר פעם באיזשהו ראיון, הוא אמר שהוא כל הזמן ניסה לבעוט לממסד בתחת ואחרי שהוא עשה את "מחכים למשיח", הוא הסתכל אחורה וראה שכתוב לו על התחת, 'הממסד'. הוא התמסד וכך זה גם עם ההצגה. אנחנו ניסינו להכניס לסל תרבות ולבסוף הפכנו להיות הצגה של סל תרבות. מגיעים אלינו תיכונים ובעיקר מגמות תיאטרון למיניהן. ואני שמח שמגיעים אלינו תלמידים, אני רוצה שתלמידים יראו את ההצגה, זו הצגה חשובה. אני לא רוצה לבעוט בממסד. זה גדול עליי, רציתי להכניס בקטנה לסל תרבות אבל ההצגה שלי זו הצגה קטנה על איש אחד וסבא שלו. אני לא מכניס לאף אחד ואני לא בועט באף אחד. אין לי טנק ואני לא טנקיסט בחזית של אנשים שבאים עם מטרה ורוצים להעביר מסר, ההצגה שלי הרבה יותר קטנה."

איך ההורים שלך הגיבו להצגה שכתבת על סבא, על המשפחה?

"סבא הוא אבא של אבא. ההצגה מאוד מרגשת אותו. התמונה שתלויה  על הבמה היא של סבא ואבא, ההצגה היא על חלק מהחיים שלו, למרות שההצגה סאטירית ולפעמים בשביל הבדיחה מכרתי את ההיסטוריה המשפחתית. זה מרגש אותם גם בגללשזה אני, שזה שלי, שאני עומד שם, שזו הפריצה שלי. הם הרי ראו את הדכאונות, את העובדה שלא ידעתי מה לעשות בחיים, העובדה שלא כל כך הלך לי במקצוע שלי, את התסכולים הקטנים שבתוך המקצוע הזה ופתאום משהו גדול שהוא שלי, של הבן שלהם, זה מרגש אותם."

איך עושים תחקיר להצגה כזו?

"הרעיון היה קיים שנתיים לפני שההצגה נכתבה. הרעיון היה תיאטרלי, שאני יושב כאן ומדבר איתך ופתאום סבא שלי נכנס לתמונה ואז את חוזרת. ואני שואל את עצמי מי זה? סבא שלי או כלנית. כך נוצרת סיטואציה קומית, כשאני נוגע למלצרית בחזה, כשהיא מביאה לי ביד ופתאום סבא שלי מגיע.

היה לי את הרעיון הרבה זמן אך לא הייתה לי את המשימה, את הסיפור. אחרי שסבא שלי מת, הרבה אחרי, קראתי את הספר על תולדות חייו שהוא כתב בגיל 70, 14 שנה לפני שנפטר והפרק הכי משמעותי הוא על מלחמת העולם השנייה. בספר יש סיפורים מאוד קשים על אובדן של משפחה, על הבריחה, על המלחמה ויש פסקה אחת על הסיפור של חמישה קילו סוכר, ואי אפשר לדעת בכלל את ההתייחסות שלו לעניין, ומבחינה הגיונית יכול להיות שהוא היה נוהג בדיוק כמו יוסף ריבה, אי אפשר לדעת אבל אני מחליט שזו ההצגה. אני מחליט שסבא שלי שעבר את כל הדברים הדרמטיים האלו, שעבר את השואה, מחליט שזה הקטע שלו, החמישה קילו סוכר האלו. להפוך לדמות הרבה יותר קטנונית ממה שהוא היה והוא היה דמות קטנונית יחסית וזה מה שיהפוך את הסיפור לקומדיה.

אם סבא שלי היה מבקש ממני לתקן איזשהו משימה דרמטית שקשורה לחיים או מוות ולא איזו שורה קטנה בספר היה מדובר בז'אנר אחר והסיפור עצמו נכון לחלוטין מילה במילה. זה התחקיר שעשיתי. יש עוד כל מיני תחקירים קטנים, לדוגמא, המונולוג של נהג המונית בנוגע לספרות, בדקתי מה חובבי ספרות אומרים ומספרים על ספרים שמעולם לא קראתי.

כמורה לספרות, אני מיד נדרכת. גם בזמן ההצגה לא הובן לי המפגש של נהג המונית עם עגנון ואני מאוד רוצה לדעת האם הספרות נחשבת לדבר כל כך גבוה, שלצורך הסטריאוטיפ המובהק היוצר מפגיש את הספרות עם נהג המונית.

אם נהג המונית היה מדבר על כדורגל או פוליטיקה זה היה בנאלי לגמרי אבל לקחתי תכונות שכולנו מכירים מנהגי המוניות, העובדה שהם כולם חופרים ומתלהמים ולקחתי נושא שהם לא יתלהמו עליו בדרך כלל, וזה קצת קריקטורי. נהג המונית מוכר לך אך הנושא שהוא מדבר עליו לא ברור בכלל וכך אני יוצר אפקט קומי.

המצאנו סיפור מצחיק בנוגע לדמות הזו. פעם הוא היה מתלהם בנושאי כדורגל ואז עבר התקף לב ומסתבר שמאחר ולקח את הנושא כל כך קשה, הרופאים אסרו עליו לצפות בכדורגל, אז הוא התחיל לקרוא ספר של עמוס עוז וכך התחיל לאהוב לקרוא אבל אי אפשר להוציא את ההתלהמות ממנו וכך הוא מתחיל להתלהם בנושאי ספרות למיניהם."

היית מקריב כך בשביל סבא שלך?

"אם זה היה קורה במציאות, יש מצב שכן. אם הוא היה בא אחרי המוות והוא מבקש ממני לעשות דבר שכזה. מבחינתי זה המכשול הכי גדול, לשכב עם יועד ריבה אבל כמובן שאעשה את זה, אם הוא כל כך התאמץ וזה עד כדי כך חשוב לו."

מה הדבר הבא? מה החלום הבא?

"הדבר הבא כבר קרה, עשיתי מאז כמה הצגות. עשיתי עוד הצגה בגשר- "בין לילה ובין שחר" עיבוד שלי ליהושע קנז. שם אני גם משחק וביים את ההצגה סלאבה מלשק, שהיה מורה שלי בבית צבי והביא אותי לגשר. עשיתי גם הצגה לבני נוער "משחק ילדים", הצגה שאני מאוד אוהב. הצגה אמיתית, עם השפה שלהם והסיפורים שלהם. משתדל עכשיו לכתוב."

שנייה לפני שהריאיון מסתיים ואני מכבה את הרשמקול , גור לפתע מסתכל בי בעיניים קורנות ואומר:

"התבגרתי עם ההצגה. גדלתי, גדלנו, כולנו. חמשת השחקנים האלו, אנחנו כמו משפחה. אנחנו נפגשים בנסיבות חתרניות והופכים למשפחה. גדלנו, התמסדנו. התחלנו את ההצגה כרווקים והיום אני מאורס, שניים נשואים, לאחת מאיתנו יש כבר תינוקת. וכך גם מבחינה אמנותית, ההצגה התחילה כדבר מאוד בוסרי, מוכשר ומצחיק אבל בוסרי, והיום אנחנו בשלים."

באירוע שייערך בסוף חודש אפריל יוצגו קטעים מתוך המחזה בתיאטרון טריסטיאן בייטס בלונדון בקריאה מבוימת. בנוסף להצגה "חמישה קילו סוכר",  יוצגו קטעים מתוך חמישה מחזות שנבחרו כשילוב של המחזאות הנכתבת היום בארץ. הצגתם של הקטעים תהיה באנגלית והם יבוימו על ידי במאים מאנגליה. את האירוע יזמה הבמאית הישראלית אריאלה אשד שחיה בלונדון זה 13 שנה, וזהו הפרויקט הרביעי שהיא מארגנת ומפיקה, מתוך כוונה לחשוף את המחזאות הישראלית לקהל בחו"ל. בתום האירוע יתקיים דיון בהשתתפות הכותבים, הבמאים, השחקנים והקהל על נושאי המחזות,

המחזה "חמישה קילו סוכר" מסתיים במשפט: "אם סבא שלי יצליח לגנוב את השביל ולהיכנס אליכם, תגידו לו שאני אוהב אותו ואפילו מתגעגע אליו מאוד"

ועכשיו אני אומרת לכם: אם סבתא שלי תצליח לגנוב את השביל ולהיכנס אליכם, תגידו לה שאני אוהבת אותה ואפילו מתגעגעת אליה מאוד.