היוטיוב לא הרג את כוכב הרדיו

על ההצגה "Radio Play"

מאת: מרתה יודעת

פעם, בעידן הפרה-טלוויזיוני, מדורת השבט התגלמה בדמותו של הרדיו, מין אובייקט אנכרוניסטי שכזה, לצדו אנשים נהגו להתגודד ואשכרה להסב את תשומת לבם לערוץ תוכן אחד בלבד. התוכניות הפופולריות ביותר היו תסכיתים מז'אנרים שונים, במהלכם עלילות שונות ומשונות הועברו לקהל המאזינים על גבי גלי התדר, בעיקר באמצעות קריינות ואמצעים קוליים. נסו לדמיין את התמונה הבאה – שנות החמישים, ערב יום ראשון, אמצע החורף, גשם זלעפות, משפחה אמריקאית מהפרברים יושבת בסלון סביב מכשיר הרדיו המרובע והעצום, ומאזינה לעוד תסכית פופולרי על חוטפי גופות מהחלל החיצון, גיבורים אמריקאים וסוכני ריגול רוסיים רדומים שחדרו אל ארץ האפשרויות הבלתי נגמרות ונראים כמו השכנים מהדלת ממול.

בכדי להמחיש בצורה הטובה ביותר את כל מה שהתרחש בעלילה הדרמטית, טכנאי הרדיו נעזרו באפקטים שונים, לא טכנולוגיים בעליל, אבל כאלו שבהחלט עשו את העבודה. המאזינים בבית לא יכלו לדעת שהרעמים המחרידים שנשמעו ברדיו, שנשמעו בדיוק כמו הרעמים מחוץ לחלון הבית, לא היו אלא יריעות מתכת שהורעדו ממקומן בסמוך למיקרופון. כתוצאה מכך, הדרמה שהועברה בתסכיתים ותובלה באמצעים קוליים כאלו ואחרים, למעשה התממשה במוחם של המאזינים עצמם, על במת התיאטרון הפרטית שלהם בתוך הגולגולת, וזה עבד. מעמדם של התסכיתים, בייחוד אלו שעסקו בריגול או במדע בדיוני, היה בראש מצעד הלהיטים. גם אצלנו, בארצנו הקטנטונת, תסכיתים שונים נכנסו להיכל התהילה, כדוגמת "עיניים באפלה"  או להבדיל "משפחת שמחון", מי מכם שזוכר. אבל ככל שחלפו השנים, הוידאו הרג את כוכב הרדיו ועכשיו המאזינים נהפכו לצופי יוטיוב וסדרות סטרימינג. למי בכלל נותר הזמן או הרצון לדמיין עולם אחר, כשהוא מוצג במלוא הדרו על גבי מסך הטלפון החכם?

רדיו פליי - יאיר מיוחס סטודיו zooz

רדיו פליי. צילום: יאיר מיוחס | סטודיו zooz

מכאן, עולה השאלה האם הצגת תיאטרון, אמנות שרבים טוענים שעבר זמנה (טענה שמוציאה את מרתה מדעתה, אבל זה לכתבה אחרת לגמרי), המציגה סיפור עלילתי משנות השישים באמצעות תסכית רדיו תיאטרלי, באמת יכולה לעבוד בשלהי העשור השני של שנות האלפיים? הרי כבר הומצא אותו סקייטבורד מרחף עליו ברח מרטי מקפליי מהבריונים בעתיד (ובכן, סוג של), אז יצירה המציגה תסכית רדיופוני על הבמה יכולה להצליח? ההצגה המעולה "רדיו פליי" מוכיחה שלא רק שיצירה תיאטרונית שכזו בהחלט יכולה לעבוד, אלא אף להאכיל בחול הצגות אחרות, "קונבנציונליות" יותר. הצגה זו, שרצה כבר יותר משנה בתיאטרון תמונע, מבקשת לבחון את הפער בין מה שרואים על הבמה לבין מה ששומעים בתסכית ובאמצעים הקוליים המתבלים אותו. היא עושה זאת בצורה כל כך טובה, עד שהיא המשיכה להדהד בקירות התיאטרון הפרטי במוחה של מרתה, הרבה אחרי שעזבה את אולם התיאטרון ועשתה את דרכה במעלה רחוב המסגר, ובאוטובוס המפויח וברחובות השוממים של העיר הפרברית בה היא גרה, עד שחתולת הבניין שביקשה בסך הכל לומר למרתה שלום – גרמה לה להחסיר פעימה. אבל, כרגיל, מרתה סטתה והמשיכה לאי-אילו מסלולי מחשבה לא קשורים. נחזור לענייננו.

ההצגה היא לא ארוכה, קצת יותר משעה, אבל במהלכה מוצג סיפורו של המרגל הבלתי נדלה פטריק קים וניסיונותיו לסכל את התוכנית הרוסית המרושעת לחטוף מדען אמריקאי בכיר ולהחליף את מוחו במוח רוסי. בתקופה בה "האמריקאים" (סדרה מעולה שכבר ירדה מהאקרנים) החזירה למסך הקטן את יכולותיו של הק.ג.ב בהחדרת סוכנים רוסיים, מיומנים ונוגעים ללב כל כך עד כי אין לצופה הממוצע ברירה אלא להזדהות עם מניעיהם ומעשיהם, זה לא כזה בלתי סביר לחשוב שסוכנים רוסיים לא יכולים לעשות ניתוחי מוח מסובכים בשם אמא רוסיה. מרתה לא תעשה לכם ספוילר, אבל תאמר שבדומה ליתר סיפורי פטריק קים, גם זה מסתיים בסוף טוב, סוג של.

על אף שעל הבמה אין תפאורה כלל, מספר מיקרופונים ותו לא, העולם של שנות השישים, המלחמה הקרה, התככים בין נציגי הממשל בשני הצדדים לבין הסוכן המיומן וניצני האהבה שנובטים בינו לבין הסוכנת הצרפתייה, מומחש לצופים כאילו היו שם בעצמם. צוות השחקניות והשחקן משחקים בצורה מעולה, אמינה ומהודקת את שלל התפקידים שנדרשו לגלם. בין מגוון תפקידיה, נדיה קוצ'ר גילמה בצורה מצוינת את הגנרל האמריקאי שמינה את קים למשימה, ובהינף רעמת תלתלים ובקול נפלא, את הסוכנת הצרפתייה שסייעה לקים במשימתו.  נעם רובינשטיין, שביכולותיו הקומיות הזכיר לפרקים את מייק מאיירס, הצליח להביא לבמה גם רבדים סמויים מעין בנפשו של הסוכן הממולח. נועה בוקר, שגם כתבה את המחזה, גילמה בין היתר את מזכירת הגנרל הנאמנה. בצורה קומית אך מכמירה הצליחה להפיח חיים בתפקיד די שטחי, לכאורה.

רדיו פליי - יאיר מיוחס studio zooz

צילום: יאיר מיוחס | סטודיו zooz

לצד השחקנים, שרון גבאי (שגם עיצב את המוסיקה והסאונד) ניצח בצורה מיומנת ומרהיבה על האפקטים הקוליים. מאחר שזוהי הצגה שאין בה כמעט דבר על הבמה, העולם הבדיוני נדרש להתממש באמצעות אותם אפקטים נחבאים מעין, אותם אלמנטים שהמאזינים לא ראו. בניגוד לאפקטים ברדיו, הצופים ראו הכל על הבמה, אך הדבר לא גרע אלא רק הוסיף לחוויה התיאטרלית. ייאמר לזכות הבמאי שחר מרום ולמוסיקאי שרון גבאי ששניהם עשו עבודה מבריקה בדליית ועיצוב האובייקטים השונים שהובילו לכדי אפקטים שונים לחלוטין. בין היתר, שעונים מעוררים נהפכו לצלצולי טלפון חוגה, נקישות שדכנים הפכו לכדי הקלדה במכונת כתיבה, אכילת פירות הדר ובננה הפכו לכדי נשיקות צרפתיות ועוד, ודיבור על רקע קערה מלאת מים הפך לכדי צעקות במחילות הביוב טרם פריצת הסוכנים למעבדה הרוסית.

 

בנוסף לאלו, יש לציין את העובדה שזו הצגה קומית במובן הקלאסי של המילה. כלומר, טקסט מעולה, משחק במידה הנכונה וסיטואציות קורעות ומרתקות, מובילים לכדי כך שהקהל לא הפסיק לצחוק לאורך ההצגה. עם יד על הלב, מרתה תיאלץ להודות כי זו בהחלט אחת ההצגות הטובות ביותר שראתה בשנה האחרונה, ואפילו בעשור האחרון, ומרתה בהחלט יודעת.

Radio Play

תיאטרון תמונע

כתיבה: נועה בקר

בימוי, עיצוב תפאורה ותאורה: שחר מרום

שחקנים יוצרים: נדיה קוצ'ר, נעם רובינשטיין, נועה בקר ושרון גבאי.

עיצוב תלבושות: רונה פלוטק

מוסיקה וסאונד: שרון גבאי

הפקה: גלריה תיאטרון החנות

מפיקה: ג'ניה קפליצקי

בתמיכת מנהל התרבות

מועדים נוספים: 19/7/18 21:30

לדף ההצגה באתר תיאטרון תמונע – הקליקו על הלינק

תיאטרון על המדף

על פועלה של "החנות"

מאת: מיה אופיר מגנט

אני הולכת ברחוב העליה ומחפשת את "החנות". חנות אחת מיוחדת בין כל החנויות האחרות ברחוב. האם עברתי אותה בטעות? עדיין לא. כשאני מגיעה, הדלת נעולה, חלונות הראווה ריקים. שחר מרום, אחד ממייסדי ומפעילי החנות, פותח לי את הדלת באיטיות ומזמין אותי לעולם האחר, העולם הקטן והמוקפד  של "החנות". "יש תפיסה של תיאטרון כ-"בלק בוקס", משהו ניטראלי" מסביר שחר "אנחנו רואים בתיאטרון חוויה כוללת מרגע הכניסה עד לרגע היציאה. אני גם אוהב חללים קטנים, יש בהם משהו צנוע. יש גם משהו מקסים בבמות ענקיות, אבל שם יש משהו ראוותני, כרטיס במלא כסף ותפאורה ענקית. ובתקופה שלנו למידת צניעות יש ערך מוסף."

דרום תל אביב, על חנויות הבגדים והירקות שבו, נראה במבט ראשון כמו מיקום לא אידיאלי לתיאטרון אלטרנטיבי. שחר מוסיף "יש חשיבות לזה שזה חלל שנטמע בין חנויות ברחוב. החלל הוא חלל מתעתע. יש אנשים שמחפשים פה ביום וחושבים שאנחנו מוכרים דברים". כפל המשמעות שמספק החלל של החנות הוא בדיוק מה שמעניין אותו. "יש היום הרבה עניין בחברה בצריכה, בכסף. אני חושב שזאת ההתעסקות מספר אחת. אנחנו מוכרים אמנות אבל אנחנו לא מוכרים פה חפצים. לעשות פה פרויקטים אמנותיים שהם על קו התפר הזה זה משהו שמעניין אותנו. אבל לא סתם קראנו לזה 'החנות' ".

החנות הפציעה לראשונה בשמי תל אביב לפני שלוש שנים בלבד על ידי שחר מרום ועודד ורטש. אז היא הציעה הצגה אחת בלבד, אך כיום היא מציעה הרבה יותר מזה. חוץ מהבמה הקטנה והמוקפדת שבתוך החנות, גם חלונות הראווה משמשים כחלל הופעות. "רוב האנשים נחשפים ברחוב לדברים שהם צריכים לקנות. או לשלטי חוצות. פה אתה מראה להם משהו שאי אפשר לכמת אותו בערך כספי ואני חושב שזאת חוויה מעניינת עבור כל אדם."  החלל של החנות מזמין לעסוק במשמעויות רבות, אך הבחירה בו נעשתה במקרה. "המבנה והצורה של החלל דיברו אלינו וגם חיפשנו מקום להצגה שלנו "הסיפורים המדהימים ביותר בעולם". וזאת הייתה הסיבה הראשונה להקמה". עם הזמן הפכה החנות להיות בית להצגות נוספות "החלטנו להפוך אותו לציבורי. מבחינת תחזוקה של החלל זה לא הגיוני  להחזיק אותו עבור הצגה אחת. אז לא חשבנו על זה, אבל כנראה שזה עניין את שנינו המקום הזה של להיות אבן שואבת לעוד אמנים. זה נעשה בסוג של תמימות הכניסה לתוך זה."

 בחודש אוקטובר ציינה החנות את השנה השלישית לקיומה והציגה בפעם השנייה את "פסטיבל וויטרינה" . במהלך הפסטיבל הופיעו יוצרים בחלונות הראווה של החנות כאשר הקהל ועוברי אורח ברחוב צפו בהם. "הוויטרינה הייתה אחד מהדברים שקנו את ליבנו כשראינו את המקום. עודד, השותף שלי, ואני רואים במסגרת חומר וגם במסגרת תיאורתית משהו שעושה טוב מאד ליצירה. אחד הרצונות שלנו זה לקחת אמנים ולשים אותם במסגרת. אם במסגרת של זמן ואם במסגרת של פריים." בפסטיבל הופיעו אמנים מתחומים מגוונים: מוזיקה, תיאטרון בובות ופרפורמנס "אבל מה שמאגד את כולם זה הפריים, הקושי להופיע בתוך זכוכית, בתוך מין אקווריום כזה ברחוב. והיכולת להתאים את עצמם בתוך הפריים הזה".

דבר נוסף שמיוחד ב-"פסטיבל וויטרינה" הוא המגע שנוצר עם הקהל "הוויטרינה נותנת לאמנות עכשווית מגע עם רחוב מאד עממי. יש בזה הרבה קסם מבחינתנו. הרבה מהקהל הם מהגרי עבודה, מכוניות שעוברות, אנשים שעוברים…זה מה שמיוחד בוויטרינה. שאנשים צופים מבחוץ. להיכנס הם לא יעזו". ההופעה בחלון ראווה שונה מאד מהופעה על במה וגם מהופעה של תיאטרון רחוב  "העבודה בחלון ראווה נותנת חשיפה לאמנים לקהל שהם לא מכירים"  אבל גם דורש מהם להיות תקשורתיים יותר "כמו בובות מנקין שמנסה למכור איזשהו בגד, ככה האמן ברחוב כי הוא חשוף. לטוב ולרע והוא צריך למכור את עצמו. עודד ואני מאוד מאמינים שאמנות עכשווית צריכה להפוך להיות תקשורתית. אז יהיו כאן מופעים לא תקשורתיים אבל בקונטקסט הזה הם יהפכו להיות תקשורתיים ויותר אכילים גם עבור קהל שלא מבין אמנות."

מתוך ההצגה "הסיפורים המדהימים ביותר בעולם"

החנות היא אחד המקומות היחידים בתל אביב שנותנים במה ליצירה אלטרנטיבית "אני חושב שראוי שיהיה בית בתל אביב לעבודות מהסוג הזה שכרגע אין כאן. אם בעתיד אנחנו נקבל תמיכה נוכל לאפשר כאן הפקות מקור. כרגע אנחנו מנוהלים כמעט ללא תמיכה ציבורית." אבל הם מספקים חופש רב ליוצרים שמופיעים בחנות "כרגע פונים אלינו אמנים שיש להם עניין או שלנו יש עניין בהם ומביאים להם משבצת. יש ערבים שאנחנו מקדמים ויש מופעים שבאים להתארח. רוב האמנים שמופיעים פה הם אמנים שאנחנו מכירים את העשייה שלהם אז אנחנו לא עושים ניפוי. אבל בכל מקרה ההסתכלות שלנו היא פחות על התוכן אלא יותר על זה שיהיה מופע מוקפד." החנות מאפשרת מגע אינטימי ומיוחד עם הקהל ולכן שחר ועודד מחפשים מופעים שמתאימים לדעתם לחלל הזה. "אחד מהערכים שלנו מעבר לאינטימיות של הצפייה זה הפיוטיות, העדינות. אנחנו לא מחפשים דברים צועקים. משהו שיש בו רגישות לחומר, סאונד וטקסט זה אחד מהקווים שמאפיינים את המקום." אך למרות שבגלריה של החנות (שמוצגת בחלון הראווה שלה) יש עבודות מתחלפות כל הזמן, בתחום הפרפורמנס שחר מאמין שיש עוד מקום ליוצרים "אני מזמין אנשים לפנות אלי ואל המקום ולהציע עבודות ושיתופי פעולה מענינים להמשך השנה. הקהל שמגיע לפה מחפש משהו שיש בו טוויסט, שיש בו משהו אחר. ולכן אנחנו לא מחפשים להתחרות באף חלל אחר."

"זה עדיין פרוייקט שאין לו שום הצדקה באיזשהו מובן" אומר שחר  "אין לו הצדקה כלכלית. נכנס מעט מאד קהל והוא לא מכסה את עלות ההופעה, אלא אם היינו מוכרים כרטיסים מאד יקרים. אחת מהסיבות שזה נשאר זה האינטרס האישי שלנו בתור אמנים פעילים שמשתמשים במקום הזה לעשייה אישית שלנו." הוא מבקש להסביר איך למרות חוסר התמיכה הכלכלית הצליחו להגיע לשנתם השלישית  "זה כמו אבן שמתגלגלת במדרון ותופסת תאוצה. יותר ויותר אמנים מכירים, יש יותר פניות של כאלה שרוצים להופיע. זה מין התגלגלות כזאת. אבל זה באמת מקום שמוטל בספק עדיין, לא מקום שהצליח לבסס את עצמו. גם בגלל שאף אחד מאיתנו הוא לא אדם עם חשיבה עסקית ואנחנו לא באים מהמקום הזה."

בסוף הראיון מזמין אותי שחר להכנס לחלון הראווה של החנות. אני נכנסת בהססנות, מצמידה ידיים לזגוגית ופתאום הרחוב מסתכל עלי. בבת אחת אני נהפכת מעוד עוברת אורח ברחוב למושא צפייה. דרך החלון גם אני רואה דברים שבדרך כלל חולפים על פניהם בלי לשים לב. אני חושבת לעצמי שזה הרבה יותר מעניין להסתכל על רחוב דרך וויטרינה מאשר לעמוד ברחוב ולהסתכל על וויטרינה. זהו כוחו של חלל הופעות מאתגר, לעורר אותנו למחשבה ולגרות אותנו לעשייה וזה גם כוחה של "החנות".