אגרוף עם מוסר

על ההצגה "Blasted"

מאת: תמר צפריר

הדבר הראשון שהייתי ממליצה לכם לעשות לפני בואכם לצפות בהצגה "Blasted" הוא לקרוא את המחזה, כהתחמשות נפשית. מדובר במחזה הביכורים של המחזאית הבריטית שרה קיין, שארבע שנים אחרי כתיבתו, בהיותה בת 28, תלתה את עצמה משרוכי נעליה. קיין כתבה את המחזה השערורייתי עוד בעודה סטודנטית, וזכתה לראותו עולה על הבמות לפני שנטלה את חייה בשרוכיה. המחזה הוא אלגוריה לחיים רוויי מלחמות, ומבקש להדגים לקהל את ההשפעות ההרסניות של חיים במלחמה, תוך שימוש בפרובוקציות קשות וחסרות תקדים בעולם התיאטרון. כעת הוא עולה בעיבוד לבכורה ישראלית בתיאטרון נוצר, בבימויו של אבי גיבסון בר אל.

גיבסון רב הפעלים נושא את דגל הבוטות בגאווה. דעותיו מתנוססות בגאון על התוכניה, כמעט תוקעות אצבע בעין. הוא מעוניין לנער את הקהל הישראלי מקהות החושים, מהשובע הבידורי, מחרושת התרבות. עליי להודות, אני הראשונה להסכים שהתיאטרון הרפרטוארי בארץ הוא עניין בידורי ומסחרי בלבד כיום, ויש להצר על כך. בהפקה של "Blasted" גיבסון מבקש להצטרף למחנה הנגדי שצבר כבר מספר הפקות פרובוקטיביות במשך השנים, עם עיבוד מטלטל, במהלך הצפייה בו רגעי הנחת ספורים. לא עולה בדעתה של ההצגה להחניף לקהל ולו לרגע.

בלסטד -אורי רובינשטיין

"Blasted" | צילום: אורי רובינשטיין

המחזה ממוקם במציאות סמי דיסטופית מלחמתית, בה אנו מכירים את קייט, איאן והחייל, ודוחס את כל זוועות העולם לתוך חדר בית מלון במיקום לא ידוע, שנפל מחוץ לזמן. העלילה משובצת שיאים דרמטיים קשים במיוחד, גם לקריאה. החל מגסויות ושפה גזענית, דרך הטרדה מינית ואונס שלא מבדיל בין מגדרים, וכלה בקניבליזם ותיאורי התעללות גרפיים במיוחד. בין לבין, אנו נחשפים גם לזוועות מלחמה כמו הפצצות מבנים אזרחיים, חרפת רעב ומוות של תינוקות.

אל חדר המלון מגיעים קייט ואיאן, טיב מערכת היחסים ביניהם לא ברור עד הסוף אם כי האופי הנצלני שלה די בולט. קייט היא המוחלשת, איאן הוא המחליש, ואז החייל מגיע והופך את הקערה על פיה. בסופו של דבר, הפגיעות של קייט הופכת לחוסן שלה והיא זו שמצליחה לשרוד הכי טוב במציאות הקשה שקיין יצרה לדמויות שלה. יעל מור מגלמת את קייט באומץ, באינטליגנציה ובעדינות. למוטי רוזנצווייג, המגלם את איאן, חסרה הרגישות של מור, אך הוא ניחן באומץ במשחקו באותה מידה וגם בעבודת גוף מעוררת התפעלות.

העיבוד הדרמטורגי משרת מסר נוסף של המחזה על זוועות המלחמה. קיין כתבה על מלחמה ספציפית מאוד, אך המחזה כתוב כך שיהיה ניתן להחיל אותו על כל מלחמה, גם מלחמות יומיום בין אישיות. אי אפשר שלא לחוש יראת כבוד לאומץ של גיבסון להשליך את המילים "לשחק" ו"כאילו" מהחלון. בסצינה בה מתרחשת הטרדה מינית "קום איל פו" אין לשחקנים שום עכבות והם מבצעים את המעשה עד הסוף. מעבר לשאלות על המסרים האנטי מלחמתיים של ההצגה, הקהל לא יכול שלא לשאול את עצמו היכן עובר הגבול בין מעשה זוועה אמיתי לבין משחק. הבימוי מזמין רפלקציה של הקהל לגבי עצמו, כצופה במעשה הטרדה מינית מהצד, מבלי לעשות כלום למניעתה. בהמשך, כשגם איאן נאנס, נוצר מרחב נוסף לחקירה של הקהל על נקמה בסגנון עין תחת עין- האם אנו מסופקים ממנה? או שמא מזועזעים ממנה?

בלסטד - אמנון חורש

"Blasted" | צילום: אמנון חורש

 

העיצוב האמנותי של ההצגה מפיק רושם ראשוני טוב ואנו רואים איך הוא מתפתח לאטו לאורך כל ההצגה, ממש עד הרפליקה האחרונה. כשחקניות ראשיות בהצגה, התפאורה של דינה קונסון והתאורה של נדב ברנע אחראיות לרוב רגעי הסיפוק של הצופים בין זעזוע לזעזוע. אנו רואים כיצד השניים משלבים כוחות כדי להמחיש במקוריות הפצצות אוויריות, או ליצור הזדהות עם הדמויות ברגעי הכאב שלהן, כמו גם להתגבר על האתגרים שקיין מציבה בכתיבתה. הבחירות המוזיקליות אה-לה "התפוז המכני", השמעת מוסיקה קלאסית ברגעי האלימות הקיצוניים, נתפסות כקלישאיות מעט בימינו, אם כי אולי גם הן נושאות מסר שמחכה לפענוח.

במהלך הצפייה בהצגה, כל מנגנוני ההגנה מוזעקים ועולות חומות. אצלי התעוררה תגובה צינית כמעטה הגנה כנגד האלימות המינית במחזה. אך בימים שלאחר הצפייה בהצגה, מתקלפות החומות ומפנות מקומן לחשבון נפש מרענן, חיטוט בנבכי הנפש ומסתרי המחזה, ונקודת מבט חדשה למציאות.

 

"Blasted"

תיאטרון נוצר מתארח בתאטרון הבית

מחזה: שרה קיין

עיבוד ובימוי: אבי גיבסון בר-אל

תרגום: לילך דקל-אבנרי

שחקנים יוצרים: יעל מור, יונתן מילר ומוטי רוזנצוייג

ליווי אמנותי: ערן בוהם

עיצוב תפאורה: דינה קונסון

תנועה וייצור: ערן לביא

עוזרת במאי ועיצוב תלבושות: רינת מוסקונה

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין- תיאטרון החדר

עיצוב תאורה ומוזיקה: נדב ברנע

דיבור ושפה: בהט קלצ'י

שפה גרפית: נעם לבקוביץ

מנהלי הצגה: דניאל כהן בוונסה ומאי הלר

 

מועדים נוספים:

1-2/7/19 | 21:00 | תיאטרון הבית