תיאטרון ללא גבולות

על שתיים מהצגות הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון אונליין

מאת: דנה שוכמכר

הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון אונליין, שמתארח זו השנה השנייה על ידי The Theatre Times, כולל 25 הפקות של יוצרים שונים מכל רחבי העולם ומתקיים ב15-31/5/2020. אין ספק כי עבור אוהבי תיאטרון מדובר בחגיגה תיאטרלית הכוללת מגוון רחב של עבודות תיאטרון החוקרות את הדרמה העכשווית והמסורתית, על מגוון מחוזותיה.

לדברי אנשי הוועדה האמנותית שאצרה את היצירות, הקונספט הניצב בבסיס הפסטיבל הוא יצירת מרחב מקוון ללא גבולות גיאוגרפיים או זהויות לאומיות. התוצאה היא איחוד קהילת התיאטרון מכל רחבי העולם, הצופים יחדיו, כל אחד מביתו שלו, ביצירות הפסטיבל. מעניין לראות שהפסטיבל נוצר טרם ימי הקורונה, ועלה כבר לפני שנה על הגל החדש של התיאטרון העכשווי. לפיכך, הפסטיבל מציג תיאטרון מסוג חדש, ולצד זאת, מאפשר לאוהבי הבמה לשוב ולאמן את שרירי הצפייה בהצגות, בתקווה כי נשוב ונחזור אל אולמות התיאטרון. על אף המבחר הרב של ההצגות המוצגות בפסטיבל, בחרתי להתמקד בשתי הצגות אשר משכו את עיניי בשל הטיפול ביצירה התיאטרלית והנושאים המקוריים.

Department of dreams

ההצגה "מחלקת החלומות" הוצגה לראשונה בשנת 2019 על ידי תיאטרון  City Garage, תיאטרון זוכה פרסים אשר פעיל למעלה משלושים שנה. הוא נוסד על ידי פרדריק מישל, המכהן בתור המנהל האמנותי, ומביא לבמה יצירות מקוריות אשר חוקרות רעיונות בסגנון ייחודי ופיזי.

היצירה מוגדרת כקומדיה סיוטית אשר במסגרתה ממשלה של עם כלשהו, במקום כלשהו, דורשת מהאזרחים שלה להפקיד את החלומות שלהם במחסן ביורוקרטי על מנת שהמשטר יוכל לשלוט על דמיון אזרחיו. דן, עובד חדש במקום, דואג לבצע את העבודה על הצד הטוב ביותר ולסנן את החלומות של האזרחים, אך מגלה בסופו של דבר כי הדברים מורכבים יותר מתחת לפני השטח, ולמעשה הממשלה שכרה את שירותיו כדי לשלוט בו באופן מלא, כדי שיוכל להטיב את השליטה באזרחים. למרות הגדרתה כקומדיה אשר מציגה גיבור העובד במשרד ממשלתי שנועד להבטיח את המוסכמות הציבוריות, הייתי סקרנית לראות כיצד ההצגה מתמודדת עם נושאים שאינם בהכרח קומיים, כגון חלומות, מסתורין ותת מודע, הנשלטים תחת דיקטטורה חסרת רחמים.

דן, גיבור ההצגה, מתחיל בתור עובד נאיבי ונלהב למדי המשתלב במחלקת החלומות והתפקיד שלו הוא לפרש את החלומות של האזרחים. במהלך עבודתו מגלה דן כי המחלקה בוחרת לנקוט בעינויים במטרה להעניש את כל מי שאינו מתיישר עם מדיניות המשטר. כאשר דן עד לשיטות שנוקט המשטר באזרחים סוררים – הצלפה באזרחים חולמים במטרה להעלים את החלומות שלהם – הוא מזועזע מכך ומציע כי המחלקה תשקול שיטות הומניות יותר. עדות נוספת לפגיעותו של דן באה לידי ביטוי בהתאהבות בגברת מסתורית וברגשות שהוא מפתח כלפיה, מה שהופך אותו לפגיע יותר לשיטות המשטר הטוטליטרי.

מתוך "Department of dreams" | צילום: פול רובינשטיין

למרות העובדה כי דן מציג את החששות שלו באשר לשיטת העינויים השונות של המחלקה כבר ביום הראשון שלו לעבודה, הוא לא ממש הולך קדימה עם מחאתו וחששותיו, אלא ממשיך לבצע את העבודה שלו. כמו כן, לאורך ההצגה, דמותו נותרת פסיבית למדי, ואינה מתפתחת. במקום זאת, אנחנו מקבלים קריקטורה של עובד תמים אשר אינו ממש מבין את בעייתיות הממשלה. חבל מאד כי דמותו נשארת סטטית, זאת הייתה יכולה להיות הזדמנות טובה ביותר לבחון רבדים שונים באישיותו.

אין ספק כי קיים כאן פוטנציאל גדול במיוחד לספר את סיפורו של אדם בעל כוונות טובות אשר נופל במלכודת של ממשלה מדכאת. השאלה העיקרית העולה במהלך הצפייה בהצגה היא למה דמותו של דן לא פועלת מוקדם יותר לחשוף את שיטות העינויים של המשטר, דבר שמוביל לחצי ראשון של הצגה המתנהל באיטיות משמימה וחצי שני שאינו הולך לשום מקום. לקראת סיום ההצגה, כאשר דן מופשט מבגדיו  ומזהותו, ניתן להבין כי במשטר זה, כמו גם במשטרים אחרים הנהוגים כיום, אין מקום להתנהגות הומנית.

הבימוי של פרדריק מישל מראה תובנה ייחודית בנוגע לממשל ולנפש האדם, בשילוב משחקו הנהדר של ג'ון לוגן בתור דן וההנפשה הגרפית של גסטון וינס, מעצימים את הסיטואציה והקונסטלציה בה נמצאת הדמות הראשית ויוצרים הצגה מרשימה בעלת פוטנציאל רב. עם זאת, היצירה נופלת למלכודת של חוסר פיתוח הדמויות על חשבון העלילה והתוצאה מאכזבת במיוחד, בייחוד בשל הפוטנציאל הטמון בה.

A Doll’s House, Part 3

ההצגה השנייה בה בחרתי לצפות היא "בית בובות חלק 3", אשר ממשיכה את יצירתו של הנריק איבסן על חייה של נורה, אך הפעם מנקודת המבט של ילדיה לאחר שטרקה עליהם את הדלת ועזבה. כזכור, המחזה "בית בובות" של איבסן הנו דרמה פמיניסטית פורצת דרך משנת 1879 על אישה שעוזבת נישואים אומללים כדי למצוא ולהגשים את עצמה. באותו זמן, החלטתו של איבסן לתת לדמות הראשית שלו לוותר על מחויבויותיה המשפחתיות לטובת גילוי עצמי ואושר אישי הייתה מזעזעת, ונראתה כאיום למוסד הנישואין בכללותו. היה זה מסע תיאטרלי ודרמטי אשר בו השלם שווה יותר מחלקיו.

הרעיונות במחזה "בית בובות" המשיכו והתפתחו גם ביצירה "בית בובות חלק 3", אשר נוצרה על ידי משתתפי קבוצת "Michael + Patrick" ,קבוצת תיאטרון ניסיוני מניו יורק – מייקל ברסלין, פטריק פולי, קאט רודריגס ואריאל סיברט. העבודה שיצרו מתמקדת בילדיה של נורה, עוסקת בנושאים כמו מעמדות וריאליטי, ומבקשת להעניק פרשנות חדשה למחזה של איבסן.

מתוך "A Doll’s House, Part 3" | צילום: Walls Trimble

היצירה מגוללת את האופן בו גדלו ואת השפעת היעדרות אמם על החיים שלהם, אשר הובילה לכך שהילדים נאלצו להתבגר במהירות, אך למעשה מבחינה נפשית לא התבגרו כלל. מעשיהם והתנהגותם העקשנית מגוללים את ניסיונם להשתחרר מהאם שעזבה ואת כמיהתם שתחזור אליהם ותטיל בהם משמעת. זוהי חקירה תיאטרלית מעניינת המתארת את מערכת היחסים בין הילדים, תוך שימוש באמצעי המדיה השולטים על חיינו המתבטאים בין היתר בוידאו ארט, צילומים חיים הנעשים על ידי מצלמה המוצבת על הבמה ומקרינה את הצילום לעיני הצופים, סלפי ורשתות חברתיות.  

עיצוב התלבושות גם הוא מוצלח למדי. הדמויות לבושות בגדים בובתיים בצבעי פסטל, המזכירים את התנהגותה של נורה בתחילת דרכה. ניכר שהתלבושות מהוות סימן להתפתחות שעברו הילדים, מצד אחד הם עדיין ילדים, אבל מצד שני, הם נאלצו לעבור התבגרות מואצת בשל עזיבתה. התלבושות הילדותיות מעידות גם על הנפש המורכבת שלהם, כמו אמם,  גם הם כבר אינם בובות על חוט, אלא נאלצו לצאת לדרך חדשה בלי אמם, ולממש ולהגשים את עצמם. מצד שני, שילוב האמצעים הדיגיטליים ביצירה מזכיר את השיח הפוסט-מודרני של היום ומחזק את הקשר של הדמויות לעתיד ולתקופה בה הם חיים. בדומה, גם שיח הדמויות מהדהד את השיח של היום.

מתוך "A Doll’s House, Part 3" | צילום מסך

בדומה לתלבושות, עיצוב הבמה מרשים במיוחד. על אף שהעיצוב הנו מינימאלי למדי, ועל הבמה אין כמעט כלום, הוא מבטא רבדים רבים מנפש הדמויות. הבמה עצמה היא במת זירה התחומה במראה, והקהל זוכה לראות את ההשתקפות של עצמו ושל הדמויות. הדבר מתחבר לרצונו המקורי של איבסן להציג בפני הקהל ייצוג של עצמו ולאפשר לו לראות את עצמו דרך עיניהן של הדמויות. ביצירה "בית בובות חלק 3" הקהל זוכה לראות את עצמו על הבמה.

סיימתי את הצפייה בהצגה עם כבוד מחודש ליצירתו של איבסן, כמו גם ליצירה שהציגה את החלק השלישי של הסיפור שמעולם לא סופר. זו האחרונה הנה חוליה אמנותית נוספת בשרשרת האיבסנית בנוגע לסיפורה של נורה. נראה שכמו אז, גם היום, רצונה של נורה לגזור את החוטים ולהגשים את עצמה בזכות עצמה, ממשיך להדהד ולהשפיע.

Department of dreams

City Garege Theatre

By Jeton Neziraj

Director: Frédérique Michel

Cast: Angela Beyer, Aaron Bray, John Logan, Bo Roberts, David E. Frank, Cifford Irvine.

Production: Charles Duncombe

Background images and animation: Gastón Viñas

A Doll’s House, Part 3

Michael + Patrick Company

Created and performed by Michael Breslin and Patrick Foley, in collaboration with Cat Rodríguez and Ariel Sibert.

לאתר הפסטיבל – הקליקו על הלינק

השם הוא גאבלר, הדה גאבלר

על ההצגה "הדה גאבלר"

מאת: תמר צפריר

אגלה לכם סוד. מכל מגוון הז'אנרים בתיאטרון, אם יש אחד שמעולם לא הרגשתי שאני מתחברת אליו, זה הריאליזם. הקסם שלו סאבטקסטואלי מדי לטעמי, הוא לא מספיק אסקפיסטי ולרוב הוא לא מאפשר עיצוב בעל אופי פנטסטי, שהוא בין המועדפים עליי. את המחזה "הדה גאבלר", מאת הנריק איבסן, קראתי לראשונה בתיכון במסגרת מגמת תיאטרון, ובזמנו לא הצלחתי לראות את כל רבדי המחזה המיוחד הזה. ההפקה החדשה, בבימויו של תום חודורוב העולה כיום בתיאטרון הבית, נתנה לי הזדמנות לבחון מחדש את המחזה ובסופו של דבר, להתאהב בו לחלוטין בזכות משחק משובח ובימוי נפלא.

הדה גאבלר – קווים לדמותה. המחזה עלה לראשונה במינכן בשנת 1891 והציג כדמות ראשית אישה שנויה במחלוקת, שלאורך השנים נתפסה בעיני במאים שונים כדמות מובילה בחברה או קורבן נסיבות חייה, כדמות פמיניסטית או כחסרת עקרונות, מניפולטיבית הפועלת למען עצמה. המחזה עצמו נחשב לקלאסיקה של הריאליזם ומופת כתיבתי ודרמטורגי, ובדיוק מסיבה בחר חודורוב דווקא בו. יותר מכך, בשל השלכות עידן תרבות האינסטנט ותעדוף פופוליסטי על פני מניעים אמנותיים, הוא בחר להחזיר אל הבמה את היצירה הדרמטית המסוימת הזו.

הדה גאבלר2 - יוסי ירום

הדה גאבלר. צילום: יוסי ירום

עלילת המחזה כולה מתרחשת בסלון ביתם של הדה (גבאלר) טסמן ובעלה יורגן, ומתפרשת על פני יומיים עמוסים במיוחד. ההצגה נפתחת בקצב טוב ואנרגיה גבוהה, עם המשחק הנפלא של דוית גביש המגלמת את הדודה יוליה. עיצוב הדמויות ותהליך העבודה המשותף שלה, כמו גם של כל השחקנים, עם הבמאי, ניכרים היטב והמתח שהם בונים יחד לאורך ההצגה מחזיק את הקהל בריכוז שיא. בין לבין, אתנחתות קומיות קצרצרות הנישאות מפי ברטה המשרתת, אותה מגלמת כרמל נצר, מאפשרות לקהל פריקת לחץ מנטלי.

בהפקה הזו ניתן לראות בבירור את טביעת האצבע האישית של חודורוב, שזו הצגת הביכורים שלו כבמאי. המיזנסצינה מלאה משמעות ומתכתבת באופן רציף עם התאורה, שהיא כשלעצמה טובה אך לא יוצאת דופן. מעברי התפאורה והזמנים במחזה, בוימו כאינטרלודים תיאטרליים קצרים ומדויקים, במהלכם הושמעו שירים שהתאימו ככפפה לשפה הבימתית. ליהוק השחקנים היה ברובו נפלא: יריב קוק בתפקיד השופט בראק וחן גרטי כהדה גאבלר נדמו מאוד טבעיים, ועמרי רווה הציע זווית לא צפויה לדמותו של איילרט לווברג, אם כי לעיתים נדמה שהדמות לא מתאימה לו ולפרסונה התוססת שהוא מעצב. לוובורג של רווה הוא עממי וחם-מזג יותר מזה המוצג במחזה, האנרגיה מבעבעת בו וכל רגע מאיימת להתפרץ. הדבר מחריג אותו מעט מיתר הדמויות המאופקות יותר.

הדה גאבלר - יוסי ירום

צילום: יוסי ירום

עיצוב התפאורה והתלבושות אסתטי ונעים לעין, והצליח להעביר את התחושה הקרירה והמשונה של התהליכים שהדמויות עוברות, אך לעתים לקה באובר-מודרניזציה שלא עוגנה בעיבוד טקסטואלי, דבר שהקשה על הצופים להתמצא בעולם הבדיוני.

לסיכום, ההצגה היא הצדעה אמנותית לאבי הדרמה הריאליסטית, בהפקה קולחת, שמאופיינת בפתרונות בימוי מתוחכמים ועבודת משחק נפלאה.

"הדה גאבלר"

תיאטרון הבית

מאת: הנריק איבסן

תרגום: גד קינר קיסינגר

בימוי: תום חודורוב

משחק: דוית גביש, חן גרטי, ניצן לברטובסקי, כרמל נצר, רפאל עבאס, יריב קוק ועמרי רווה.

עיצוב תפאורה ותלבושות: רות מילר

עיצוב תאורה: רותם אלרואי

וידאו: ניתאי שלם

ייעוץ אמנותי: טל קון

עוזרת במאי: אורן חלפון

עיצוב פוסטר: מתן שליטא כץ

צילום: יוסי ירום

עיצוב תוכנייה: שחר נץ

מועדים נוספים: 1-2/2/19 | 21:00 | תיאטרון הבית

חזקה ושברירית

הנשים של איבסן

מאת: עמיר רנרט

בתקופה האחרונה יש לי את הזכות להתמודד בחדר החזרות עם טקסט קלאסי ומאתגר במיוחד, מסוג המחזות שכל שחקן מפלל לפגוש במהלך הקריירה שלו.

כבר חודש שאני בתהליך עבודה מרתק על המחזה הנפלא "רוחות" של הנריק איבסן.

המחזה, שנכתב בשנת 1881, עורר שערורייה ורעש כה גדול ברחבי סקנדינביה ואירופה כולה, שרוב העותקים שלו שיצאו לאור והגיעו לידיים פרטיות, הוחזרו למדפים בחנויות ומשם  בחזרה למו"ל, ושום תיאטרון אירופי לא הסכים להעלות אותו על הבמה. הבכורה של "רוחות" הייתה במפתיע דווקא בשיקגו בארה"ב (ובכך עשה המחזה היסטוריה בתור  הראשון של איבסן שהוצג על במה אמריקאית) בשנת 1882 בהפקה חצי-מקצועית של מהגרים נורווגים ששיוועו לקצת תרבות מהבית.

על חתרנותו של המחזה והטאבואים הרבים והרגישים שהוא ניתץ אפשר ללמוד ממאמרו של המבקר ווילאם ארצ'ר, שקיבץ  בשנת 1891 אסופה מרשימה של קללות והשתלחויות זועמות פרי עטם של המבקרים האנגלים שחזו בהצגת ראווה אחת ויחידה של "רוחות".  אנגליה הויקטוריאנית השמרנית, שהייתה עתידה 4 שנים מאוחר יותר לשלוח את המחזאי והמשורר המהולל אוסקר ויילד לעבודות פרך בכלא ולגרשו לאחר מכן לאיטליה באשמת מעשי סדום והומוסקסואליות, בהחלט לא הייתה מוכנה לנושאים שוברי המוסכמות שבהם המחזה טיפל.

אבל ג'ורג' ברנארד שאו הצליח לארגן הפקה חד פעמית של המחזה לחוג פנימי של אנשי תרבות ועיתונאים.  וזהו חלק קטנטן מן הנשורת הגרעינית שהתפרסמה למחרת בכל רחבי אנגליה:

 "מעשה מגונה שנעשה בפומבי”,  "ביוב מצחין”, "זיהום דוחה ומתועב הגלוי לכל”, "מושבת מצורעים חסרת בושה", "חומר מסוכן שירעיל את התיאטרון וקהל הצופים ומדיח לכפירה בעיקר".. קצרה היריעה מלכתוב מה עוד חשבה הביקורת על המחזה ועל איבסן עצמו.

                                      "מה, לא אוהבים את קופסת השרצים שלי?"

יכולתי להמשיך ולכתוב על המחזה, במה הוא עוסק ולמה הוא כל כך הסעיר והפחיד את רוב רובה של האליטה השלטת בתיאטרון באותם ימים בסוף המאה ה19. אבל אז אחטיא את מטרתי.

"רוחות" הוא ללא ספק מחזה מורכב ומעניין שראוי לשבחים ולניתוח מעמיק ויסודי, אבל עבורי הוא מייצג רק סימפטום לשאלה גדולה יותר. כי  המחזה לא רק יצר סקנדלים ושערוריות אלא גם ניפק לעולם את אחת הדמויות הנשיות הגדולות ביותר בתולדות המחזאות העולמית- גברת אלווינג. היא מצטרפת לאוסף דמויות בלתי נשכח של נשים שאיבסן ברא ושילב ביצירתו במהלך השנים: נורה ב"בית בובות", הדה מ"הדה גאבלר", אלידה "באישה מן הים" ועוד רבות אחרות.

מה שתמיד הקסים אותי בנשים האלה, וההיחשפות האחרונה לעבודה על "רוחות" ולמורכבותה של אלווינג רק חיזק את התחושה הזו, היה היכולת שלהן  להשתחרר מכבליהן בעולם גברי, בו התפקיד שלהן נכתב עבורן מראש, לפעמים אפילו אם השחרור המיוחל והעצמאות הרגשית כרוכה במחיר הגדול מכול- החיים שלהן.

ככל שקראתי יותר מחזות של איבסן וככל שצפיתי בהצגות מהרפרטואר שלו, כך נוצר אצלי הרושם שאף מחזאי, מודרני או קלאסי, לא היטיב לתאר את עולמן הפנימי של הנשים בתקופתו באותה יד אמן בוטחת ומדויקת כהנריק איבסן.

אבל הרבה שאלות על הנשים הללו של איבסן נותרו עדיין עמומות אצלי.  ומכיוון שאינני איבסנולוג עם תעודות, הלכתי לפגוש אדם שכזה , מישהו שאולי יוכל להאיר את החדרים החשוכים וליישב את המחלוקות.

את פרופסור פרדי רוקם פגשתי במשרדו באוניברסיטת  ת"א.  פרופסור רוקם היה דיקן הפקולטה לאומנויות באונ' ת"א ומשמש בין שאר תפקידיו הרבים כמרצה בחוג לאמנות התיאטרון.  רוקם נולד בשבדיה ועלה ארצה לפני מלחמת ששת הימים. העובדה שהוא סקנדינבי במקור אולי יכולה להסביר את הערכתו וזיקתו לאיבסן, בטוח את נועם הליכותיו האירופאי.

מתי התחיל הרומן שלך עם איבסן?

"כבר בבית הספר היסודי כשלמדנו את בית בובות. בשבילי, לקרוא את איבסן היה כמו לדפדף באלבום תמונות של סבתא. להריח ולספוג את הדמויות האלה, אנשים מלפני שניים- שלושה דורות.  אני חושב שזו אחת הגדולות של איבסן כמחזאי: היכולת לשרטט בצורה כל כך ייחודית ומיוחדת את המשפחה הבורגנית, שזה נוגע בכל אחד ואחד מאתנו. הדרמה מעצם קיומה תמיד תחזור למשפחה הגרעינית ולקונפליקטים הקיומיים שהיא מכילה."

אתה יכול לנסות להגדיר למה הנשים האלו- הדה, נורה, גברת אלווינג- מצד אחד הן כל כך עוצמתיות ופורצות דרך , ומצד שני כה שבריריות? יש דואליות גדולה מאוד ביכולת של האישה בדרמה של איבסן להתמודד עם העולם הגברי הסובב אותה.

"אני חושב שמקור הכוח של הנשים האלו הוא היכולת שלהן להסתכל פנימה,  לזהות את כל "הבאגים" מסביבן ובתוכן, המקומות שמעכבים אותם מלצמוח ולממש את ייעודן, ולהשיר לאותם מקומות מבט- אם זה הבעל ומוסד הנישואין שנכפה עליה מסיבה זו או אחרת או הסביבה השמרנית והדתית המכבידה שהן כלואות בהן. אם הן מצליחות באמת להשתחרר זו כבר שאלה אחרת, הרי הן חיות ופועלות בסביבה מסויימת, אבל העובדה שהן מצליחות להסיר את העכבות הפנימיים שלהן ובאמת להגיע למודעות אמיתית- זה מקור העוצמה שלהן לדעתי.

קח לדוגמה את נורה "מבית בובות", היא עושה מעשה שלא נתפס לתקופה בו היא חייה: היא מפרקת את המשפחה ועוזבת את הבית והילדים כדי ללכת ולממש את עצמה בחיים, להתחיל מחדש.   אז כן, היא הצליחה לפרוק את העול מעליה. אבל אצל הדה גאבלר הסוף לא היה כזה אופטימי. השחרור שלה עלה לה בהתאבדות. גם מעשה בלתי נתפס ומאוד חתרני אבל השאלה אם היא באמת השיגה בכך את החופש לו ייחלה, האם המחיר לא היה כבד מדי."

מה סוד הקסם בדמויות הללו שמושך שחקניות מכל רחבי העולם עד היום? נדמה שרבות מהן מחשיבות את התפקידים הללו לפסגת הקריירה האמנותית שלהן

"איבסן פיתח שפה תיאטראלית חדשה. שפה שהביאה עמה את בשורת הריאליזם בדרמה, את תפקיד הבמאי כיישות עצמאית, המנווט את היצירה כולה, תפאורות מדויקות ונטורליסטיות  ובעצם שילוב אורגני של כל האספקטים התיאטרוניים לכדי יחידה אחת.  גם המשחק השתנה. מי שהשפיע על התיאוריות המהפכניות של סטניסלבסקי היה איבסן, לא צ'כוב, שהופיע אחר כך.  כל השינויים האלה גרמו להתרגשות ורעננות עצומה בתיאטרון האירופאי, ועם השנים השאיפה לגלם את הנשים המיתולוגיות הללו הייתה לנחלת השחקניות הגדולות. משהו מזה נשמר עד היום במסורת של התיאטרון.

אני חושב שאיבסן גם פיצח במחזות הריאלסיטיים שלו איזשהו קוד התנהגותי אנושי קמאי: כשנורה והדה וגברת אלווינג בוחנות את חייהן, הן מביטות אחורה אל העבר שלהן, עושות לו רביזייה.  החזרה הזו לילדות, לבסיס, הלכה ותפסה לה אחיזה בתחילת המאה העשרים בתרבות האירופאית  בתורת הפסיכואנליטיקה של זיגמונד פרויד.  אני חושב שפרויד הושפע רבות מאיבסן. ההבנה האינטואיטיבית הזו של הטבע האנושי שאיבסן הפגין כשכתב את הדמויות האלו גם היא אולי יכולה להסביר מדוע הרבה שחקניות רוצות לשחק במחזותיו ומתחברות לכתיבתו.

הקונפליקטים הפנימיים של נורה והדה- אלה הבסיס להכול, לכל מה שאנו רואים היום, והן מהדהדות  בקטן בכל סדרות הטלוויזיה ובקולנוע . הן מפורקות לגורמים, אבל נובעות מאותו מקור. איבסן מאוד מהדהד בסרטיו של אינגמר ברגמן למשל, בנשים בסרטים שלו ובקונפליקטים שהן מקיימות . פרידה, הסרט האיראני שזכה עכשיו באוסקר, גם הוא עוסק בבסיסו בדילמה איבסנית טיפוסית קלאסית: להישאר במסגרת נישואין כובלת ולהישמע לצו החברה או לאזור אומץ ולפרוץ את המסגרת."

האם איבסן חווה עזיבה או נטישה ע"י אישה שהדהדה בכתביו או שינתה את יחסו לנשים?

"להבדיל מסטרינדברג, שניהל מערכות יחסים סוערות עם נשים והייה נשוי כמה פעמים, איבסן היה איש עם חיי משפחה די יציבים. בצעירותו אמנם הכניס להריון מישהי בבית המרקחת בו עבד והדבר אולי קיבל ביטוי בתור האישה הירוקה מפר גינט, שהרתה לפר וילדה לו סוג של שד. יש בה משהו דיאבולי, שטני, אבל אני לא בטוח שזה מעיד על החוויה האישית של איבסן. היו כמה סיפורים שבזקנתו הוא היה מוקסם מכמה בחורות צעירות וייתכן שניהל עם חלק מהן רומנים, אבל אין לכך עדויות חותכות.  במחזות האחרונים שכתב- "אלוף הבונים" ו-"כשאנו המתים נתעורר" הגיבורים המבוגרים נשבים בקסמן של צעירות מסתוריות אבל זאת היצירה שלו, לא דווקא חייו."

ואז רגע לפני שאני עולה על הבמה, נעמד מול הגברת אלווינג ראש בראש ונפרד מאיבסן היקר (לעת עתה), מנחם לדעת שלא משנה באיזה תקופה חשוכה ופרימיטיבית אנו נחיה, לא נצטרך להמציא את הגלגל מחדש כדי לדבר על נשים מתקדמות וחזקות. הכול כבר שם, מונח עבורנו באסופת מחזות מדהימים ומורכבים. רק נצטרך לנער קצת את האבק  והן ישובו אלינו להעשיר את חיינו מחדש- נורה, הדה, וכל שאר יצירי דמיונו של מר הנריק איבסן.