השמש שורפת את הפנים

על ההצגה "זריחה"

מאת: אירית ראב

פנים. אולפן. לילה. ילדה מנסה להבריק את סט הצילומים, מנסה להוציא את הדבר הזהוב הבא.

פנים. בית. לילה. ילדה מנסה לצאת מחיבוק הדוב של הוריה, מחוסר היכולת של אמה להבין, להקשיב או לראות אותה בכלל, מהניסיון העקר של אביה להפוך אותה לארט-דירקטורית מספר אחת, למה שהוא אף פעם לא יהיה.

פנים. לב. לילה. ילדה מנסה להוציא את הג'וקים מראשה, להוריד את מגננת קוצי הציניות ולאפשר לאהובה להיכנס ולהישאר.

ההצגה "זריחה", הרצה מזה זמן מה בתיאטרון תמונע, מנסה ומצליחה להראות על הבמה את חוסר היכולת של האנשים הקטנים להגשים את חלומותיהם. תקוות קטנות וחלומות גדולים מתנקזים לכדי ריבוע טלוויזיוני אחד, ריבוע המנסה למכור מציאות של פלסטיק, מציאות בה הכול טוב ויפה, כשמתחת לפני השטח רוחשים חרקים ותולעי עץ. בהצגה, מוצגת פיסת חיים אחת – טל המנסה להיות הטובה ביותר בתחום הארט בפרסומות, אביה עמוס היוצר לה כלוב של זהב מתוך רצון שתגשים את כל חלומותיה, את כל חלומותיו, אמה כרמית המנסה להתפקס, למצוא את השלט-רחוק לדרך של עצמה ולזוגיות שהיתה להם פעם, ואת שמוליק.  שמוליק שהופך ממנקה באולפן הצילומים לסט-דרסר , ולבסוף לשותף בעיצוב הסט, ולשותף החדש בחייה של טל. מבעד לניסיונותיה של טל לפרוץ בגדול, לקבל את הקמפיין הנחשב ולהיות ג'ו קולמבו של תחום הארט בישראל, היא מאפשרת לעצמה להרגיש שוב, מאפשרת לשמוליק להוריד את הקוצים שכל כך התרגלה אליהם ולחדור אל לבה, על  אף כל הסכנות שבכך.

בתוך אותה תחפושת מבריקה של המעצבת הדגולה, ניכרת ילדה קטנה שבסך הכול רוצה שהוריה יתגאו בה, שאמה תקשיב לה, שאביה יראה אותה מבעד לחלום הגדול שטווה לה. אדווה בולה, המגלמת את טל, מצליחה לגלם את הדמות עד לפרטים הקטנים, דבר הניכר אפילו בתנועת אצבעותיה, בתנועה ילדית של אי שקט. גל פרציגר, המגלם את שמוליק, מצליח להרטיט גם את הלבבות הכי קשוחים ומשום מה להסיט את הדיון שלאחר ההצגה לכיוונים אינטימיים משהו. יואב בר-לב ואסתי זקהיים, המגלמים את ההורים, הנם נהדרים ומצליחים לבטא בחן ובהומור את ההורים של כל אחד מן הצופים. זקהיים אף מצליחה לחדד את האופי האמיתי של כרמית, שמתחת למעטה האימהי הנסלד ניכרת אישה שפשוט מתגעגעת לבעלה.

צילום: גדי דגון

השילוב בין פלסנר הבמאי לבין בורנשטיין המחזאי הנו מוצלח גם בין כותלי התיאטרון. המילים של בורנשטיין רוקמות עור וגידים לכדי בלקבוקס המשתנה כהרף עין ללוקיישנס חדשים. עם זאת, העיצוב המרשים של איתן לוי לא מצליח לבטא כראוי את ההתמקדות בשחקן. לאחר ההצגה, הבמאי והשחקנים נותרו כמה רגעים בכדי לשוחח עם הקהל ולאפשר לו לשאול שאלות. במהלך הדיון, פלסנר הסביר כי אחד העקרונות המנחים את תיאטרוןכאן, קבוצת תיאטרון המציגה כבר זמן רב ברחבי תל אביב, ואף הציגה בפסטיבל אדינבורו הקודם, הוא להחזיר את הזרקור אל השחקן.

באמצעות הורדת האביזרים והתפאורה למינימום, תוך התמקדות במשחק, בימוי וכתיבה, הקבוצה מבקשת להחזיר את התיאטרון אל מקורותיו. עם זאת, הצהרה זו לא ממש ניכרת לעין בהצגה "זריחה" שכן הבמה גדושה אביזרים מתחלפים – החל מריבוע מתכת זוהר, דרך מבני מתכת ופלסטיק ההופכים לכיסאות, מיטה, מכונית, דלפק ועוד, וכלה במיני אביזרים קטנטנים המקנים לכל מיקום את האופי הייחודי לו. לכשעצמם, אין בכך דבר רע, שכן התיאטרון צריך מיני רקוויזיטים בכדי ליצור את העולם הבדיוני. עם זאת, יש פה מעין דיסוננס בין הצהרות הבמאי לבין יישום העקרונות בשטח. מרבית הסיכויים כי הקהל יכול היה להבין את המתרחש על הבמה גם ללא כל הפאר הזה, אולי זה אפילו היה מעצים את התכנים על הבמה ואת הניסיונות הכושלים להפוך את החיים הפשוטים למבריקים יותר. על אף זאת, אין ספק כי מדובר בפנינה תיאטרלית של ממש, וכמו כל פנינה אמיתית, גם יופיה של הצגה זו ניכר רק כשמעמיקים את המבט ומעזים לפתוח את הצדף המלוכלך.

"זריחה"

תיאטרוןכאן

מאת: עידו בורנשטיין

בימוי: שלמה פלסנר

משחק: אדוה בולה, יואב בר-לב, אסתי זקהיים וגל פרציגר.

כוריאוגרפיה: רונית זיו

תפאורה:  איתן לוי

תלבושות: דנה ברלינר

תאורה: חני ורדי

ע.במאי וניהול הצגה: ירדן אורלובסקי

הפקה: מיכל נוימן

מועדי הצגות נוספים: 23/7 פסטיבל הפרינג' בבאר שבע.

באוגוסט, מחזאי ובמאי ההצגה מתארחים בפסטיבל בניו המפשייר ויוצרים קריאה מבוימת של ההצגה. אם במקרה אתם באזור, אתם יותר ממוזמנים.

חייהם של המבקשים למות

סקירת ההצגה "של מי החיים האלה בעצם?"

מאת: אנה מינייב

מה אתם הייתם עושים אם, חלילה, הייתם משותקים מהצוואר ומטה? שוכבים במיטת בית החולים ללא יכולת להניע שום איבר מלבד הראש שלא מפסיק להריץ את תסריט החיים שמחכה לכם בצל השיתוק שאין לו פתרון?

יש כאלה שממשיכים לחיות, מסתגלים לעובדה שלעולם לא יחוו יותר שום חוויה פיזית ומוצאים פתרונות קריאטיביים שמחזקים את יצר ההישרדות האנושי, ומנגד יש כאלה שמחליטים כי חיים שכאלה אינם רצויים עבורם. ההצגה "של מי החיים האלה בעצם?", אשר הנה עיבוד למחזה מאת בריאן קלארק, מציגה תמונת מצב קשה לעיכול ומעלה את הסוגיה הקשה מכל, לחיות או לחדול? ההצגה, החלה את דרכה בחוג לתיאטרון באוניברסיטת ת"א בבימויה של דפנה זילברג, ומציגה כעת בהבימה.

ההצגה עוקבת אחר ההחלטה של קן הריסון (המגולם על ידי גל פרציגר) למות. הריסון, פסל במקצועו, אשר נפצע בתאונת דרכים ומשותק מהצוואר ומטה, שוכב במיטת בית החולים מלא בתסכול וכעס על מצבו, שלעולם לא ישתנה. צוות בית החולים מטפל בו במסירות שמוציאה אותו מדעתו, בעיקר בגלל הרחמים הגדולים שהם חשים כלפיו וגם כלפי עצמם. בית החולים מלא באנשי מקצוע שמסוגלים לעשות כמעט הכול, אך ניצבים חסרי אונים מול הריסון. חוץ מלשכנע אותו להמשיך את חייו בצל השיתוק, אין בידם שום פתרון מתקבל על הדעת עבור בן אדם, שהוא גם אמן שיוצר בידיו, אשר לא מוכן להמשיך להתפשר על חייו. "אני משותק, אתם אימפוטנטים" יורה הריסון לכיוון הצוות הרפואי הנחוש והמשוכנע כי חיי אדם, בכל צורה שהיא, לא נתונים לויתור.

הריסון נמנה עם אלה שהחליטו להילחם על הזכות שלהם למות בכבוד, ולמרות שזה נשמע כמו החלטה הזויה, נראה כי החלטתו הנה אנושית ומוצדקת. התחושה שמתייחסים אליו כאל חולה ולא כאל בן אדם, הובילה אותו להחלטה כי המוות נמצא בידיו בלבד, וכי אין שום גורם שיוכל להניע אותו מלהחליט את גורלו.

פרופסור אמרסון (רפי קלמר), מנהל המחלקה בה שוכב הריסון, נחוש בדעתו להשאיר את הריסון בחיים, בכל מחיר. הוא מתעקש ללא הרף לשמור על קדושת החיים, עד שנדמה כי ההתעקשות שלו נועדה בכדי לגרום לעצמו להרגיש שליח של האלוהים. אחד הרגעים הצובטים בהצגה הוא הרגע בו מזריק הפרופ' ואליום לוורידו של הריסון, אשר מתנגד בכל תוקף לטשטוש הצלילות המחשבתית שלו. תארו לכם שמישהו כופה עליכם משהו נגד רצונכם ואין לכם שום יכולת לעצור אותו.  הריסון אמנם מנסה לעצור אותו, אך כולנו יודעים כי החיים והמוות לא תמיד נמצאים ביד הלשון.

לאור ההחלטה הגורלית, מבקש הריסון את עזרתו של עורך דינו (אלעד שרעבי) בכדי שייצג אותו במאבק האחרון בחייו, אך הפרופ' מתנגד וטוען כי המצב הנפשי של הריסון לא מאוזן בכדי להחליט על מותו. זהו הרגע בו נאלץ כל אדם בקהל להתמודד עם השאלה האמיתית, האם מערכת הרפואה היא זאת שבידה להחליט על חיים של בן אדם שאינו מעוניין בהם יותר, או שמא לכל אדם, ישנה הזכות לחרוץ את גורלו?

לא ניתן להישאר אדיש לשאלה הקיומית הזאת, שכן, בית החולים איננו מקום ששום אדם היה רוצה לבלות בו את שארית חייו בעודו מחובר לקטטר ומיני מכונות אחרות, ומצד שני, יצר החיים, כפי שמראה המציאות, הוא דבר שמסוגל לנצח כל מכשול. מעצבת התפאורה, מריאלה פיבניקה, עיצבה את החלל בצורה אשר משדרת קרירות וריקנות, כך שהיא מבהירה כי החיים בחדר החולים אינם אלא בית כלא לגופו חסר התזוזה של הריסון. על הרצפה מפוזר חול שמסמל מצד אחד את היצירה שהריסון לא יוכל יותר לממש, ומצד שני את האדמה בה הוא עתיד להיטמן אם תצלח השאיפה שלו למות.

בן אדם מורכב מנפש וגוף, וכאשר אחד המרכיבים הללו מפסיק לשמש את האדם נוצרת תחושה של סוף. ניתן לראות זאת מהצד השני של המתרס, כאשר הגוף חי אך הנשמה כבתה. אם כן, מה שווים החיים האלה אם אין ביכולתו של בן אדם לחיות כמו בן אדם, לממש את חלומותיו, כישרונותיו ותשוקותיו?!

החיים האלה, בעצם, הם שלנו, וההצגה הזאת הזכירה לי עד כמה הם קצרים.

של מי החיים האלה בעצם?

תיאטרון הבימה

בימוי: דפנה זילברג

עיבוד, תרגום ודרמטורגיה: דייויד שיינברג ודפנה זילברג

עיצוב תפאורה ותלבושות: מריאלה פיבניקה

מוסיקה: אייל לנזיני עיצוב

תאורה: מתן פרמינגר

כוריאוגרפיה: עידית סוסליק

הדרכת תנועה: מור לידור

ע. במאי: ליאת צוק

שחקנים: רן אסולין, רותם בלאו, לימור זמיר, דנה זקס,

ריקי חיות, גלעד אדלר/גלעד פרידמן, גל פרציגר, רפי קלמר, מירב שפיץ,

אלעד שרעבי

כדאי לעקוב אחר מועדי הצגות נוספות.