לא לריב

לא לריב – תיאטרון הקאמרי

לא לריב - רדי רובינשטיין

לא לריב | צילום: רדי רובינשטיין

יחסי אחים ואחיות, זהו הנושא שעומד בבסיס ההצגה "לא לריב" של תיאטרון הקאמרי, שכתב גור קורן (שגם משחק בה). אחרי מות האב נפגשים שני אחים ואחות אחת אצל עורך דין בעל בעיות מוצא ואיחורים מצחיקים, מבלים זמן עם מזכירה שהיא תאומה אשר משוחחת ללא הרף עם אחותה הזהה ומדגימה צד נוסף ביחסי אחים ובעיות אחאות בלתי פתורות. על אף שההצגה אכן מצחיקה לפעמים, נראה שהיא מתאמצת להצחיק, לעיתים המאמץ ניכר מדי.

ענייני המהות שבה, שהיו יכולים להיות מעניינים הרבה יותר, נבלעים תחת התאמצות היתר הזאת. עירית קפלן, שהיא בעיני שחקנית מצויינת, מצטיירת כקצת נלעגת במתקפת ההצחקה הזאת, ורק דביר בנדק נראה כאילו התפקיד תפור עליו והוא משחק אותו בנינוחות רבה. יש פספוס רב בהצגה לטעמי. שחקנים טובים ותפאורה מושקעת לא מצליחים להרים את המחזה לגבהים הנכונים עבורו. הוא לא מהודק מספיק, ויש בו הרבה מ"תפשת מרובה, לא תפשת". בשורה התחתונה – אפשר אבל ממש לא חייבים.

2 שתי גולגולות במדרוג מרתה (אתחנתא אסקפיסטית ותו לא)

לפרטים ומועדים – הקליקו על הלינק 



כמו מרתה, גם המצעד נעשה אחרת מכל מה שאתם רגילים אליו, או במילים אחרות, טוב יותר. הדירוג הגבוה ביותר הוא גולגולת אחת, בעוד הדירוג הנמוך ביותר הוא חמש גולגולות. תתרגלו לזה. 🙂 

דירוג גולגולות מעודכן

נולד לרקוד

על ההצגה "שיגעון המוזיקה"

מאת: אביבה רוזן

הסרט שכונה בארץ "שיגעון המוזיקה" (Saturday Night Fever במקור) היה שלאגר ענק כשעלה  לאקרנים בשנת 1977, וג'ון טרבולטה הפך משחקן לכוכב זוהר. גם הבי-ג'יז, שכבר הייתה להקה ששמה את חותמה בעולם הפופ, הפכה לאלמותית בזכות הסרט הזה. המחזמר שהקאמרי בחר להעלות, למעלה מארבעים שנה לאחר שיצא בקולנוע, בנוי מלכתחילה לשלאגריות. הפקה יקרה וגדולה כל כך חייבת להביא קהל רב במשך זמן רב כדי לכסות את עלויותיה העצומות.

ואף על פי כן, קצת התאכזבתי בהתחלה. הצליל, ובכן, הוא לא ממש הבי-ג'יז. הוא אחר, שונה, לוקח זמן להתרגל אליו, במיוחד למי שראה את הסרט וכל מה שזכר ממנו, כמוני, הוא הריקודים המהוקצעים ושירי הדיסקו הסוחפים של הלהקה. מיי פיינגולד מיטיבה לשיר אך היא לא תחליף של ממש לבי-ג'יז. הרקדנים משובחים, אך גם הם לא בדיוק ג'ון טרבולטה.

המחזמר נמשך קרוב לשלוש שעות. היה לי זמן להחליף דיסקט ולהתחיל ליהנות. הפעם נהניתי ממשהו אחר. מה שנועד לסחוף במוזיקה ובריקודים קסם לי דווקא בעלילה, שכבר מזמן שכחתי עד כמה היא מרגשת. ואולי לא ידעתי להעריך זאת כשהייתי ילדה וראיתי את הסרט לראשונה.

שיגעון המוסיקה - כפיר בולוטין

שיגעון המוזיקה | צילום: כפיר בולוטין

בחור איטלקי רב קסם וכריזמה ממשפחה קשת יום מחפש את דרכו בחיים. בעודו עובד בחנות לממכר חומרי צבע (טמבוריה בלשוננו) הוא רוקד, בעיקר בסופי השבוע. ברור לו שהוא נועד למשהו אחר אך אינו יודע איך ללכת ולאן. הוא כמובן גם מנהיג חברתי לכנופיה קטנה ואהוב הבנות. מעל הכל, יש לו תודעה חברתית ומוסרית לא אופיינית לסביבתו.

יש הרבה התמודדויות בדרך. בזמן שהוא רודף אחרי מושא חלומותיו, ומתאכזב מבחינות רבות, חברו הטוב שמצפה לעצתו, הולך ונשבר עד שהוא ספק מתאבד לנגד עיניו. הבחורה שהוא מתאהב בה מתגלה כאישה המוחזקת על ידי גבר אחר ונותנת לו עוד סוג של פרספקטיבה לחיים.

שיגעון המוסיקה - כפיר בולוטין 2

צילום: כפיר בולוטין

אחת מנקודות השיא של המחזמר, לקראת סיומו, היא הוויתור על הפרס הראשון שקיבל עם בת זוגו בתחרות הריקודים. הוא מבין שזה מעין משחק מכור. לדעתו, הפרס הראשון מגיע לזוג ממוצא ספרדי שבגלל מעמדם החברתי הנמוך עוד יותר הפרס נשלל מהם. הוא לוקח את הגביע ואת הצ'ק על סך 1000 דולר מבת זוגו לריקוד (כיום זה לא נשמע הרבה, אבל אז זה היה הרבה מאוד, אדם במשרה התחלתית הרוויח 10 דולר לשבוע), ומוסר אותם לזוג המופתע.

בנקודה זאת מגיעה מושא אהבתו למסקנה שלמרות שלקח ממנה את חצי הפרס שהגיע לה, הוא בן אדם אינטליגנטי. כך היא מכנה אותו, אנחנו היינו קוראים לזה אינטליגנציה רגשית. זה מה שמניע אותנו ברמה הרגשית במחזמר הזה. ההתעלות של אדם מעל חייו החומריים העלובים ומעל למסלול המוביל לשום מקום. אם מחברים את כל זה, את העלילה, את המסע הרגשי, עם המוזיקה והריקודים, אנחנו מקבלים מתכון מנצח שיביא קהל רב למחזמר הזה, לאורך זמן, ובצדק.

שיגעון המוזיקה

תיאטרון הקאמרי

מבוסס על הסרט של פרמאונט/RSO והסיפור של ניק כהן

עיבוד לבמה: רוברט סטיגווד, בסיוע ביל אוקס

עריכה: בריאן מקברייד

נוסח עברי: אלי ביז'אווי

בימוי: גלעד קמחי

משתתפים: גל פופולר, דנה פרידר, קרולינה/מיי פינגולד, אלי דנקר, אסף הרץ/אלדר ברנטמן, שני שאולי, אלה רוזנצוויג, נוי הלפרין, גילן שחף/רמי שלמון, אלון סנדלר, ערן מור/גלעד שמואלי, סנדרה שונוולד/עירית קפלן, עמית רייס, דויד בילנקה/אבישי מרידור, טל וייס, הראל ליסמן, יפעת כהן, יעל דובר, סהר שוורצברג, הגר אנגל, יובל קלו, רוני עובדיה, דניאל סטפן, נעה דגן, אדיר בובליל, ערן לחמן, מתן בן שימול, גל טופולנסקי, רותם יהודה, לירון כהן.

ניהול מוסיקלי: אמיר לקנר

תפאורה: ערן עצמון

תלבושות: אולה שבצוב

תאורה: אבי יונה בואנו (במבי)

מעצב סאונד: ניראל שרון

הדרכה קולית: דוקי עצמון

יח"צ: רון גרנות

מפיק בפועל: חיים סלע

מועדים נוספים:

23/11/19 17:00 | 27-28/11/19 20:30 |

למועדים עתידיים בעמוד ההצגה באתר תיאטרון הקאמרי – הקליקו על הלינק

רומיאו הוא לא

על ההצגה "רומיאו ואמא"

מאת: אביבה רוזן

הצגה זו נעה על שני צירים. הציר האחד, קומי-אירוני-גרוטסקי, הוא ציר תוכנית הריאליטי בה מנסים לבחור את הרומיאו שיככב בהצגה יוקרתית בעיירת פיתוח בשם המשלה "תקוות". הציר השני, הטרגי, הוא ציר האם, אמו של בחור מוכשר שמתמודד באותה תכנית ריאליטי לבקשתה. האם, חד הורית שמנסה לגדל את ילדיה בתנאים של עוני ומחסור לאורם של ערכים ושאיפות, מתמודדת עם סרטן סופני.

הציר הקומי נכשל בעיני כישלון חרוץ מבחינות רבות. יש פה ניסיון להציג את אנשי עיירות הפיתוח אשר שואפים להתקדם ולממש את יכולותיהם דרך תוכניות ריאליטי. אנשי העיירה תקוות מוצגים פה בצורה נלעגת, הם אנשים טובים וחמים אבל לא חכמים גדולים. גם העלילה בציר זה לא משהו. הגיבור שלנו, הבן המסור, עוזב את בית הספר במגמת תיאטרון כדי לסייע בפרנסת המשפחה, אבל כשהוא מתמודד בתוכנית הריאליטי המגוחכת עם השופטים הגרוטסקיים, הוא מתגלה ככוכב ענק. למרות שהוא זוכה בתפקיד הנחשק במיוחד עבור אמו חולת הסרטן, הוא מאבד אותו, פעמיים, לטובת 'טלנט'. בפעם הראשונה זה נחוץ לעלילה. בפעם השנייה, לא בטוח. חלק מנפתולי העלילה הקומית הם מסורבלים ולא נחוצים בהכרח.

הציר הטרגי, לעומת זאת, הוא אופרה אחרת לגמרי. הוא הציר מרגש ומטלטל. הוא עוצמתי, ועוד יותר כך בזכות משחקה הנפלא של שרה פון שוורצה. האישה שיוצאת למסע הקשה בחייה עם שכנוע פנימי שהיא תצליח ותבריא, אך מצבה הולך ומתדרדר, והיא מתמודדת עם הורות, זוגיות, קבלת תמיכה ושאיפותיה עבור עצמה ועבור ילדיה. לאחר שבן זוגה עוזב אותה כשהיא מבשרת ביום הולדתה שהסרטן שלה חזר, קרן האור היחידה שלה הוא בנה, שעומד לגלם את תפקידו של רומיאו לפי מיטב ידיעתה, היא לא יודעת שבנה איבד את התפקיד מיד לאחר שזכה בו והבן וכל מי שסביבו מייצרים עבורה מציאות שווא, כדי שתוכל להמשיך לשמוח בדבר היחיד שמביא לה נחמה בעת הזאת. היא נאחזת בזה.

רומיאו ואמא - ז'ראר אלון.png

רומיאו ואמא | צילום: ז'ראר אלון

כל הלבטים, ההתמודדויות, הקשיים והתקוות שלאורך הדרך, יחד עם מערכת היחסים בינה לבין האחות התומכת והתנהלותה במערכות היחסים הנוספות שלה, הן בעיני לב ההצגה. שרה פון שוורצה וענת מגן שבו, שמשחקת את אחותה הצעירה שמחפשת בלהיטות חתן, אך נמצאת שם בלב ובנפש עבור אחותה, מצליחות להפגין את יכולתן הדרמטית לתמרן בין רגשות, קשיים ותקוות ולטלטל אותנו רגשית. כל מי שפגש סרטן מימיו באופן אישי או שתמך בחולה סרטן, לא יוכל להישאר אדיש.

המעבר החד בין שני הצירים הלא תואמים הללו, הקומי מחד והטרגי מאידך, מבחינת איכותם, מבחינת ההשתלשלות העלילתית ומבחינת יכולתם לגעת רגשית בצופה, לא עושה טוב להצגה. פחות בלבול בציר הקומי ויותר מיקוד בציר הטרגי היו מאפשרים לעשות את ההצגה מהודקת יותר.

בערך חצי שעה אחרי תחילת ההצגה יצא זוג זועם אחד. שאלתי אותם: 'כבר הולכים?' והם ענו: 'כן, כי זאת הצגה גרועה'. הם יצאו בדיוק אחרי 'תוכנית הריאליטי' שבאמת הפילה את המתח וההתלהבות שהיו באוויר בתחילת ההצגה. הייתה לי מין תחושה, שהיא התחילה טוב, המריאה, ואז נפלה פתאום ולאחר מכן התחילה להמריא שוב. הפרק הזה, של הנפילה, הוא לא נחוץ. זהו בדיוק המקום בו אנחנו חשים התייחסות מתנשאת אל תכניות הריאליטי ואנשי עיירות הפיתוח. כל החלק הזה הוא ארוך מדי ולעגני מדי.

בסופו של דבר ואחרי ככלות הכל, בזכות הציר הטרגי והמשחק המעולה של שרה פון שוורצה וענת מגן שבו, אני אהבתי. את הרוב.

רומיאו ואמא

תיאטרון הקאמרי

בהשראת הסרט "Le Grand Role"

מאת: גור קורן וגלעד קמחי

בימוי: גלעד קמחי

משתתפים: דולב אוחנה, אלעד אטרקצ'י, רועי אסף, אסנת בן יהודה, ניסו כאביה, שמחה ברבירו, ענת מגן שבו, מזל קטי מלכה/נאוה לוי, שרה פון שוורצה,  גור קורן,  דוד שאול, אדוה רודברג ויובל אור פורת. ילדות: אמילי מלישבה, ליה עמרם רוקח וקלואי מרואלי.

תפאורה: ערן עצמון

תלבושות: אורנה סמורגונסקי

מוסיקה: אמיר לקנר

תאורה: אבי יונה בואנו (במבי)

וידאו: יואב כהן

מועדים נוספים:

30/6/19 20:30 | 1-2/7/19 20:00

לדף ההצגה באתר תיאטרון הקאמרי – הקליקו על הלינק