אי שפיות זמנית בעיר העתיקה

מאת: מרתה יודעת

לפני כמה לילות, מרתה ישבה עם חברים לארוחת ערב, ובין להג ללעג, החלה לדבר על הפעם ההיא שנסעה לפסטיבל אדינבורו, הלכה לאיבוד בין סמטאות העיר ונהנתה מתפריט יומי של ארבע הצגות ביום. תחשבו על זה דקה – ארבע הצגות ביום. הצגת פרינג' אחת דורשת ריכוז בלתי מובן מאליו, אז ארבעה עולמות בדיוניים, שדורשים השהייה מכוונת של חוסר האמונה?! ועם זאת, כמה נהדר זה, לעבור מאולם אחד לעולם אחר, ממציאות בדיונית אחת לאחרת, בתוך תיאטראות שלחלקם יש עבר עתיק כל כך, מסועף כל כך, ואחרים, לא נועדו לבמה מלכתחילה. לזמן מוגבל, העיר העתיקה של אדינבורו עטתה על עצמה פנים אחרות.

ודאי תשאלו, למה מרתה מזיינת את השכל וצפה על גלי הנוסטלגיה? כי החל ממחר, פסטיבל דומה עומד להתרחש במחוזותינו – התיאטרונטו. אמנם, בזעיר אנפין, עם שחקן אחד או שחקנית אחת בלבד על הבמה, אבל עדיין, העיקרון הוא דומה. למשך ארבעה ימים, תוכלו לעבור מאולם אחד לאחר, ולדחוס למוח ולנפש ככל שתוכלו לשאת, וככל שהכיס יתיר. השנה, פסטיבל התיאטרונטו כולל את הצגות התחרות המסורתית, הצגות אורחות, חלק מהן עלו במסגרת הפסטיבל בשנים הקודמות, תערוכות, וכמובן, זירת המיצגים של סמינר הקיבוצים, הפעם בנושא הכל כך אקטואלי – "פוסט-אמת".

אז מה עומד להיות לנו השנה? מתוך כמאה מחזות (!!!) שנשלחו לוועדה האמנותית, שמונה המשיכו לשלב הבא והפכו להצגות התחרות. בתוך מגוון הדמויות שתתארחנה על הבמות, תוכלו למצוא בלש אמריקאי המחפש אחר נער שהלך לאיבוד בניו ג'רזי ("האור הגדול של לאונרד פלקי"), מרצה ומומחית בענייני זמן המגלה את עצמה מחדש ("להוציא את הילדה"), ערבי צעיר הדורש להתאשפז בבית חולים פסיכיאטרי ("אובססיה"), ילדה צעירה הנקרעת ממשפחתה ונאלצת לחיות תחת זהות בדויה בימי המשטר הנאצי ("חבילה עוברת"), צעירה המאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי ומבקשת למנוע את ביקור אמה ("בק ריבר"), ילדה המבלה את יום הולדתה על קבר אחיה ("האם דגים ישנים"), ילדה המתמודדת עם מה שקורה בין אבא לאמא בימי מלחמת המפרץ ("סוף על הקטינו"), ואישה צעירה המנסה לשכנע את ועדת בית החולים הפסיכיאטרי לשחרר אותה מאשפוז, לאחר ניסיון התאבדות ("שפויה").

תיאטרונטו 2017 -1

"האור הגדול של ליאונרד פלקי". צילום: ז'ראר אלון

חדי ההבחנה ביניכם, ודאי ישימו לב שעל אף שכמאה מחזות נשלחו לוועדה האמנותית של התיאטרונטו, עדייו נבחרו שלושה מחזות המדברים פחות או יותר על אותו נושא. זה דבר מתמיה בפני עצמו, אחדים יגידו מקומם. למה להציג שלוש הצגות שמתרחשות באותו מקום בדיוני, והדמויות שלהן מתמודדות עם אותן בעיות, אותן דילמות? תכל'ס, אין נושאים אחרים לכתוב עליהם? בעיניה של מרתה,  מדובר בעניין די פשוט. המציאות שלנו שפויה? לא. לכן, זה רק הגיוני שהטירוף ושאלת השפיות יופיעו כמוטיבים בדרמה הישראלית המודרנית. מעבר לכך, אם תבחנו לעומק, תוכלו לראות שכל אחת מההצגות עוסקת בשלב שונה בתקופת האשפוז, והדמויות מתייחסות לבית החולים באופנים שונים – דורשות להיכנס אליו, נאחזות בשולי המוסד כגלגל הצלה בים סוער או מייחלות לברוח ממנו. יש פה משהו מאוד מעניין, בייחוד לאלו מכם ומכן שיראו את שלוש ההצגות ברצף.

מאחר וההצגות עוד לא עלו לאוויר הבמה, מרתה לא יכולה לדעת האם הן טובות בעיניה או שלא, ולכן היא לא יכולה להמליץ לכאן או לכאן. אבל, רק מבחינת העלילות והקונספט, צדו את עיניה ועניינה של מרתה ההצגות "האור הגדול של לאונרד פלקי", [שחקן אחד שמגלם המון דמויות זהו דבר ראוי לציון ושבח, בייחוד אם הוא עושה את זה טוב. ] "סוף על הקטינו" [יש הצגות אחדות, אם בכלל, המתעסקות בתקופה הטעונה והטראומטית משהו, בייחוד לבני השלושים שבינינו, המכונה "מלחמת המפרץ", בה מרתה ואחרים נדרשו לשים ניילון על הראש כדי לשרוד…] והשילוש המטורף "אובססיה", "בק ריבר" ו-"שפויה" [למרתה יש חיבה לדמויות ודרמות מאותגרות נפשית, ובואו נשים את הקלפים על השולחן, מרתה לא בדיוק נמצאת בצד השפוי של המתרס…]

תיאטרונטו - 2017 - 2

"שפויה". צילום: ז'ראר אלון

כשתגיעו לפסטיבל ביפו, מרתה ממליצה בחום להקדיש זמן לפני/אחרי ההצגות וללכת ליוגורטריה שבכיכר יפו העתיקה, (תמשיכו במעלה המדרכה, כשמשמאלכם תיאטרון יפו ומערת העטלפים, תמשיכו ישר עד שנגמר האוויר ותראו את הכיכר.) יש שם יוגורטים מ-ע-ו-ל-י-ם (ומרתה לא עפה על יוגורטים…). אם לא תספיקו להגיע באחד מימי הפסטיבל, סביר להניח, אל תתפסו את מרתה במילה, שההצגות תתאקלמנה באחד מתיאטראות הפרינג' במרכז. בכל מקרה, יוצרות/ים יקרות/ים, תנשמו עמוק, שברו רגל, תיהנו ותזמינו את מרתה לבקר.

תיאטרונטו – פסטיבל הצגות יחיד  

12-15/4/17 חול המועד פסח – יפו העתיקה ועכו העתיקה.

האור הגדול של לאונרד פלקי – מאת ג'יימס לסין | תרגום: הגר רענן | בימוי: אבי ברכר | משחק: רפי וויינשטוק.

למצוא את הילדה – מאת ניר שטראוס | בימוי: שרה פון שוורצה | משחק: עדי גילת.

אובססיה – כתיבה ומשחק – סובחי חוסרי | בימוי: פנינה רינצלר.

חבילה עוברת – מאת שי שבתאי | בימוי: דניאל רז | משחק: שירה בליץ.

בק ריבר – מאת רחל שליטא | בימוי: אלירן כספי | משחק דניאל גרטמן.

האם דגים ישנים – מאת ינס ראשקה | בימוי: נועה שכטר | משחק: טל בלקנשטיין.

סוף על הקטינו – כתיבה ומשחק: עירית סופרן | בימוי ודרמטורגיה: חנה וזאנה גרינולד.

שפויה – מאת רוני ממן וארנון ממן | בימוי: ליאור סורוקה | משחק: אלכסה לרנר.

להזמנת כרטיסים: https://www.run-art.co.il/

סוכות בתיאטרון

חגי תשרי תמיד גורמים למרתה להיות "סופר-סובלנית" כלפי השכנים המתחזקים שלה. אבל חג סוכות גורם לה לטיק עצבני בעין, כאשר המתחזק ואשתו בונים את הסוכה השנתית בשטח גינת הבניין, וגורמים ליתר השכנים להכיר כניסות חדשות לבניין המגורים – מי ברגל ומי בקפיצת לוליין מהגג אל חדר המדרגות. אבל, ויש אבל גדול, יש דבר נפלא במיוחד בחג הסוכות – מגוון עצום של פסטיבלים והצגות תיאטרון נהדרות. בכדי שלא תצטרכו לכתת רגליכם ברחבי ישראל, מרתה ריכזה עבורכם את היצירות המסקרנות ביותר:

פסטיבל עכו לתיאטרון אחר – העליה לרגל השנתית אל העיר העתיקה של עכו וסביבותיה, מציעה השנה מבחר די מעניין של הצגות שמרביתן כוללות עירום חלקי או מלא, קללות, בוטות, תוכן מאתגר, חוסר נוחות לקהל – ובמילים אחרות, יש מצב שהפסטיבל חזר קצת למקורותיו.  בין המסקרנות ניתן למצוא את "כל הכבוד" של יעל טל (שמרבה לעצבן את מרתה בקטע טוב, אז כנראה שגם הצגה זו לא תהיה שונה), Practice Makes Perfect"" של נטלי צוקרמן המבריקה,  "פרלשטיין" של דפני פרלשטיין, המהווה תוצר אמנותם של חמישה אמנים מכל רחבי העולם, הבוחנים את נושא השואה בדרכים ייחודיות, ו"בית מטבחיים 5" של אורית גל ליכטנשטט ונדב ויקינסקי, שעיבדו את הספר המופתי של וונגוט לכדי מחזמר פסיכדלי מסקרן.

פסטיבל ירון להצגות ילדים – תיאטרון אורנה פורת – המלכה האם אמנם הלכה לעולמה, אבל התיאטרון שלה ממשיך את המורשת בהגשת הצגות איכות לקטנטנים ולקטנים. בין המסקרנות שבפסטיבל, ניתן למצוא את "צוציקים" הצגה לבני שנה עד שנתיים וחצי (!) ואת "מוצרט הקטן" של אלית ובר וגדית כהן. לא הצגות חדשות, אבל חמודות לאללה.

פסטיבל תרבות נשית – המרכז הגאה בתל אביב מציג לראשונה פסטיבל תרבות נשית, שבמרכזו שלוש הצגות להט"ביות מהממות. חוץ מההצגה המבריקה "הדם זוכר" שמרתה תוהה איך עדיין לא צפיתם בה, תוכלו למצוא את "לעשן כמו גבר" על פרידה קאלו ו-"המשרתות", על פי ז'אן ז'נה.

היהודים חוגגים 20 בפסטיבל בתמר – נכון, זה לא תיאטרון פר-סה. אבל עדיין, כל יצירה של היהודים היא תיאטרון בפני עצמו. מאחר ומרתה מאוד אוהבת את היהודים, ומדובר באירוע באמת מפעים – היהודים במופע זריחה במצדה – מי שיכול/ה ללכת – לכו!

מכאן, מרתה יוצאת בהודעה נרגשת לאורית ותום – חבר'ה, כמעריצה ותיקה, (מרתה לא תסגיר את גילה, אבל הייתה שם מהאלבום הראשון), שרבות מיצירותיה נכתבו לצלילי הלהקה המדהימה הזו, אין מתרגשת ממנה לחגוג עמכם 20 שנים על הבמה. אבל ראבאק, אפשר מקום קצת יותר קרוב לתל אביב ולא בפאתי ראשון? כלומר, תרימו איזו הופעה אינטימית בתל אביב, פתחו שולחן ויין, המתנות על מרתה.

חג סוכות שמח!

כנסו, כנסו, אונס על הבמה ומאחורי הקלעים

על תקיפה מינית בישראל ובתיאטרון

כנסו, כנסו, אונס על הבמה ומאחורי הקלעים

כל 107 שניות, אישה נאנסת איפשהו בעולם. כל 107 שניות. בבית השכנים, בשולחן שלידך בבית הקפה, בכיסא שממול באוטובוס יושבת אישה שעברה את זה, ואף אחת לא מספרת על זה. פוחדת להיחשף. לאחרונה, הפחד הזה נהפך לדחף, שגרם למספר שורדות לחשוף את סיפוריהן, אחרות באו בעקבותיהן. אבל זהו רק קצה הקרחון. יש עוד אינספור סיפורים מצמררים שמחכים להיחשף, צלקות שעוד לא ראו את אור השמש.

מאז ומתמיד היה פה אונס. אונס משלנו, ישראלי פר-סה. אבל אם בשנות ה-70 צביטות בתחת ברחוב היו חלק מהשגרה, היום נשים רבות מקימות קול מחאה אמיתי או ווירטואלי, היינו אך. חוקי ישראל ברורים, אונס הוא עבירה על החוק, כך גם תקיפה מינית, מעשה מגונה, בעילת קטין וחדירה ללא הסכמה. אבל על אף שמעשים אלו יוצרים שריטה נפשית אצל השורד/ת, הם מקבלים טיפול משפטי אחר. במילים אחרות, אונס אמנם יושיב את העבריין מאחורי סוגר ובריח קצת יותר מאשר מעשה מגונה, אבל זה עניין של שנים אחדות. לאחר מכן, הוא יוצא לחופשי. השורד/ת נותרת עם זה לנצח.

חלק הארי בחברה הישראלית הוא טוב, לא חלאות שאונסות נשים מבעד לשיחי ההרדוף בחצר הבניין או בין כתלי הבית. אבל עדיין, בכדי למנוע את מעשי החלאות הללו, יש למנוע מראש את האונס או התקיפה המינית. במקום להמציא את הדלוריאן של דוק בראון, רבות וטובים החלו לחשוב על פתרונות יצירתיים, בייחוד בעולם התיאטרון.

הצגות שונות כגון "משחקים בחצר האחורית" של עדנה מזי"א, "השולחן" של רוני ברודצקי, ולאחרונה גם "הדם זוכר" של אירית ראב, ביקשו להציג את האמת בפרצוף, באמצעים אמנותיים כאלה ואחרים. אחרים, ביקשו להציב גבולות ברורים בעולם התיאטרון, שבו הגבולות בין אמיתי ובדיון מעורערים גם ככה. ארגון שח"ם (ארגון השחקנים בישראל) הרים את הכפפה, ובימים אלו עומד להשיק אמנה כנגד תקיפה מינית, בשיתוף המרכז לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית. יוזמת האמנה נעשתה על ידי חברות ועד שח"ם, השחקניות רינת מטטוב, חלי גולדברג, לין לאור ורוני דותן, אשר פיתחו את האמנה במשך שלוש שנים, בשיתוף וייעוץ המחלקה המשפטית של הארגון. באמנה זו, מנוסחים גבולות ברורים למדי בנוגע לתקיפה מינית בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה, כגון מה נחשב למגע מותר בחזרות להצגה או אודישנים, מה מותר לבקש משחקנ/ית באודישן ומה נחשב להטרדה מינית ועוד. כמו כן, האמנה מחייבת את כל המוסדות המאמצים אותה, להעמיד לרשות השחקנ/ית מקורות תמיכה וגיבוי, במקרה של תקיפה או הטרדה מינית. על פי שח"ם, היענות מוסדות התיאטרון השונים היתה משמחת, כשכלל התיאטראות בארץ וחלק ניכר מבתי הספר למשחק אימצו אמנה זו אל חיקם, והתחייבו לפעול על פיה.

הדם זוכר

מתוך ההצגה "הדם זוכר". צילום: אבי בן זאב

לצד הכיוון החיובי הניכר בשטח, יש לשאול האם גם השחקנ/ית יודעים את הגבולות בין אסור למותר ומבינים שהתקיפה המינית שחוו היא לא בסדר? האם שחקנית שמגיעה אל שנתה הראשונה בבית הספר למשחק, וכולה חיל ורעדה מהמקום והמעמד, תוכל להקים צעקה כנגד המנהל שהטריד אותה מינית? האם היא תעז לעשות זאת? האם שחקן בשנה ג', שמבחינתו עומד לכבוש את העולם, יגיד לא למנהל הנערץ עליו, זה שעומד בינו לבין התהילה, ומכנסיו מופשלות? ואם תהיה שחקנית אמיצה מספיק בכדי להקים קול צעקה כנגד אותו במאי מוערך שאנס אותה, האם המוסד המכובד באמת יגבה אותה, יפטר את הבמאי וימסור אותו לידי המשטרה, על אף שהוא מכניס מדי שנה אלפי שקלים אל קופת התיאטרון?

מרתה בטוחה במאת האחוזים שארגון שח"ם יעשה את כל שבכוחו כדי שכל שחקנ/ית תקבל ויקבל את הגיבוי והתמיכה המגיעים, ולא ישאלו שאלות או יפקפקו במהימנות התלונה. עם זאת, לצד התמיכה, כדאי גם לקיים סדנאות חובה, לצד שיעורי הריקוד והמשחק, בכדי להטמיע לשחקני ושחקניות ההווה והעתיד שאף אחד או אחת לא רשאי/ת לגעת, לחמוד, לאנוס, רק כי הוא או היא נמצאים במעמד "גבוה".  ומבחינת התוקפ/ת? מבחינת מרתה היה עדיף ללמדם שיש גבולות ברורים של אסור ומותר, ואם יעברו אותם, יחתך אונם.

השקת האמנה תתקיים ביום שישי, 4/9/15, 10:00. בית ציוני אמריקה, תל אביב.

 

מצעד השירותים הגדול של התיאטראות הקטנים

מאת: שרון זילברשטיין

(עדיין לא תחת שמה של מרתה יודעת)

אחד החלומות הכי גדולים שלי, נכון לעכשיו, הוא לכתוב במגזין "מרתה יודעת". מרתה יודעת את זה אבל היא לא מקבלת אותי למערכת כל כך בקלות. בקלות זו לשון המעטה, אפילו הרקולס בכבודו ובעצמו עבר מבחנים קלים יותר ממה שהיא מעבירה אותי. לפני שנתיים וקצת, כשהמגזין יצא לאור לראשונה, לבי נפעם מהמחשבה לכתוב על תיאטרון במגזין ישראלי המוקדש לתיאטרון, שלחתי בחיל ורעדה את קורות חיי, אבל מרתה דחתה אותם. אמרה שאני עדיין בתיכון ועליי לעבור את השירות הצבאי ורק אז אוכל להגיש שוב. קיללתי אותה בלב אבל לא אמרתי כלום וחיכיתי, תוך תקווה שהמגזין לא יקרוס אל תוך עצמו וייעלם אל תוך מרחב הנשייה האינטרנטי. הוא לא. לפני חצי שנה, אחרי שהשתחררתי משירות מספק מאוד בתור מש"קית תיוק בקריה, הגשתי שוב את קורות החיים שלי. הפעם, מרתה ענתה לי במייל קצת יותר ארוך, אך לא את אותה תשובה שכה ביקשתי לקבל. אמרה שאני צריכה להוכיח את עצמי, שאני חייבת להראות שאני קרוצה מחומר עיתונאי משובח. אז היא החליטה לשלוח אותי לסדרה של כתבות-מבחן. ורק לאחר מכן, אם לא אומר נואש ולא אשליך את טלפוני אל המזרקה הפריזאית, אן-הת'אווי-סטייל, רק אז אוכל להיות אשת מרתה אמיתית. אני מקווה שזה יצליח. אני חייבת שזה יצליח. מקסימום אחזור לעבוד בבורגר-ראנץ'.

חמשת הגדולים בשירותי תיאטרון הפרינג' 

עיבוד "המזרקה" של דושאן

עיבוד "המזרקה" של דושאן

החברה הישראלית שופעת דעות ומעמדות, סטטוסים ופוסטים, ציוצים וקובלנות. גם הצופים ההולכים להצגות תיאטרון ממסדי ופרינג'אי, שאמנם דומים באהבתם את הז'אנר, שונים אלו מאלו. אבל יש מקום אחד ויחיד שכולם הולכים אליו, ללא קשר למעמד, מגדר, עדה, וכמה יש בכיס – השירותים. מדובר באחד החלקים החשובים במתחם, בכל תיאטרון שהוא, בין אם מדובר על תיאטרון וותיק ומבוסס ובין אם מדובר על תיאטרון צעיר בעל תקציב זעום. על אף שמדובר באחד המקומות הפופולאריים ביותר, המקבלים הכי הרבה כניסות, לפני ההצגה, בהפסקה ולאחר שמחיאות הכפיים דעכו, השירותים לא מקבלים את תשומת הלב המגיעה להם, פרט למנקות המעניקות להם אהבה או קללות, בהתאם לשפת המוצא.

לשם בחינת השירותים בתיאטראות הפרינג' התל אביביים, בדקנו את כל השירותים על פי אותם פרמטרים – ניקיון וריח טוב, נייר טואלט, סבון ואמצעי לניגוב הידיים, ומתלה לתיק. אחרי בחינה נוקבת וקפדנית של כל תאי השירותים בתיאטראות הפרינג' בעיר, לפניכם אלו שעלו לחמישיית הגמר.

1. תיאטרון צוותא עבר לאחרונה מהפך קטן מבית היוצר של מושיק גלאמין. ייאמר לזכותו של גלאמין (והצוות שאשכרה עשה את העבודה בפועל) שהמקום בהחלט שודרג, אבל השירותים, שוב, נשכחו. דבר מוזר בפני עצמו, מאחר ואת חדר השחקנים שידרגו, אבל את השירותים המתפקדים בתור חדר איפור פופולארי לשחקניות הפרינג' שלא ממש רואות משהו ב-"חדר השחקנים" בצוותא 2… על אף זאת, אם נסתכל על אותם פרמטרים הנ"ל, השירותים מציבים את התיאטרון במקום די מכובד בחמישייה. השירותים נקיים יחסית, הריח הנו ידידותי לבריות, ישנו נייר טואלט בכל תא, סבון זרחני ואמצעים לניגוב ידיים. אמנם ישנו מתלה בכל תא, אולם הוא תלוי מעל האסלה, דבר שעלול לגרום לתאונות מצערות והרבה מפח נפש.

2. תיאטרון הסימטה מציע לצופיו שירותים לנשים ולגברים, אשר באופן יחסי הנם נקיים ומסודרים. המקום מעלה ניחוחות סבירים, מציע אמצעים לניקיון וייבוש ידיים, ישנו נייר טואלט כמעט בכל תא, ומתלה בכל אחד מן התאים.

3. תיאטרון תמונע מציע לצופיו שירותים לנשים ולגברים, במקומות נפרדים במתחם, דבר שעלול לבלבל, אבל ניחא. באופן יחסי, התאים די נקיים וחסרי ריח רע, אולם ראיתי תאים נקיים יותר. ישנם אמצעים לניקוי וייבוש ידיים, ונייר טואלט בשפע, המונח על גבי מיכל הניאגרה. באופן כללי, השירותים עוצבו ב-CBGB-סטייל, אבל חבל שלא הלכו עד הסוף, מבחינת הסטיקרים והפוסטרים של הצגות תמונע והאמנים המתארחים בה. עם זאת, אין מתלה ולכן יש צורך לתלות את התיק על הידית או להניחו על הרצפה, דבר הגורם לחוויה כולה להיות מגעילה יותר.

4. תיאטרון הערבי-עברי, או תיאטרון יפו, מציע לצופיו שירותי יוניסקס נוחים וידידותיים יחסית. עם זאת, ישנם שניים עד ארבעה תאים, המפוזרים במתחם. לא לכל התאים הגישה נוחה ופתוחה. ישנם אמצעי לניקיון וייבוש ידיים, כמו גם נייר טואלט כמעט בכל תא, בייחוד אם הגעתם לפני ההצגה. עם זאת, אין מתלה, והבאים נדרשים לתלות את התיק על הידית או להניחו על הרצפה.

5. אולם התיאטרון במרכז הגאה בתל אביב מהווה בית למספר תיאטראות בתל אביב, כמו תיאטרון מלנקי ותיאטרון תהל. כמו כן, יש בו הצגות עצמאיות רבות של קבוצות אמנים מקצועיים, הצגות קבוצות חובבים הפועלות במרכז עצמו ומופעי דראג תיארטליים. המתחם מציע שירותי יוניסקס, שמצבם סביר, במקרה הטוב. באופן כללי, השירותים נקיים, אולם הניחוחות העולים במקום עלולים להטעות. לרוב, ישנו נייר טואלט בכל תא. בדרך כלל, יש סבון זרחני לידיים אך לא נייר לידיים. כמו כן, אין מתלים בתאים, ועל הצופים לתלות את התיקים על גבי הידית. לא הייתי ממליצה לשים אותם על הרצפה.

לסיכום, ניתן לראות שמצב השירותים בפרינג' התל-אביבי הוא די טוב. אמנם, לא מדובר בהוד והדר שיש ברפרטוארי או בשירותים המהממים שיש בבית ציוני אמריקה, אבל יחסית לתיאטראות עם תקציב נושק לאפס, המצב הוא לא רע, לא מצוין, אך בהחלט לא רע.

כאן שרון זילברשטיין. המקום הכי נמוך בתל אביב. אני ממש מקווה שהכתבה הבאה תהיה במקום קצת יותר ידידותי, או לפחות לא כזה מסריח…