דבר העורכת

באופן יחסי, המצב עכשיו הרבה יותר טוב. מבחינת קהילת הלהט"ב, אני מתכוונת. יש מצעדי גאווה בערים המרכזיות בארץ. עיריית תל אביב מפארת את הכיכר המרכזית בכרזת ענק. בכל עבר יש דגלי גאווה מתנופפים ברוח. זוגות צעירים כבר מדברים על ילדים. אפילו דובר צה"ל מראה את פתיחותו.

ואז מגיעה איזו יציאה של איזו חברת כנסת, וכל זה כאילו לא היה מעולם.

אז נכון, יחסית ללפני 30 שנה, עכשיו יותר טוב. כבר לא פוחדים ללכת בגן מאיר בלילה. בימים שאף אחד לא תוקף את בני הקהילה, זאת אומרת. וצעירים בועטים בדלת הארון ומדברים באופן פתוח וגאה על הנטייה המינית שלהם. בזמנים בהם שחקן תיאטרון צעיר לא מפחד שיתייגו את הטייפקאסט שלו בתור ההומו התורן, זאת אומרת. ושחקניות נהדרות ואיכותיות לא מפחדות להגיד לעולם – זאת האהבה שלי, תתמודדו, גם אם מדובר באישה.

זה קורה כבר עכשיו, למרות הכול.

והיא כבר בת יותר מ-40…

מרתה יודעת מגישה לכם הפעם גיליון גאה במיוחד.

מקווים שתיהנו.

                                                            אירית ראב

                                                            עורכת מרתה יודעת

לשים פס על הפסים ופשוט לאהוב

יקרים שלי,

עם בואו של חודש הגאווה, החודש בו כל צבעי הקשת מפארים את הרחובות ומעברי החצייה (גם אם לשעתיים בלבד), החודש בו מוכיחים פתיחות וסובלנות אמיתיות תוך קבלה של כל סוגי האהבות, דווקא החודש יהיה זה הכי מתבקש להקדיש את המילים למישהו מהקהילה. לפאר ולהוכיח איך התיאטרון הגיב ליציאה מהארון במהלך התפתחותו, לראות האם ההוצאה בכוח מהארונות מתקיימת גם בתיאטרון…

אבל, לא. מרתה החליטה להקדיש הפעם את הטור למשהו אחר, למישהי אחרת.

תארו לכם חדר ריתוק בבית ספר תיכון אמריקאי בשנות החמישים. לתוכו תכניסו נערים ונערות כהי עור, רוקדים לצלילי המוסיקה. לפתע נכנסת בחורה רחבת מימדים ולאט לאט מתחילה לרקוד. הצעירים פעורי עיניים, מפסיקים לרקוד, אבל בחור אחד מצטרף אליה. בשנייה אחת כל המחסומים נשברים. כל המחיצות נעלמות. לתוך זה תכניסו את מלך השכבה שמעדיף את הבחורה הזו ממלכת התיכון, נערה עם קוקיות שמתאהבת בבחור שחור, ואלפי צעירים שבוחרים את הנערה שרק רצתה לרקוד, למלכת מסיבת הריקודים בטלוויזיה.

ב-14/6/02 עלה לראשונה המחזמר "היירספריי" על במת תיאטרון השדרה החמישית בסיאטל, כהצגת הרצה וניסיון. המחזמר התבסס על הסרט של ג'ון ווטרס משנת 1988, אותו אחד שהביא לנו את קתלין טרנר כרוצחת סדרתית של עקרות בית שלא ממחזרות, וסיפר את סיפורה של טרייסי טרנבלד שמבקשת להגשים את החלום שלה לרקוד בתוכנית הטלוויזיה של קורני קולינס, תוכנית הריקודים הפופולארית ביותר. בינתיים היא מתחברת עם הצעירים כהי העור של התיכון, מתאהבת בחבר של מלכת הכיתה וגונבת לה את תואר מלכת הריקודים הרשמית.

מרתה יודעת שהמחזמר היה אמור לעלות על הבמות כבר בסוף שנות התשעים, עם ברכתו של ווטרס, אבל בשל בעיות טכניות והפקתיות זה התעכב. לאחר ההרצה בסיאטל, עלתה ההפקה בברודווי, עם מריסה ג'רט ווינוקור והארווי פיירשטיין בתור עדנה טרנבלד, אמה של טרייסי.

בסרט המקורי דיווין שיחק את התפקיד של עדנה, ומפיקי המחזמר החליטו להשאיר את הרעיון. פיירשטיין היה הבחירה העיקרית לתפקיד אבל הוא התעקש להיבחן כמו כל אחד אחר.

ההפקה רצה במשך 6 שנים בברודווי, כאשר באנגליה, אוסטרליה ומדינות אחרות בעולם עלו הפקות דומות. היא זכתה בשישה פרסים מתוך 12 מועמדויות בטקס הטוני, וזכתה למחזמר הטוב ביותר לאותה שנה.

בדומה למחזות זמר אחרים, כמו המפיקים, בעקבות המחזמר עלה רימייק מוסרט בשנת 2007 בכיכובם של ניקי בלונסקי, מישל פייפר וג'ון טרבולטה בתפקיד עדנה. כן, כן, אותו אחד שממש לאחרונה החליט לפתוח את דלתות הארון. בהפקות אחרות, כמו זו שבלונדון, עדנה שוחקה בין היתר גם על ידי מייקל בול (מפאנטום האופרה). בשונה מהסרט המקורי, הוסיפו לסרט את אותם שירים שהופיעו במחזמר.

הייחודיות של המחזמר, ושל הסרטים לפניו ואחריו, היא שהוא מראה באופן לא קונבנציונאלי שבחורה מלאה אחת לא שמה על מה שהחברה אומרת והולכת אחר לבה. לא משנה שהיא אוהבת לאכול מתוקים, לא משנה שהיא מאוהבת במי שהיא לא אמורה לאהוב, לא משנה שאסור לה לחצות את הקווים המפרידים אל חבריה כהי העור, היא עושה מה שהיא מאמינה בו. מוכיחה לעולם ולכולם שזה לא משנה מה הצבע או המין של האהבה, העיקר שמרגישים אותה, כמו קצב בגוף שגורם לרקוד, ומעזים להגשים אותה.

המצעד הגאה

ההצגות הגאות הטובות ביותר

מאת: אירית ראב

היציאה מן הארון וההכרה בכך שאין זה משנה את מי אוהבים, גבר או אישה, העיקר שהזוג מאושר, חלחלה באופן משמעותי גם לעולם האמנות. אם יצאו אינספור סרטים בנושא, עשרות ספרי פרוזה ועיון בנושא, וסדרות רבות בטלוויזיה, אין ספק כי גם התיאטרון לא יצא מקופח. ישנן הצגות רבות וטובות המציגות ומתמקדות בדמויות הומוסקסואליות. אולם, בכתבה זו ננסה לבחון אילו הצגות גאות הן הטובות ביותר.

רנט – אי אפשר לעשות מצעד הצגות גאות מבלי להכניס מחזמר זה או אחר. רנט הוא עיבוד בימתי לאופרה "לה בוהם" ומספר את סיפורם של כמה חברים בשנות התשעים (דומה ל"חברים" אבל לא) בניו יורק, תוך התמודדותם עם הרצון ליצור ולחיות בעולם קפיטליסטי שרק יונק את החלב מכל אחד. בין מארק הגיבור לאקסית שלו, מורין, שמאוהבת בג'ואן עורכת הדין, שעוזרת לה להגן על חסרי הבית שבנג'מין רוצה להעיף מהבניין שבבעלותו, לרוג'ר שלא יצא מהבית כבר כמה שבועות, שמתאהב במימי זמרת המועדונים שהיתה בערב עם בנג'מין, וקולינס מגיע לביקור ומתאהב באנג'ל אמן הרחוב – עולה אמירה אמיצה על שנות התשעים של המאה הקודמת. לאחרונה המחזמר הועלה בבית צבי.

עקומים – אחד המחזות המופתיים ביותר בנושא, מאת מרטין שרמן, המתמקד בהתמודדות של הומוסקסואלים בגרמניה הנאצית. מקס, הולל צעיר, נאלץ לנוס על חייו לאחר ליל הסכינים הארוכות, ולבסוף נכלא במחנה הריכוז דאכאו. הוא פוגש שם את הורסט ובין השניים נוצר סיפור אהבה, בנסיבות בלתי אפשריות. המחזה הועלה אינספור פעמים ברחבי העולם, כאשר בקאסט המקורי שיחק איאן מק'קלן בתור מקס (מעניין לציין כי בעיבוד הקולנועי של המחזה, מק'קלן גילם את דודו של מקס, פרדי, שהעדיף להתברגן ולחזור לארון "בשביל המשפחה"). בארץ, המחזה עלה לראשונה בשנות השמונים בתיאטרון חיפה, ומאז זכה לכמה גרסאות.

שירת הלוויתן –  הצגה זו, המבוססת על מחזה מאת אנתוני מינגלה, מתמקדת בקרוליין, צעירה בהיריון, שמתלבטת האם לגדל את תינוקה עם קייט, חברתה לשעבר, או לבחור בדרכים אחרות. המחזה עלה לראשונה בשנת 1981 באנגליה ומאז זכה לגרסאות רבות, בעיקר בבתי ספר למשחק.

מועדון הקופים הירוקים –  המחזה, מאת רוי סמיילס, מספר את סיפורם של ארבעה חולים, כל אחד מרקע אחר, שמתמודדים עם מחלת האיידס, בשנות השמונים. כדי להתמודד עם המחלה, הם הוגים מועדון עם חוקים ברורים שיש לפעול לפיהם. אולם, כשמגיע חולה חדש למחלקה הוא מסרב לעמוד בדרישות שלהם. בארץ, ההצגה הועלתה בתיאטרון תמונע, בבימויה של לי גילת.

האריסטוקרטים – ליאיר, איש הצבא המהולל, יש אח שעדיף לסגור עמוק עמוק בארון. הוא חובב פרוות וחובב גברים, ואסור שדבר כזה יהיה, בארץ ישראל של שנות החמישים, כשהקריירה של יאיר עומדת על הפרק. אז מחתנים אותו עם העוזרת שלו, וממשיכים לשים את הלכלוך מתחת לשטיח. עד שהוא עף בפניהם. ההצגה, מאת עדנה מזי"א, עלתה בקאמרי בשנת 2011, בהשתתפותם של גיל פרנק, יחזקאל לזרוב ולימור גולדשטיין.

פרויקט לארמי – בהנהגתו של מויזס קאופמן, חברי ה- Tectonic Theater Project הגיעו לעיירה לארמי לאחר הרצח של מת'יו שפרד, שנרצח עקב נטיותיו המיניות. לאחר ראיונות רבים עם בני המקום הם יצרו את ההצגה שהורכבה מסצינות ומונולוגים רבים. ההצגה הועלתה לראשונה בדנוור כשלאחר מכן היא עלתה בכל רחבי העולם, החל מתיאטראות מקצועיים ועד לבתי ספר למשחק ותיכונים.

זוג יונים, בנים –  הצגת הילדים הגאה הראשונה, הועלתה במרכז הגאה בתל אביב, בבימויו של רועי גרשון-גרין .המחזה הנו עיבוד מקורי לספר הילדים הנושא את אותו השם מאת נדב שטכמן, ומספרת את סיפורם של זוג יונים, זכרים, בתקופת תיבת נוח. יוני, היון הצעיר, מתלבט כיצד לפתור את הבעיה כי לתיבת נוח ייכנסו זוגות זוגות, זכר ונקבה, בעוד הוא ובן זוגו הם שני זכרים…

נשיקת אשת העכביש – המחזה, מאת מנואל פואיג, המבוסס על ספר הנושא את אותו השם, מציג את סיפורם של שני אסירים בארגנטינה, בזמן המהפכה. האחד, אסיר פוליטי, שנכלא עקב דעותיו. השני, הומוסקסואל, המבקש להיות אישה, הנכלא בשל אי-מוסריותו. בין השניים מתפתחת מערכת יחסים מיוחדת, כנגד כל המגבלות. בארץ, ההצגה הועלתה לראשונה בתיאטרון חיפה, בשנת 2000, בהשתתפותם של ג'וליאנו מר ויורם חטב.

שעת הילדים – הצגה זו, המבוססת על מחזה מאת ליליאן הלמן, עוררה סערות רבות כשרק יצאה אל במות התיאטרון. היא מספרת את סיפורן של מרתה וקארן, שתי מורות צעירות בעלות בית ספר לבנות. עקב שמועה שהפיצה אחת הילדות, עקב סילוקה מבית הספר, שתי המורות נחשדות למאהבות, דבר הגורם לנידוי המורות ולסגירת בית הספר. לבסוף מתבררת האמת, אולם מרתה מגלה כי ישנו גרעין של אמת בכל הסיפור הזה. במשך כל שנות חברותן הרגישה אל קארן קצת יותר מחברות אפלטונית. ההצגה עלתה לראשונה בשנת 1934 בניו יורק, כאשר היה זה לא חוקי להציג יחסים הומוסקסואליים על הבמה, והיא הוחרמה במדינות רבות. עד כה, ההצגה הועלתה אינספור פעמים, ואף זכתה לעיבוד קולנועי בכיכובן של אודרי הפבורן ושירלי מקליין.

כחול בוער –  ההצגה מספרת את סיפורם של שני טייסים צעירים בחיל הנחתים, המתאהבים זה בזה, ונאלצים להסתיר את אהבתם ממשפחותיהם ומהצבא. ההצגה עלתה לראשונה בווסט אנד בלונדון, ומאז זכתה לעיבודים רבים בכל רחבי העולם. ההצגה הועלתה בארץ בבית לסין, בכיכובם של ליאור אשכנזי ונתי רביץ.

מלאכים באמריקה  – אחרון אחרון חביב, על אף שנחשב לאחד המחזות הגאים הטובים ביותר

"אני שחקן, לא אייקון חברתי"

שיחה עם שחקן על הקושי בהיותו הומוסקסואל

מאת: כלנית בר-און

בכל פעם שאני שומעת שיר של עברי לידר, אני מנסה להבין אם הוא תירגם את השיר לאהבה בין גבר לאישה למרות שבפועל הוא כתב את זה מתוך רגשות אמיתיים לאיזה גבר שהיה מאוהב בו.

איך זה ייתכן שעברי לידר יצא מהארון כבר לפני כמה שנים ונראה שעדיין לא יצא שיר שלו שמספר על איזו מערכת יחסים ששברה את ליבו. האם אנחנו עדיין חיים בחברה כל כך צרה ומקובעת שזמר שכבר מזמן קבע את מעמדו לא יכול לשיר שיר שכזה ועדיין להיחשב כזמר מיינסטרים מצליח?

עכשיו, בואו ננסה להעביר את הדיון הזה לעולם הקולנוע. בואו ננסה להיזכר בסרט "יוסי וג'אגר" או "הבועה" שפרט לבמאי ולתסריטאי, אף אחד על סט הצילומים לא זכור כהומוסקסואל מוצהר, בטח לא יהודה לוי שנכון להיום חוזר כל לילה לזרועותיה של הזמרת הלאומית שלנו. ועדיין, הדבר נראה לנו טבעי מאוד ולגמרי אמין. באמת האמנו שיוסי אוהב את ג'אגר והבענו הזדהות גדולה עם כאבו כשג'אגר נהרג למרות שידענו  ששני השחקנים סטרייטים לחלוטין.

עכשיו בואו ננסה לדמיין סרט אהבה על מאהב לטיני שסוחף את אהובתו למסע בדרך להצעת נישואין מרגשת כשאת הגיבור מגלם שחקן הומוסקסואל מוצהר או שאולי העלמה הצעירה והענוגה שמסתכלת בעיניים מצועפות אל האהוב הנצחי שלה, חיה בשותפות עם אישה אחרת. תחשבו אם זה נראה לכם הגיוני ואמיתי.  ועכשיו, עכשיו, תנסו לשלוף מהראש, מבלי להיעזר בגוגל, בשמות שחקנים מוערכים ומצליחים בתעשיית הקולנוע או התיאטרון הישראלי, שידועים כחלק מקהילת הלהט"ב. אני לא הצלחתי, אולי אתם תצליחו.

אף פעם לא נתתי חשיבות גדולה לנטייתו המינית של האדם, ממש לא מעניין אותי עם מי כל אחד מכם מסיים את הלילה, כל עוד אני לא צריכה לשבת לצידכם ולהדליק נר וכל עוד אתם לא מתמזמזים לי מול העיניים כשאני בסך הכל מנסה לאכול משהו במסעדה בצהרי היום, אתם חופשיים להימשך למי שתרצו ומתי שתרצו. כל עוד מדובר במשהו חוקי כמובן.

אף פעם לא הבנתי את כל העיסוק הזה בנטייה מינית וזוגיות, שני מושגים מאוד אינטימיים בלקסיקון שלי ולכן גם לא הבנתי איך התקבצה לה קהילה שהמכנה המשותף שלה הוא העדפה מינית מסוימת. לכן, בשל היותי כתבת חוקרת, הצטרפתי למצעד הגאווה ביום שישי האחרון, תוך כדי שיחה עם שחקן שנקרא לו א'. א' הוא בוגר סטודיו למשחק בתל אביב, בן 29, שכעת עושה צעדים ראשונים בתיאטרון הרפרטוארי.

אנחנו מהלכים בין עשרות אלפי גאים מרחבי העולם (יש לציין שחלק מהמחזות היו לי קצת קשים לעיכול ) ומשוחחים על הא ועל דא ובין לבין גם על ההתעקשות שלו לשמור על המיניות שלו בתוך קופסא קטנה של נעליים כי למרות שבסביבה הקרובה שלו יודעים ולמרות שהוריו גאים בו ובזוגיות שלו הוא מעולם לא צעד במצעד הגאווה וגם עכשיו הוא עושה את זה מהצד כי הוא לא מוכן להראות שייכות ממשית .

"התעשייה בארץ כל כך מצומצמת ולא מפותחת ויש כל כך הרבה שחקנים וכל כך מעט יצירה, מעט מאוד הזדמנויות לשחקנים צעירים וזה נורא מפחיד להיכנס לתוך משבצת מקצועית שכזו כבר בהתחלה ולדעת שאולי לא תקבל תפקידים בגלל שאתה גיי."

א' ממשיך ומסביר לי תוך מונולוג משכנע שהייתי שולחת בשמחה לגל אוחובסקי: "קשה לבוא מנקודה נקייה וטהורה וקשה לדעת מי אני כשתווית הגיי תלויה לי על הראש. אני לא חושב שההעדפה המינית שלי קשורה ליכולות המשחק שלי. ההעדפה המינית שלי באה לידי ביטוי במיטה, בואו תראו מה יש לי להציע לכם על הבמה."

אני מקבלת את כל מה שא' אומר ומהנהנת בהסכמה ועדיין מתקשה עם הקונפילקט הזה של אדם שכל כך שלם עם המיניות שלו ועדיין מתעקש לא לשמש נציג של קהילה שהוא חלק ממנה.

"מה זה עוזר לי שאני גאה, מה זה נותן לי? את באמת חושבת שהמדינה תכיר בנו יום אחד כבני זוג לכל דבר? המדינה באמת תכיר במחאה שלנו? ממש לא, ולכן אני לא מוכן לסכן את הקריירה שלי שעדיין לא התחילה, רק כדי להילחם במלחמה שסביר להניח שלעולם לא ננצח בה במדינה הצרה הזו.

אני לא רוצה להיכנס למשבצת הספציפית הזו. אני רוצה להיות אמין וטהור מול הקהל שלי. אני לא רוצה להיות אייקון ולא רוצה לייצג שום מסגרת חברתית, אני עדיין לא יכול לייצג את עצמי, עדיין לא יודעים מי אני. אני לא מציג את הטקסטים שלי, אני צריך להיות נייטרלי. בחרתי במקצוע שבו עליי לשרת את הקהל ועם השנים אולי אוכל לבחור איזה קהל לשרת, אולי בעוד כמה שנים אוכל להציג את האמנות שלי, את היצירה שלי אבל כרגע אני במקום בוסרי ואני לא מוכן להיכנס למשבצת סטריאוטיפית שכזו."

סיפרתי לא' שאם היו מבקשים ממני כשחקנית לנשק שחקנית אחרת, סביר להניח שהיה לי קושי מסוים לעשות את זה, אבל הוא מיד ביטל את הטענה הזו והסביר שכשחקן הוא יגלם את הסטרייט הכי סטרייט שיש ואת הגיי הכי גיי שכתוב בטקסט, רק לא את הגיי שהוא.

"נישקתי גברים על הבמה ונישקתי נשים על הבמה. אני שחקן ואני עושה מה שמבקשים ממני, כל עוד זה לא פוגע בי. אני לא איבגי ואני לא אלון אבוטבול. אני לא בוחר טקסטים וכמעט בטוח שאגיד כן לכל תפקיד שיוצע לי כי אני בתהליך ואני מתפתח ואני גדל, אני צובר ניסיון ואני לומד מכל תפקיד ואני רוצה לפרוץ, אך כשחקן איכות ולא בשערים של "פנאי פלוס" או באייטמים של גיא פינס. המקצוע שלי הוא X  והאישיות שלי היאY  ואני בסך הכל רוצה שתהיה לי את הבחירה מתי להביא את האישיות שלי למקצוע.

לאורך המצעד, נראה שא' די נבוך מהמעמד. הוא לא מבין למה צריך לעשות כל כך הרבה פרובוקציה ואולי אפילו קצת פורנוגרפיה כדי להעביר איזשהו מסר חברתי ואומר שהמסרים החברתיים בהם הוא מאמין בכלל לא קשורים לחדר המיטות ולכן הוא לא מוכן להשתייך לקהילה. כששאלתי אותו אם הוא רוצה להתחתן הוא שאל אותי אם אני רוצה להתחתן, עניתי שברור ואני יודעת כבר איזו שמלה תהיה לי ואז הוא חזר והתחכם "את שואלת אותי כאדם או כאדם הומוסקסואל?", אני מסבירה ואומרת שבמדינת ישראל לי מותר להתחתן ולו אסור. הוא כועס כשאני אומרת את המילה "אסור" ואומר שמותר לו הכל . כשהוא ירצה להתחתן, ובמידה והמדינה לא תכיר בזה, אולי הוא פשוט יבחר לא לחיות פה יותר, כי הוא חי למען עצמו ולא למען אחרים.

"ההבדל בין מדינת תל אביב למדינת ישראל הוא עצום. תל אביב מייצגת מעון גאווה בינלאומי ומאידך המדינה לא מכירה בנישואים חד מיניים ועל הדגלים של הגאווה כתוב "תל אביב יפה גאה" ולא "מדינת ישראל גאה" ולכן אני לא צועד, אני לא חושב שזה יעזור. מסיבה קיבלתי, דגל קיבלתי, שבוע גאווה, מצעדים, בתי קפה, מועדונים, ועכשיו אני יכול לשיר "כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדיי, כאן בניתי את ביתי בשתי ידיי"? איזה בית ואיזה נעליים?"

המצעד מסתיים בחוף גורדון. מסיבה מטורפת על החוף עם המוני רוקדים ומבלים, דגלים, עקרונות וערכים שמלווים קהילה של אייקונים חברתיים שרוצים להתחתן בשקט, לקחת משכנתא בשקט, להביא ילדים בשקט אבל לא מוכנים להזדיין בשקט כי דפקו אותם מספיק.

א' ואני קנינו בירה והלכנו לשבת מול הים, ראינו את השקיעה וחלמנו בשקט על חיים שקטים לא בברלין, לא באמסטרדם אלא בתל אביב. כל אחד בביתו הקט עם בן זוגו, ילדים  ואולי אפילו כלב ואם אפשר גם עם פרס התיאטרון הישראלי לשנת 2015.

איידס, הומוסקסואליות ורונלד רייגן

על מלאכים באמריקה

מאת: יאשה קריגר

"לואיס:     לא יאמן, הומו רפובליקני.

ג'ו:          סליחה?

לואיס:     שום דבר.

ג'ו:          אני לא… עזוב..

לואיס:     רפובליקני? לא רפובליקני?

ג'ו:         לא הומו. אני לא הומו.

לואיס:    טוב, לפעמים אפשר לדעת לפי איך שהבן-אדם נשמע. זאת אומרת אתה נשמע…

ג'ו:         כמו מה?

לואיס:    כמו רפובליקני.

ג'ו:         באמת? אני נשמע… כמו…?

לואיס:    מה? רפובליקני? או..? ואני?

ג'ו:        אתה מה?

לואיס:   נשמע כמו..

ג'ו:        כן… כמו… אני מבולבל.

לואיס:   כן. "

(מתוך 'מלאכים באמריקה', טוני קושנר)

בשבוע האחרון, מספיק היה ללכת רבע שעה בכמעט כל רחוב תל-אביבי על מנת להגיע למסקנה פשוטה: הומואים* כבר לא מתחבאים. מובן שזו מסקנה נחרצת מדי ונכונה חלקית בלבד. אבל היא בכל זאת עוברת בראש למראה מאות הדגלים המתנופפים ולמראה השטף האדיר של תיירות הגייז בארץ. עצם הפיכתה של 'בירת התרבות' של המדינה היהודית לבירת גייז עולמית הוא נושא שראוי להרחיב בו, אך כאן אסתפק בכך שאציין שזהו המצב – תל-אביב היא בירת גייז בקנה מידה עולמי. ועצם העובדה שישנו מושג כזה,  'בירת גייז', מצביע על כך שבכל זאת עברנו משהו ב-15-20 שנה האחרונות. אוכלוסית הלהט"ב כיום היא אוכלוסיה מזוהה, באופן שלא ניתן להתעלם ממנה. יש לה כוח חברתי, כלכלי ופוליטי. זה כמובן לא אומר שהכל דבש ושגופתו של הרווי מילק יכולה לנוח על זרי דפנה. תהליך ההפתחות עדיין מתבצע, במקומות שונים ובקצבים שונים. אבל בצורה בלתי ניתנת לערעור, הומואים והומואיוּת חדרו לשיח הציבורי ואפילו למקום די מרכזי בו. לפני חמישים שנה המושג "מגדר" (gender) לא אמר הרבה להרבה אנשים. היום זאת המחלקה באוניברסיטה שאפשר לתפוס בה הכי הרבה זיונים, אפילו יותר מבחוג לתיאטרון (אלא אם אתה לומד בבית-צבי).

אפשר לדבר על הרבה גורמים שהביאו ועדיין מביאים את המהפך הזה, אפשר לדבר על אינספור תהליכים במישור המיני, הפוליטי, הכלכלי והחברתי שהניעו ועודם מניעים את המהפכה ההומוסקסואלית. There will be no sexual revolution without a homosexual revolution"" אמר הבמאי הקנדי ברוס לה-ברוס – ובמובן מסוים הוא צדק. ולא רק במובן המיני. באספקטים שונים ומגוונים של החיים ניצבים ההומואים כקבוצת זירוז לתהליכים ולתמורות: אפשר לראות את זה בכלכלה ובפוליטיקה הגלובלית, בטכנולוגיה הדיגיטלית – וכמובן באמנות.

ואכן, כשם שמדברים על זה, כשם שההומוסקסואליות הפכה מתופעה שולית לשיח חברתי רחב – גם עושים את זה. עושים את זה בקולנוע, בספרות, במוזיקה ובתיאטרון.

אחד המחזות פורצי הדרך שסלל את דרכו של הנושא המורכב של ההומוסקסואליות ללב התודעה הציבורית הוא 'מלאכים באמריקה' מאת טוני קושנר. המחזה נכתב בשנת 1987, סוף ימי מסך הברזל והשתוללות מגיפת האיידס, והוצג על במות ארה"ב ובעולם במהלך שנות התשעים. בשנת 2003 עובד לטלוויזיה והופק כסידרה בת 12 פרקים. למעשה כבר בתחילת שנות התשעים עלה הרעיון לעבד את המחזה לטלוויזיה, אלא שהקודקודים חששו, הציבור עוד לא היה בשל לטענתם. הסידרה הופקה על-ידי רשת HBO בתקציב ענק של 64 מיליון דולר וכיכבו בה, בין היתר, אל פאצ'ינו, מריל סטריפ ואמה תומפסון. אמנם המחזה זכה בפרס הטוני כבר בשנות התשעים, אך כאשר הסידרה זכתה ב-11 פרסי אמי וחמישה פרסי גלובוס הזהב, היה ברור לכולם: בינגו. ההומואים בפריים הטיים והם הולכים להישאר שם.

המחזה (למעשה מדובר בשני מחזות, או מחזה בשני חלקים) מספר את סיפורן של מספר דמויות שקורותיהן נקשרים זו בזו: פריור שגוסס מאיידס ובן זוגו היהודי לואיס שאינו יודע כיצד לתמודד עם הסיטואציה, ג'ו, צעיר מורמוני והומו בארון שנאלץ להתמודד עם הגילוי מול אשתו הרפר המכורה לואליום ומול אמו, ורוי – פוליטיקאי מבוגר ומושחת שגוסס גם הוא מאיידס. ויש גם מלאך באמריקה. מלאך שמתבונן על הדמויות, משוחח עמן ועוזר להן להתכונן לסוף העולם. באופן אירוני, זהו מלאך האיידס. זוהי הפעם הראשונה שמדברים על המחלה באופן פתוח וממצבים אותה כנקודת מפנה קריטית בהיסטוריה ההומוסקסואלית. וכמובן שהבסיס להתעסקות בתפנית ההיסטורית הזאת הוא בסיס פוליטי.

המחזה הציף את שאלות הטוב והרע, שאלת הבחירה הנכונה, שאלת החטא ועונשו לרמת המודעות, כמו כל מחזה טוב שנכתב עד אז, בעצם, אלא שהוא עשה את זה תוך כדי שימוש במאפייני התקופה הקונקרטית, תקופה קריטית בחיי קהילת הגייז בעולם – פרוץ מגפת האיידס באמצע שנות השמונים. הימים הם ימי ממשל רייגן הרפובליקני, השמרני, שניה לפני שחומת הברזל קורסת יחד עם חומת ברלין, כאשר באויר עומד ריח של סוף, של התגלות תקופה חדשה, מילניום חדש. ברגע הזה פרצה המגיפה המסתורית ובאופן אפוקליפטי יצרה הקשר חד וברור בין גייז לפוליטיקה אמריקנית. לא שההקשר לא היה קיים קודם – החל משנות השבעים ניסתה קהילת הגייז בארה"ב להשפיע על החוק האמריקני (ימי הרווי מילק), אלא שמשהו דשדש במקום. כמו שאומר רוי כהן, הפוליטיקאי המושחת במחזה: "הומוסקסואלים הם אלה שכבר חמש-עשרה שנה מנסים להעביר חוק מטומטם ולא מצליחים". בדיוק ברגע זה התחילה לפעפע בעולם המערבי המודעות לאיידס. ויחד אתה, באורח בלתי נמנע, לקהילת הגייז ולגייז בכלל. זה  מיצב כמובן את קהילת הגייז כמפיצי המחלה במדינות רבות  (לכולנו זכורה הסצנה ב'פרסיליה מלכת המדבר'  שבה מרססים הפועלים בדרום אוסטרליה על האוטובוס: aids fuckers go home!) ונדרשו מאמצים רבים, ועודם נדרשים, על-מנת להפריך את הדימוי של ההומואים כ'מפיצי מחלות' (וגם זה, אגב, נושא מורכב המזמין דיון בפני עצמו).

בכל אופן, מעז יצא גם מתוק. האיידס שימש, למעשה, כקטליזטור בכל הגוש המערבי להעלאת המודעות הקווירית. או במילים פשוטות יותר, ליציאה מהארון. יחד עם הפחד להיות מזוהה עם הנגיף, קרה גם תהליך הפוך. אם עד עכשיו לא דיברנו על מה מסתתר בגנים הציבוריים ובחצרות האחוריות של ארה"ב ואירופה, אפשר היה להעלים עין, להדחיק את העובדה שהבעל חוזר מאוחר מהעבודה, שהבן יוצא לטיולים ארוכים בפארק וכו', הרי שעכשיו אנשים התחילו למות באורח מסתורי. ואם אנשים מתים – זה אומר בפירוש שהתופעה קיימת, מין הומוסקסואלי חי וקיים והומואים הם אנשים אמיתיים שנמצאים בכל מקום, לא איזו תופעה שולית בחלקים הדקדנטיים של ערי הבירה. ואם הומואים קיימים בכל מקום – צריך לדבר על זה, צריך להבין שזה לא דבר רע כמו שלימדו אותנו, צריך אולי אפילו לשנות כמה חוקים ולתת להם זכויות שוות.

"לא התכוונתי לתת תשובה לבעיה במחזה. אני מקווה שאנשים שיראו את הסידרה, גם אם לא יצאו עם שאלות חדשות, לפחות ירגישו שהם לא היחידים ששואלים את אותן השאלות. ואז הם יחשבו שכנראה שיש מספיק אנשים ששואלים את השאלות האלו אם עשו על זה הצגה וסידרה. ואז כל אחד יכול להתווכח עם החברים שלו. אהבתי את זה, שנאתי את זה, אהבתי כשזה וזה קרה, הדבר הזה קרה בגלל שככה וככה. ובדיאלוג כזה כל אחד יכול לענות את התשובות שלו."   

(טוני קושנר בראיון על הסידרה 'מלאכים באמריקה')

ישנם מחזות המכוונים מלכתחילה לקהל יעד מסוים וספק אם יוכלו לומר דבר-מה בעל ערך לצופים שאינם נמנים עם אותו קהל יעד. 'מלאכים באמריקה' הוא מחזה מונומנטלי (נבחר לאחד מעשרת המחזות הטובים ביותר במאה ה-20) דווקא משום כך שהוא מדבר על עניינים שנוגעים לכולם, מבעד לפריזמה דקה שמעטים העזו לעשות בה שימוש עד אז. המחזה מדבר על ארה"ב והמדיניות הפוליטית שלה, על קפיטליזם, על בדידות ודיכאון כתוצרים הכרחיים של החיים המערביים – וכל זה על-ידי הצגת ההומוסקסואליות כתופעה רחבה ולגיטימית.

בארץ הועלה המחזה 'מלאכים באמריקה' מספר פעמים: לראשונה בשנת 1993 בתיאטרון הקאמרי, ובהמשך גם בתיאטרון חיפה ובתיאטרון באר-שבע. כמו כן הועלה המחזה בתיאטרון הספרייה-בית צבי.

בימים אלה מעלה קבוצת תהל (תיאטרון הומו-לסבי) את המחזה במרכז הגאה בגן מאיר.

 

* לאורך הכתבה השימוש במושג הרחב "הומואים" מתייחס לכלל אוכלוסית הלהט"ב – הומואים, לסביות, ביסקוסואלים וטרנסקסואלים.    

על נעלי עקב, חזון גאווה ואהבה

ראיון עם טליק ניניו, מייסד ובמאי האנסמבל הגאה

מאת: כלנית בר-און

נפתח בוידוי קטן, בכל פעם שליבי נקרע לגזרים על ידי גבר מסוקס כזה או אחר, אני מרימה עיניי לשמיים ושואלת את אלוהים מדוע לא עשני לסבית. הרי זה נראה הרבה יותר פשוט. שתי נשים, קונות בגדים, רואות קומדיות רומנטיות בטלוויזיה, לא נרדמות עד שהן לא פותרות את כל הבעיות, בעלות תחומי עניין משותפים ולא זורקות תחתונים מלוכלכים בכל פינה בבית, אז למה לי לעזאזל לקשור את עצמי למישהו שלעולם לא יבין את נפשה המסובכת של האישה?

אז כשנקרתה בפניי ההזדמנות לשוחח עם טליק ניניו, מייסד האנסמבל הגאה, חשבתי שאולי אז אוכל לפתור לעצמי את אותה שאלה נצחית.

טליק, בן 39, מתגורר בחולון, ועומד לעבור להרצליה בעוד חודש נוכח העובדה שהוא הופך להיות אבא, כדי להתקרב גיאוגרפית לבתו ולשותפתו להורות. הוא בוגר "בית צבי" ובעל תואר ראשון מסמינר הקיבוצים בבימוי והוראת תיאטרון. כשסיים את בית צבי שיחק במעט הצגות ילדים ועבר לבימוי. כיום אחראי להפקת מופעי סיום של 30 בתי ספר תיכוניים, בימוי הצגות ילדים ובימוי בבתי ספר למשחק. כמו כן, הוא אחראי ללהקות נוער, בהן בין היתר גם על להקת הנוער הגאה "הכוכבים של איגי".

כשטליק מספר לי את קורות חייו בקצרה, הוא מתחיל בכך שאומר: "אצלי התיאטרון הוא כלל לא המטרה, הוא האמצעי לעשיית הבדל, להעצמה. "הכוכבים של איגי" שינו חיים של אנשים, שינו תפישות.

אחרי שהלהקה התפרקה, לפני כשנתיים, הקים טליק את "האנסמבל הגאה", חבורה של שחקנים חובבים אך מתנהלים במקצועיות רבה, בשנות העשרים והשלושים לחייהם, כשהמטרה היא לתת במה, לאפשר לחברי הקהילה לבטא את עצמם דרך הכלי הזה שנקרא תיאטרון. לאנסמבל יש מחזאית, רותם ברוכין, שכתבה שני מחזות.  האחד, "פרפר, לב, קפה",  קומדיה רומנטית שעוסקת באתר היכרויות ו"פרפר, לב, קפה" אלו מסמלים את האייקונים באתר על פיהם בוחרים מה אתה מחפש – סטוץ, אהבה או דייט בהתאם. ההצגה מראה את התהליך ששלושת הגיבורים עוברים, ומנסים לענות על השאלה האם באמת ניתן לחיות בזוגיות שתימשך לנצח, כשהתשובה היא די פסימית.

למה?

"בגלל הסטטיסטיקה, בגלל המציאות ובגלל שאני הייתי בתקופה של חוסר אמונה."

המחזה האחרון של האנסמבל, "אפשר לרפא את זה", שגם נכתב על ידי רותם ברוכין, מספר על חבורת צעירים שנמצאת במוסד טיפולי, בו הם מקבלים את כדור "הריברסטין" במשך חצי שנה, כדור שאמור להפוך את הנטייה המינית שלהם. אם המחזה הראשון היה קומדיה רומנטית אז ההצגה הנוכחית היא טרגדיה.

הקבוצה נפגשת פעם בשבוע במשך ארבע וחצי שעות לשיעורי פיתוח קול, תנועה ומשחק.

איך הם מתקבלים לאנסמבל?

"מגיעים לאודישן בשירה ומשחק."

הם חייבים להיות הומואים ולסביות?

"לא, בקבוצה יש גם שתי סטרייטיות, אבל זה ברור לחלוטין שלמרות שאין תנאי קבלה כזה אך באופן טבעי מגיעים חבר'ה של הקהילה. אנחנו לא מנסים להתבדל. ההגדרה של אנסמבל גאה הוא לא בהרכב או ביוצרים. אולי יש העדפה מתקנת אך הייחודיות היא שהתכנים בהם האנסמבל נוגע שייכים לעולם התוכן של הקהילה הגאה."

למה כל כך חשוב לך לעסוק בנושא הזה?

"אין מספיק. יש צורך, יש דרישה מהשטח ואין גוף שמספק את זה.

אם אני היום יושב בבית ומזפזפ בין הערוצים ובערוץ אחד יש סרט שמדבר על פרופסור שמתאהב בסטודנטית שלו וממשיך לזפזפ ורואה שיש סרט המדבר על פרופסור שמתאהב בסטודנט שלו, באופן טבעי אני אשאר שם כי זה מעולם התוכן שלי ומעניין אותי לדעת לאן זה יתקדם. אין הצגות תיאטרון שעוסקות בעולם התוכן שלנו. בתיאטרון הרפרטוארי מעלים פעם בשנתיים מחזה שולי וקיקיוני שעוסק בזה ובקהילה שלנו יש צורך ואין, פשוט אין. הקולנוע יותר מפותח ומגיע מכל העולם ולכן יש בנמצא אך בתיאטרון ממש לא. אין את האומץ, אין התעוזה, לא מוכנים להשקיע את הכסף ויותר מהכול שחקני תיאטרון בעיקר מפחדים לשחק תפקיד כזה לעומת הקולנוע, שם זה הפך להיות טרנדי לשחק תפקיד של הומו או לסבית. מה שמצחיק הוא שרוב השחקנים ההומואים והלסביות מפחדים להכניס את עצמם לתוך המשבצת הזו כי זה יגביל אותם בטייפקאסט ובליהוק העתידי. מה שלא יגביל זמר כמו עברי לידר או קורין אלאל, אבל זה כן יפריע לשחקן או שחקנית לקבל תפקיד אחרי שזוהו עם הקהילה."

למה?

"השאלה הזו לא צריכה להיות מופנית אליי אלא לחברה הישראלית, למלהקים ולמנהלי התיאטראות.

שחקן תיאטרון שיוצא מהארון לא יהיה אמין בתור מאהב לטיני. אולי יש בזה היגיון, אבל לא הייתי רוצה שזה יהיה ככה, אבל אם זה ככה בבקשה, לא צריך, בואו לתיאטרון שלנו."

אתה מחוץ לארון?

"כן, לגמרי. אפילו כשאני עובד עם בני נוער ולמרות שאין מקום להכניס את החיים האישיים שלי ברור לי שהם יודעים שאני הומו. היה מצעד של המשפיעים על הקהילה ואני זכיתי במקום הארבעים כך שרק צריך לעשות "גוגל" עם השם שלי כדי לדעת מהו העיסוק שלי ובמה אני מאמין."

אני חייבת להגיד שאני קצת מבולבלת, אני לא ממש מבינה את הצורך והרי זו רק העדפה מינית.

"ההעדפה המינית זה כבר מזמן לא רק העדפה מינית. זו לא רק נטייה מינית אלא אורח חיים. זה כבר לא רק את מי אני אוהב במיטה, אלא מקומות בילוי, מוסיקה, ספרות, חברים, קולנוע. הרבה דברים מעבר לנטייה שלי והכול קשור לסוג ההתמודדות איתה אני צריך להתמודד. הכול מתחיל מהעובדה שאנחנו עדיין מיעוט וכנראה נמשיך להיות מיעוט ולא סתם מיעוט, אלא מיעוט מופלה. מופלה מבחינת החוק: עדיין לא מקבלים את תרומות הדם שלנו, אנחנו לא יכולים להתחתן, אנחנו לא יכולים לקחת משכנתא ביחד כזוגות צעירים, וכל הפוליטיקאים שקראו נגד הרצח בבר נוער עדיין מצביעים נגד החוקים הקשורים אלינו וכמובן שזה משפיע מבחינה חברתית. הרבה זוגות לא יעברו לגור ביחד כי הם לא רוצים לספר להורים שלהם. זה שאני חי בחופש מוחלט, ומצאתי את הפתרונות שלי להורות, זה עדיין לא אומר שהמצב שלנו טוב. בכל בית ספר אליו אני מגיע אני שומע את המילים "הומו" ו"לסבית" כקללה.

בשורה התחתונה כשסבתא באה לשאול את הנכד 'מה עם חברה?', לא יהיה לו קל להגיד לה שלא תהיה לו חברה כי הוא הומו. מה שאומר שזה עדיין לא מקובל מבחינה חברתית ולכן אנחנו יוצרים לעצמנו מקומות בילוי משלנו, מוסדות משלנו וכן, גם את התיאטרון שלנו והאמירה שלנו. ההצגה "אפשר לרפא את זה" אומרת שאנחנו מבינים את הדילמה, אם לקחת את הכדור או לא, אם לצאת או לא ולסטרייטים שבאים לראות את ההצגה, וישנם הרבה כאלו שבאים, אנו מראים וחושפים את הכאב ואת הקושי. ככה התיאטרון הזה יכול לשנות דעת קהל."

עם אילו בעיות אתה מתמודד באנסמבל? הרי אלו לא בני נוער.

"אלו לא בני נוער, חלקם מוכרים בקהילה, חלקם פעילים בקהילה, הם כבר חיו או חיים בתוך זוגיות. הקבוצה מונה חמישה עשר אנשים ויש עוד ספיחים שכבר עזבו וחוזרים לעזור בכל פעם. הם מגיעים מכל חלקי הארץ. עצם ההתמודדות שונה כי אין שאלה והתלבטות. למרות שיציאה מהארון זהו תהליך שנמשך לאורך כל החיים, תמיד יש את השאלה: כמה לספר וכמה לשתף. והאנסמבל משמש מקום מפגש חברתי. מה שיפה באנסמבל זו העובדה שכולם עושים הכול, לכל אחד יש תפקיד, מתלבושות ועד מוסיקה, תחומי אחריות רבים ונישות שונות וזו באמת עבודת אנסמבל כשבסופו של דבר יש במאי שצריך להחליט וזה מוסכם ומקובל שזה כך."

מתוך ההצגה "אפשר לרפא את זה"

אתה אוהב את זה? מבין כל העיסוקים שלך, היית אומר שזהו החשוב ביותר?

"האנסמבל הגאה הוא סוג של ספינת דגל. אני עושה המון דברים ומתפרנס מהם בלי עין הרע, והאנסמבל הגאה, כמובן שעושים אותו כמעט בהתנדבות ועדיין משקיע בהם המון שעות, אבל אני אוהב להיות עם החבורה המופלאה הזו. אני יכול להגיע בסוף יום שבוז ועייף והם מיד ירימו אותי. הם גם כאלו מקצוענים, ובכל הפקה מקצועית שעשיתי לא ראיתי כאלו אנשים אחראים ורציניים. ההצגה היא של כל אחד מאיתנו, שותפות אמיתית, חזון משותף, אהבה גדולה ויחסים חבריים וכמו משפחה גם ריבים וצעקות לעומת חיבוקים ונישוקים."

כל כמה זמן אתם מופיעים?

"אנחנו מופיעים במרכז הגאה שמקצה לנו כמה ערבים בחודש, בהם אנו נותנים את ההצגות שלנו."

לקחתם חלק פעיל במצעד?

"כן, הקבוצה הדפיסה חולצות ועליהן רשום "אפשר לרפא את זה" בנוסף לברקוד שכל מי שצילם אותו נשלח ללינק של ההצגה בפייסבוק."

איך היה לך המצעד?

"היה מדהים, אחד המרשימים שנעשו בעיר."

למה?

"הוא היה מאוד גדול, הרבה מאוד משתתפים, הפגנת כוח, עוצמה. הנתונים אומרים שהיו שם 20,000 משתתפים, מה שבטוח עושה טוב למדינה ברמה הכלכלית ויחסי ציבור. אני מאוד אשמח שהעיר תעשה שירות לקהילה הגאה בכל העולם."

אז אתם גאים ועושים פה דבר מדהים בעיני, אבל עדיין, לפני שהעליתם את ההצגה עשית תרגיל בקבוצה עם סוכריות m&m  ונתת להם אפשרות לקחת כדור שישנה את הנטייה המינית שלהם וחלק מהקבוצה שקלה את האופציה. איך אתה מסביר את זה?

"את ההצגה הנוכחית הגיתי עם שרון כהן שראה את "פרפר לב קפה", מאוד התלהב ורצה לקחת חלק בהצגה הבאה. אני הייתי בתקופה של שיברון לב, אחרי רצף של פרידות, תקופה קשה בה איבדתי אמונה בזוגיות ובקהילה שלנו ולקחתי את זה מאוד רחוק. פתאום חזרתי 20 שנה אחורה לגיל עשרים כשיצאתי מהארון והבנתי כמה קשה להיות הומו. זה היה לי מוזר כי תמיד הייתי זה שנושא דגלים ונלחם ופתאום החלה רגרסיה וזה הביא אותי לעניין הזה שאומר שבואו ניפטר מכל הקלישאות האלו. הרבה יותר קל להיות סטרייט. לנו הרבה יותר קשה, אנחנו מיעוט מופלה, מה שהוביל אותי לרעיון הזה של עולם בו ניתן להחליט ולקבוע נטייה מינית."

איך העובדה שאתם מיעוט מופלה קשורה לעובדה שקשה בתוך זוגיות? לכולם קשה בתוך זוגיות, זוגיות זה דבר קשה.

"סטטיסטיקה פשוטה. זה נכון שגם בעולם הסטרייטי רודפים אחרי אהבה וזוגיות, וזה נכון שמודל החתונה פשט את הרגל, אבל עדיין יש בקרב סטרייטים יותר כאלה שנמצאים בזוגיות מאשר אצל ההומואים. הסצנה של המועדונים, כולם רוצים זוגיות, כולם רוצים אהבה אבל אף אחד לא באמת נמצא שם וגם אלו שנמצאים שם לא נמצאים שם בפרק א' או ב' של החיים שלהם אלא בפרק ז' כי זה פשוט לא מחזיק. זו גם בעיה של החברה, לא באמת עושים מאמץ להישאר בזוגיות. מה נסגר איתנו, תאהבו, תתמודדו, או שתשנו את המודל אם אתם כל כך רוצים להיות ביחד. בואו נמציא מודל אחר, שונה מזה של הסטרייטים, כזה שמתאים לנו. הייתי במספר מערכות יחסים, וכל אחת מהן, חשבתי שתימשך לנצח וגם כשזה נגמר. בואי נגיד שההורים שלי לא עטו על זה, לא ניסו לעזור ולבדוק איך אפשר לאפשר לזוגיות הזו להתקיים, מה שהיה שונה לחלוטין אם חס וחלילה אחד האחים שלי היה מודיע פתאום על פרידה או גירושין. החברה מוותרת, גם אנחנו מוותרים."

אז בפעם הבאה שאני מתוסכלת מגברים לא מיד לומר, הלוואי והייתי לסבית? זה תמיד נראה לי הרבה יותר פשוט.

"נכון, יש ייחודיות באורח חיים דומה, בעולם ששייך רק לגברים או רק לנשים.  הכול זורם הרבה יותר בקלות, אין חפירות אבל יש המון אגו. וכן, אני מבין שאני מדבר עכשיו באופן מאוד סטריאוטיפי ויש פה איזשהו יתרון. לסטרייטים יש יתרון אחר כי החיבור נראה מאוד חזק, מערכת ויתורים חזקה שכזו שלא תמיד תקרה בעולם שלנו. אני מבין שאני יוצא פה נבער, אני יוצא מאוד סטריאוטיפי."

אבל אתם קצת מצדיקים את הסטריאוטיפ שלכם, לא? לפחות ממה שראיתי במצעד.

"תראי, זו שאלת מיליון הדולר. אין לי ספק שהמצעד חשוב ונחוץ ברמה של הצהרת כוונות ודעות ברמה הפוליטית וברמה החברתית. אנחנו דורשים מה שמגיע לנו. המצעד הוא במה, הקול שלנו נשמע. ישנם דוכני הסברה, חתונות שמתקיימות על המשאיות, שלטים של הורים שגאים בילדים שלהם, של קהילה דתית. הרבה כרזות ושלטים ויחסי ציבור ובנוסף יש עניין שלם של פורנוגרפיה ובאמת יש ויכוח אם צריך את זה או לא. השאלה היא מה אני רוצה לראות ולאן אני מכוון. זה לא העניין, זה לא העיקר, אז מה אם כמה גברים שמו חוטיני ונעלי עקב ועדיין אנחנו בסך הכול מנסים לעשות פה שינוי.

ולמי שמפריע לראות את נעלי העקב  או את הפרובוקציה שיבוא לראות את האנסמבל הגאה, שיבוא לראות תיאטרון גאה."

אז אם היה כדור כזה, לא היית לוקח אותו?

לא הייתי לוקח את הכדור, אני גאה להיות בדיוק במקום בו אני נמצא.

מעניין אם אני כן הייתי לוקחת…

האנסמבל הגאה יעלה עם ההצגה "אפשר לרפא את זה"במרכז הגאה שבגן מאיר בתאריכים 25.26.27/06 וכן בחודשים יולי ואוגוסט.

בימוי: טליק ניניו.

מחזה מאת: רותם ברוכין.

רעיון למחזה "אפשר לרפא את זה" – של טליק ניניו ושרון כהן.

במאי משנה: חיים פיליבה.

הדרכה קולית: בני נדלר.

תנועה וכוריאוגרפיה: עמית לוי ואוריה רון.

מנהל אדמיניסטרטיבי של האנסמבל: דקל נוי.

פרקים של גאווה

ביקורת על ההצגה "סיפור אהבה בשלושה פרקים"

מאת: אנה מינייב

לעיתים מופיע שחקן על במה ופתאום נוצר חיבור לאדם שמאחורי הדמות, מן התמזגות טבעית המשאירה את חותמה ימים לאחר הצפייה בהצגה. אלון אופיר הוא השחקן הזה, האדם הזה, שעושה שילוב מנצח בין מציאות לאמנות, אינו מתפשר בבחירת המחזות אותם הוא מעלה על  הבמה ועוסק בנושא קרוב לליבו בו הוא ושאר השחקנים בקבוצה זוכים לדבר על האמת שלהם ולהתמודד עם סטיגמות וארונות סגורים.

 את ההצגה "סיפור אהבה בשלושה חלקים" העלתה קבוצת "תהל" אשר חלק מחבריה שייכים לקהילת הלהט"ב וחלקם סטרייטים. המשותף ביניהם הוא הצורך והרצון העז לגעת בתכנים שלא ניתן לפגוש בתיאטרון הרפרטוארי, כנראה מהסיבה שעבור הממסד שלנו "הומו" היא עדיין מילה גסה.  זהו התיאטרון ההומו-לסבי הראשון בארץ וכולו מונע מאג'נדה מובהקת אשר נותנת במה לקהילה שמרגישה שאין לה מספיק מקום להביע עצמה בנוף התרבותי בארץ, כל חבריו הם בוגרי בית צבי והם חלק מהפרויקט המבורך הזה בהתנדבות מלאה.

אלון אופיר, אשר גם ביים את ההצגה וגם משחק בה בתפקיד הראשי, שבה את ליבי מהרגע הראשון שבו הוא פנה לקהל לבוש בשמלה ארוכה, מלא ביטחון ומוכן לחשוף. לאורך ההצגה הרגשתי כאילו הוא לא משחק דמות שלמד להכיר לאורך תהליך החזרות, אלא הוא מספר לנו את סיפור חייו, מנסה להכניס אותנו- הקהל- לנבכי בדידותו ולגרום לנו לרצות לאמץ אותו לחיקנו ופשוט להרגיש את כאבו. אופיר, עטור ההצלחות הבימתיות והפרסים עבור עבודותיו בתיאטרון, יצר כאן מסגרת מנותקת לחלוטין ממה שמצופה ממנו לעשות כאשר צריך להעלות הצגה עם תוכן שמיועד לקהל הרחב ברחבי הארץ, בתפקידו  כגבר הומו נשי הוא משחרר את הרסן ולא חוסך באמצעים שנועדו להציג תמונה שרבים מאיתנו מתעקשים לא לראות.

הצגה זו עלתה לפני פחות משנה ולכבוד חודש הגאווה הם עלו למספר הצגות בתיאטרון הספרייה, שם ישנה חשיפה לקהל מגוון, לא בהכרח תל אביבי "משוחרר" וברובו מבוגר. בתום ההפסקה מחצית מהקהל שישב באולם לא חזר. אין לי את הזכות לשפוט אף אדם וגם לא את הזכות להעלות ספקולציות שאין להן הוכחה מובהקת, אבל, אני באמת לא מאמינה שהעזיבה ההמונית הזאת היא יד המקרה. בשנת 2012, במאה ה- 21, ישנם עדין אנשים שעבורם שני גברים מתנשקים זה "מוקצה", וגבר שמדבר בגוף נקבה ובקול נשי זאת שערורייה, ועוד לא דיברנו על אהבה בין גברים או בין נשים, על זוגיות, על הורות, על אנושיות.

המחזה מאת הרווי פיירשטין נכתב בשנת 1983 והועלה לראשונה בברודווי בתקופה שהנושא ההומוסקסואלי לא היה נתון לדיון ובטח שלא להתמודדות עימו, הוא עורר את השיח הציבורי וגרם להתעוררות חברתית וליצירות רבות שעוסקות בנושא הטעון הזה. המחזה עוסק בארנולד (אלון אופיר) – הומו יהודי אמריקאי מזדקן שעובד כדראג קווין במועדון, גבר עם גינונים נשיים וצורת דיבור בוטה שנפלתי בקסמיו מהרגע הראשון. הסיפור עוקב אחר חייו בהם הוא מתמודד עם יחסים זוגיים ומשפחתיים, עם משברים ובעיקר עם בדידות הנגזרת על אדם שדרכו שונה מהנורמה המקובלת בחברה. הוא מכיר את אד (אושרי סהר) אשר מעניק לו כמה חודשי אהבה ובורח לזרועותיה של אישה (סיון קרצ'נר) בכדי לא להרגיש שונה ומנודה, אך למרות מאמציו הוא איננו מצליח לחיות כמו סטרייט לאורך זמן. לאחר הפרידה מאד, ארנולד מכיר את אלאן (גיל וייס), בחור צעיר שהופך עבורו למשפחה חמה ולבסוף נרצח על ידי ילדים בגלל היותו הומו. לאורך השנים מתמודד ארנולד עם כל כך הרבה כאב שנגזר עליו ובסופו של יום כל רצונו הוא באהבה, להיות אוהב ונאהב, תחושה שמעסיקה את כולנו בלי קשר לנטייתנו המינית. אחרי שאיבד את אלאן מחליט ארנולד לאמץ ילד (אביהוד תדהר), בחור הומו בן 16 שעבר חיים לא קלים, בכדי לתת לו בית וחינוך ובעיקר אהבה והבנה. הילד מתאקלם נהדר אך אורח חיי ארנולד משפיע על אמו (אידה ווינברג) שמתעמתת איתו בכעס גדול ומטיחה בו את כל תסכולה מעצם היותו הבן הסורר.

אני מרשה לעצמי לכתוב כאן ספויילרים מכיוון שהחשיבות של ההצגה זאת היא קודם כל בנושא- בטאבו הזה, שכאילו כבר נכנס לחברה והתקבל איכשהו בין ה"נורמטיביים", ובכל זאת לא עד הסוף, לא באמת. זה לא רק הקהל שיצא ולא חזר, אלא התחושה שכאן בארץ גם אם אתה "גיי" רצוי שתשמור על פרופיל נמוך, תישאר מעודן, חלילה אל תיתן דרור למי שאתה מבפנים. זה לא קל להיות הומוסקסואל, לנצח להיות נידון לביקורת, ללגלוג, לפחד ובעיקר לבדידות.

מתוקף תפקידי עלי לציין כי היו רגעים בהצגה, שאורכה שעתיים וחצי, בהם חשתי שבעה מהמתרחש לנגד עיני, בעיקר בגלל שהרגשתי שאני צופה בהצגה רפרטוארית עם תכנים "אסורים". בחירות הבמאי היו לעיתים צפויות מדי, היה לי קשה להישאר מרותקת לאורך זמן וחשתי צורך להישאר במסע החיים שלהם ללא מניירות שהתבטאו במיזנסצנות, מעברים מוזיקליים וניסיון ל"האכיל בכפית" בכדי לא לפספס את כל הרגשות העצומים שהמחזה הזה מביא איתו מלכתחילה. רוב הזמן, המשחק היה טוב. אלון אופיר בתפקיד חייו שדמעותיו הכנות בקצה עיניו מלאות התשוקה ריגשו אותי כל פעם מחדש, אושרי סהר החינני והרגיש, סיון קרצ'נר בתפקיד האישה שמתפשרת על עצמה בגלל אותן סיבות בדיוק כמו הגברים במחזה, אלאן הדוגמן שמראהו קצת האפיל עליו ואידה ווינברג- שחקנית חזקה שגרמה לי בתחילה להירתע ולבסוף להתעצבן, וזה דבר מאוד מוערך בעיני.

אבל הכי חשוב ביצירה זה האמת ואת האמת שלהם חברי הקבוצה הצליחו להעביר בצורה מדויקת ונוגעת ללב ועל כך אני מורידה בפניהם את הכובע. הכוח שלהם טמון לא רק בכישרון הגדול של כל אחד ואחת מהם, אלא גם ביכולת לישיר מבט לקהל ולומר: מי שאני לא ניתן לשינוי בגלל החסכים החברתיים שלכם, תקבלו אותי באהבה ותנו לי לחיות את חיי בגאווה.

כרגע לא ידועים לי תאריכים נוספים, ממליצה בחום לעקוב אחר ההצגה, להגיע, לראות ולתמוך.