מאת: נדב בושם
[הטור "הצופה מהצד" הוא טור סאטירי, ובהתאם לכך עשוי לכלול תכנים הומוריסטיים וסאטיריים. אין בכוונת יוצריו, לפני או מאחורי הקלעים, לפגוע. אם מישהם נפגעו מהתכנים בטור, יוצריו מתנצלים מראש.]
זיכרונות מימים שלפני המלחמה
בדרך ל"הבימה" תהיתי מתי הייתי שם בפעם האחרונה, בהצגה, לא בהפגנה, ונזכרתי שבאיזו הפגנה לפני כמה שנים נמנעה ממני הזכות להשתין בתיאטרון הלאומי (מבנה ציבורי אם אני לא טועה), אבל כל זה היה בימי אודליה פרידמן העליזים והרבה מנויים זרמו מאז מתחת לגשר.
והקהל כמו תמיד לא מכזיב ואינו מאכזב.
בדרך לתיאטרון עוד בכיכר:
גבר מבוגר, שנכפתה עליו הצגת צהריים, בשיער לבן וג'ינס, ממהר ועונה לשיחה: "אני מתקרב. הרי לפני דקה התקשרת ואמרתי שאני מתקרב, לפני דקה התקשרת!!"
באולם:
שורה מאחורי, אישה עם קארה אפרפר לבן זוגה:
"מישהי שם חולה ומשתעלת בטירוף, אתה לא שומע?"
בן הזוג מהנהן: "זה חוסר אחריות"
גבר עם מקל לאישה ללא מקל:
"למה לא מתחילים בזמן?"
"מתי התחילו בזמן?
בהפסקה:
שתי נשים מחשבות את העתיד:
"את לא רוצה שירותים?"
"רוצה, אבל אני לא מאמינה שאספיק."
שתי נשים. שני מכשירי שמיעה, נשענות על קיר:
"אני אוהבת הצגות צהרים"
"כן, אבל אין כמעט צעירים"
"אצל הצעירים הכל מתחיל בערב".
"נכון. השחקנים הצעירים צועקים כל הזמן".
אשה ישובה מעלעלת בברושור:
"השחקנית טובה, אבל מי זה הבעל? אני לא רואה מספיק טוב"
בפואיה:
שלוש נערות. אחת עם ביסלי, שניה עם קולה זירו ושלישית עם מאפה מהעונה הקודמת:
ביסלי: "ארוך לי"
קולה זירו: "בהתחלה לא הבנתי כלום."
מאפה: "ואני מסתכלת רק על זאת שעושה תינוקת, אני מתה עליה!"
אישה נמוכה על כיסא בר גבוה לחברתה העומדת:
"יש כאלה שאתה שומע ויש כאלו שלא. זה שיש כתוביות זה מעולה"
שתי חברות, אחת עם שיער מוחלק השניה בלי.
מוחלק: "נו מה את מפספסת בבית?"
בלי: (באכזבה) "כלום."
שניה לפני המערכה השניה גבר לוחש לאשתו:
"איזו תפאורה דפקו כאן! השקיעו"
ואשתו בתגובה: "ששש.. עכשיו יתחילו לריב על הילד, תיכף תראה"
"זה האולם הגדול?"
"ששש… לא חושבת, לא נראה גדול"
בהשתחוויה בסוף, אישה בהירת שיער רצה לכיוון הבמה עם זר פרחים לתת לילד השחקן.
בשורה מאחור אנחת רווחה:
"האאא, אה, זאת האימא האמיתית."
"של מי?"
"של הילד!"
איש אפור במשקפי ראייה ממוסגרים:
"בכיתי"
אשתו בפליאה מחוייכת: "בכית?"
הגבר: "כן. בכיתי."
במדרגות הפואיה אשה מנוסה לחברתה:
"מזל שהמדרגות מעץ ולא משיש אחרת הייתי נופלת".
שלוש נשים. שתיים מהודרות ואחת לא עם תיקים שחורים, אחת על הגב, שניה ביד ימין ושלישית על כתף שמאל.
שחור על הגב: "הבימה עשו תיקון, כל הכבוד!"
שחור על הצד: "עכשיו חייבים אמא קוראז' בבית ליסין!"
בכיסא גלגלים אישה מבוגרת וחייכנית מסכמת את הארוע:
"השופט היה כריזמטי, המוסיקה הייתה מעניינת והמקהלה הייתה נחמדה"
וביציאה בכיכר שתי חברות ותיקות. אחת מסבירה השניה מוסברת:
מסבירה: "זה קלאסי נגד הממסד ונגד השחיתות".
מוסברת: "ממש כמו אצלנו."
מסבירה: "ברור, שחיתות זה קלאסי!"
בדרך הביתה חשבתי שמנסיוני המצער בבתי המשפט בארץ, השופט הזה אצדק היה נראה לי יכול להשתלב נהדר בין השופטים שלנו. וכל מי שעלה בגורלו להיות בבית משפט למשפחה יודע על מה אני מדבר. אז ברכט רצה להרחיק ולא הצליח, "הבימה" רק אל תזמינו את יריב לוין.
ובתקווה לימים טובים יותר, ושנחזור בקרוב, מי לבמות ומי לצפות. תחזיקו מעמד!
לגלות עוד מהאתר מרתה יודעת
יש להירשם לעדכונים כדי לקבל את הפוסטים האחרונים לאימייל שלך.
מרתה יודעת 