הצופה מהצד ב"ריצ'רד השלישי"

[הטור "הצופה מהצד" הוא טור סאטירי, ובהתאם לכך עשוי לכלול תכנים הומוריסטיים וסאטיריים. אין בכוונת יוצריו, לפני או מאחורי הקלעים, לפגוע. אם מישהם נפגעו מהתכנים בטור, יוצריו מתנצלים מראש.]

מאת: נדב בושם

בריצ'רד השלישי נתקלתי פעם ראשונה בגיל 10 בטיול ללונדון בסיור במצודת הטאוור, עובר מתא לתא, מתחקה אחר שורת האנשים שריצ'רד הצליח בעורמה להכניס לשם בכרטיס לכיוון אחד (ממש כמו סיעודי מורכב למי שמתמצא). אחר כך הוא הבליח באופן מפתיע ב"זהו זה" בפרק שגידי ומוני מגלמים שתי חברות שחולמות להיות מלכות יופי ובבחינות כניסה שואלים אותן שאלות ידע כללי שאחת מהן היא – 'מי היה ריצ'רד השלישי?' וגידי עונה במבוכה: 'דווקא השלישי? הוא התפטר!'. אחר כך ראיתי כנער עכבר סינמטקים את השעתיים וחצי של לורנס אוליביה המצמית וקניתי את הקלטת בלונדון, ואחר כך את אל פצ'ינו מחפש את ריצ'רד, ולמדתי לא לשבת יותר בשורה ראשונה אחרי שראיתי את עודד תאומי יורק טקסט על אירנה סלזניובה (שרובר תיאטרון ירושלים יבדל"א) ואת צבי סהר הנפלא בתמונע, ושניים גרמנים -אחד משעמם תחת בברלינר אנסמבל והשני בשאובינה של אוסטרמאייר הנפלא. ועכשיו, גשר.

איתי טיראן ביים. יבגניה דודינה היא ריצ'רד, ופני התקופה תואמים להפליא את שעל הבמה – מנהיגים דמויי אבא אובו, דוקטור סטריינג'לאב וריצ'רד השלישי מתישים את כולנו כאן, שם ובכל העולם.

והקהל כתמיד לא מכזיב ולא מאכזב:

בפואייה

אישה במעיל ירוק לאישה במעיל שחור:

ירוק: "תראי, יש להם גם אמא קוראז'. מכירה אמא קוראז'?"

 שחור: "אני מכירה את המחזה, אבל בקאמרי, לא בגשר."

שתי נשים, אחת נמרצת, השנייה פחות, מנצלות את רגעי החופש האחרונים לעניינים אחרים:

א: "תגידי, זה כולל אוכל או לא כולל?"

ב: "לא הקשבת? זה כולל הכל זה יום שלם. נסגור תאריך ויהיה בסדר"

א: "אני לא מתה על תיירות מלחמה."

באולם

בשורה מאחוריי זוג שבע, לא צעיר לא מבוגר, מביט על הבמה:

"איזה חמודים איך שהם מציירים על הקיר  – תמיד אפשר לסמוך עליהם שהם יהיו יצירתיים."

שורה מלפניי, זוג מתיישב:

הגבר: "מי היה ריצ'רד הראשון, את יודעת?"

האישה: "נו, ספר לי."

הגבר: "Lion heart"

האישה: "אה, רובין הוד."

שתי נשים. שתי שורות מאחור:

"יש עכשיו קברט, צריך לבדוק. הצעתי למיה, היא נורא אוהבת קברט."

גבר אפור בסוודר אפרפר לאשתו בארשת ניצחון וסיפוק:

"הבאתי סוכריות!"  (ואז באכזבה) "אין כאן מקום לרגליים, תראי מה זה."

שני זוגות חברים בשורה מאחור:

"איך הגעתם?"

"הגענו ברכבת הקלה, תענוג!"

"אה באמת, אתם מתמצאים?"

"אבי מתמצא"

"אבי, אתה מתמצא?"

אבי: "כן, מתמצא."

(שתיקה)

"קר פה ממש קר. הם לא מחממים."

אבי: "בכוונה".

"גם אף פעם אין כאן רשת." 

אבי: "בכוונה. הם עושים מיסוך. צודקים."

(שתיקה)

"שיפצו כאן."

"שיפצו?"

 "שיפצו, אבי?"

אבי: "לא זוכר."

בהפסקה

גבר: "גם את חשבת על ביבי, או רק אני?"

אישה: "מה שהיה הוא שיהיה."

ביציאה

צעירה נרגשת לצעיר מותש:

צעירה: "נהנית?"

צעיר: "לא. הם מגזימים וזה נורא."

וסבתא שלא נראית סבתא במראה מהודר, אבל לא מדי, לגבר בתלתלים אפורים עד כאב:

"לדעתי משחק מדהים, אבל עמוס מדי.  הנכד לא אהב."

בדרך לרכבת הקלה, שהיא מתנה לבאי התיאטרון, חשבתי על הברקות הבימוי הלא מעטות שהיו כאן, זמזמתי שירים עבריים כמו הרוצח בהצגה ונזכרתי בשולי רנד השוטר מ"החיים ע"פ אגפא", שהיום היה בטח מקודם במהירות שיא לתפקיד ניצב.

בבוקר התעניינה השכנה איך היה ועניתי בשתי מילים: שלומי ברטונוב!