"חזיתות": היא מחכה, אהובה כבר חוזר

מאת: אירית ראב

יום שישי. זוהי שעת הצהריים, אנשים עודם גודשים את הרחובות בסידורים אחרונים, אך התנועה הולכת ומתמעטת בכבישים, ועומדת להפציע השעה הכי יפה בשבוע. המונית המהירה עוצרת באחת ברחוב השקט, בסמוך למבנה הרב תכליתי, גם בית קפה, גם בית ספר, וגם בית, תיאטרון הבית. אני חוצה מסלולי שולחנות עמוסים בתל אביבים חדורי מטרה, שמניחים אותה בצד, לכמה רגעים, בשביל העיתון והקפה של סוף השבוע. לאחר עצירה בקופה כדי לקחת את הכרטיסים אצל הקופאי האדיב והחייכן, עושה פעמיי אל המקום החשוב ביותר. תוך כדי שטיפת ידיים אני רואה בחורה צעירה נכנסת אל השירותים, שרה לעצמה את השיר המוכר של אריק איינשטיין, זה ששרים אחרי מלחמה. שיר שתמיד יהיה רלוונטי, בכל תקופה ובכל זמן, ובייחוד לפני היצירה שבאתי לראות.

לאחר המתנה מסוימת בפאתי המדרגות, עלינו כחבורה אחת, אחרי הקופאי החייכן, לעבר הקומה השנייה, אל הסטודיו בו עלתה היצירה "חזיתות", פרי יצירתם של גלעד חן ושחר ברקוביץ'. פה, מגיע הרגע לגילוי הנאות, שכן ברקוביץ' היתה לזמן מה כתבת של "מרתה יודעת", שלקחה חלק פעיל בהפקת אחת מהבמרתות המעולות שלנו, כך שאני מכירה היטב את פועלה הטוב, בין השורות ומאחורי הקלעים. אבל, אשים לרגע את כובע העורכת בצד, אחבש את כובע המבקרת, ואביט בעיניים אובייקטיביות ביצירה שהעלתה, יצירה שזיכתה אותה בפרס הבימוי בטקס קיפוד הזהב האחרון, ולא בכדי. ובאופן אובייקטיבי להחריד, אוכל לכתוב בלב שלם – זו יצירה נפלאה כל כך, מפעימה כל כך, חשובה כל כך.

היצירה מגוללת את סיפורה של אישה אחת, אחת מיני רבות במלחמה האחרונה, ובכלל, המתמודדת עם העובדה שאהובה במילואים ארוכים-ארוכים, פעם בעזה, ואז בלבנון, ואחר כך שוב בעזה. הגיבורה, בת דמותה של שחר עצמה, שבן זוגה היה במילואים ארוכים, עושה כל שהיא יכולה ומסוגלת, כדי להתמודד עם החוויה המערערת הזו של "להישאר בבית ולהמשיך את החיים הרגילים, בזמן שהבן זוג נלחם בצבא". החל בניסיון להיות עסוקה ומוסחת, ובציפייה תדירה בוי האפור שהופך לכחול בווטסאפ, דרך שיחות מקוונות עם סמל הפלוגה כדי לדלות עוד מידע על אהובה, וכלה בניסיונות מניעה אקטיביים של חזרת בן הזוג ללחימה.

זו לא הצגה במובן הקלאסי של המילה, וגם לא יצירת מחול, אלא יצירה המשלבת את שני המדיומים הללו, שמאפיינים את המסלול האמנותי של ברקוביץ', ובן זוגה ליצירה, גלעד חן. הניסיון להגדיר אותה בז'אנר כזה או אחר, חוטא למטרה. היא גם וגם, ושום דבר ספציפי, ובדיוק הדבר שעונה לצורך האמנותי של עכשיו, ימי דמדומים בין מלחמה לקרבות לשגרה.

אחד האלמנטים החזקים שלה, הוא הדימויים הבימתיים הנהדרים שברקוביץ' את חן מוציאים תחת ידם האמנותית, דימויים שממחישים בצורה המדויקת ביותר מהי מערכת זוגית בזמן מלחמה, בישראל. כמו למשל, כאשר החייל נעזר בגפיה השונים של בת זוגו, שעולה עליו בכל דרך אפשרית, כדי לירות במחבלים ולעמוד במשימה שהוטלה עליו. מחד, יש פה משחק נהדר בדימוי המציג את המשא של החייל, גם זה הצבאי וגם זה האישי והרגשי. ומאידך, בת הזוג לא באמת יכולה לחכות בסבלנות ופסיביות לבן זוגה שיחזור, כאילו היתה דמות מספר של ג'יין אוסטן. היא צריכה לדעת מה קורה איתו ואיך הוא, ולהיות איתו, בכל רגע נתון. דימוי אחר, חזק ונהדר גם הוא, מציג את האופן בו הגיבור שב אל הגיבורה, כשהיא מעיפה ממנו את החול והבוץ המכסה את כל גופו, ובכך מנסה לנקות אותו ממה שעבר, ולהחזיר אותו אל השגרה, אליה, אל פינת האוכל והקפה מהמכונה האיכותית. אבל היא לא באמת יכולה או מצליחה לעשות זאת, כי החול והבוץ, וכל מה שעברו, דבקו בשניהם.

לצד הבימוי המצוין, היצירה הזו מפעימה במיוחד בזכות שני השחקנים-רקדנים המגלמים את הגיבורה והחייל – מיכל טופורק ומתן כהן. השילוב בין השניים, המשחק והנוכחות החזקים של טופורק, בוגרת ניסן נתיב תל אביב, ויכולות התנועה הווירטואזית של כהן, רקדן מצטיין וחבר בלהקת המחול "בת שבע", מצליח להציג על הבמה את המערכת הזוגית הבלתי אפשרית בישראל של היום, זו שמאופיינת בעוצמה בלתי רגילה והזזת טנקים ממקומם כדי להגיע לאהוב, לצד הצורך בהחזקה וחיבוק, ובאיזה מבוגר אחראי שיגיד שעוד שנייה אנחנו יוצאים מהמערה שנקלענו אליה בעל כורחנו, מנסים להשיג את הארנב הממהר עם השעון.

ולצד זאת, ישנן בהצגה בחירות בימוי טיפה תמוהות, שלא תמיד ברור מה הצורך הדרמטי שלהן, ומה רצו המשוררים להגיד. כמו למשל, מדוע הגיבורה אומרת את הטקסט של החייל, אם הוא ניצב לצדה או מאחוריה? למה לא להעניק לו את האפשרות לענות לה, וליצור דיאלוג ופעולה דרמטיים על הבמה? וגם, מה הצורך החירומי של מכונת אוויר מרעישה במיוחד, הטומנת בחובה פוטנציאל עצום של פאקים בימתיים, אם כל מה שהיא עושה זה לשלוח אוויר על החייל, או הגיבורה, או הבמה? באמת לא היה ניתן למצוא כלי אחר, ידידותי יותר למשתמשים, כדי ליצור את אותו אפקט?

אבל, אם אשים את הדברים הקטנוניים הנזכרים לעיל בצד, מדובר ביצירה משובחת במיוחד, יצירה מזן חדש בתיאטרון הישראלי, שאינה ניתנת להגדרה ספציפית, ומבוססת על שרשרת דימויים חזקים, המוצגים בזה אחר זה, ועל עוצמה בלתי נדלית. יצירה שמהדהדת בצורה מפעימה ומדויקת כל כך את כל השיט שעברנו בתקופה האחרונה. אפשר לכנות אותה בתור "הצגה של אחרי מלחמה", שמוכיחה היטב שבתיאטרון, כמו בתיאטרון, המוזות אף פעם לא שותקות.  

"חזיתות"

תיאטרון הבית

יצירה מאת: שחר ברקוביץ' וגלעד חן

בהשתתפות: מיכל טופורק ומתן כהן

ליווי אמנותי: ג'ייסון דנינו הולט

ייעוץ תנועתי: מרינה בלטוב גראס

עיצוב תפאורה ותלבושות: אלונה רודנב

עיצוב תאורה: רותם אלרואי

מועדים נוספים:

7/2/26              20:30