הצופה מהצד ב"על עצמות המתים"

טור חדש במרתה יודעת

[הטור "הצופה מהצד" הוא טור סאטירי, ובהתאם לכך עשוי לכלול תכנים הומוריסטיים וסאטיריים. אין בכוונת יוצריו, לפני או מאחורי הקלעים, לפגוע. אם מישהם נפגעו מהתכנים בטור, יוצריו מתנצלים מראש.]

---

מאת: נדב בושם

בשישי לא הדלקתי נרות, אתאיסט שכמותי, ונסעתי מהבית אל הבית, שהוא התיאטרון, שהוא תמונע. אני בטוח שלאחר המעבר, אם אי פעם יקרה, אתגעגע אל רחוב שונצינו הדלוח. אתגעגע לדליחות הזאת שכבר כמעט ולא קיימת בעירנו תל אביב (פעם העיר העברית הראשונה וכיום עיר ההייטק והקורקינטים השם יקום דמנו). בימת החנייה האהובה עלי כל כך הייתה לבנה כמו שולחן שבת ענקי חשבתי. והנה נעמי יואלי המופלאה שבמופלאות ובפיה טקסט יפהפה שעיבד יותם גוטל המוכשר מרומן דחוס שלא קראתי ולהקת שחקנים המורכבת מארבעה שחקנים ושחקנית, כה שונים זה מזה ומזו, והם נראים לעיתים כמו דמויות מונפשות מסרט של טים ברטון. כך שבהחלט היה לי עונג שבת.

והקהל? כתמיד לא מכזיב ולא מאכזב:

לפני ההצגה, בבר, שתי נשים לא צעירות יושבות. אחת עם כובע ברט. השניה בלי:

זאת עם הברט: "את יודעת מי משחקת?"

בלי הברט: "מי?"

עם הברט: "ההיא מתיאטרון הקרון. את מכירה את תיאטרון הקרון?"

בלי הברט: "כן כן זה התיאטרון של ניקו ניתאי".

אישה קצוצת שיער מאפיר עם ז'קט אפרפר לגבר מקריח וממושקף:

"אני בדרך כלל פוגשת כאן אנשים שאני מכירה. היום לא".

המקריח הלא מאפיר: "אני צריך להשתין".

הקצוצה: "אני כבר השתנתי".

בתור בכניסה לאולם 'החניה'. שני זוגות חברים. לא צעירים:

זוג אחד: "אתם הוזמנתם על ידי אבי?"

זוג שתיים: "לא. שושי הזמינה".

במדרגות באולם, אישה בוגרת גדולת גוף במעיל משבצות גדול ממנה נוזפת במדרגות: "איבדתי שיווי משקל. מה זה הדבר הזה?!"

כמה דקות לאחר תחילת ההצגה, הזוג מאחוריי בלחישות. הגבר לאישה: "בסוף יסתבר שהעדה המושמצת ביותר זה הפולנים ולא המרוקאים".

בהפסקה, אשה חילונית במיטב שנותיה לאישה נוספת: "הכיסאות האלו זוועת אלוהים". "טוב מה את רוצה זה כתר".

בבר בתור למים שמתערבב עם התור לשירותים:

אישה עגולה למנהל התורן: "יש לי גבול קיבולת לאירועים כאלו. אם הייתי יודעת שזה שעתיים וחצי לא הייתי באה".

בסוף ההצגה לאחר ההשתחוויה, אישה מבוגרת במעיל מהודר יורדת בזהירות במדרגות ומצהירה: "מרק חרדל בשעה כזו זה כבר לא בשבילי!"

ושתי נשים מרוצות ביציאה לרחוב: "שעתיים וחצי בלי מניירה אחת! ראית דבר כזה?"

ואני אוסיף – לא ראיתי, כי אין דברים כאלו כמו נעמי יואלי. ובשעה שחורה כזו שאנשי תרבות מבוזים מכל עבר כי אלו פני התקופה, הבה נזכור כי נעמי היא נשק לא פחות חשוב מהחץ והיא פיתוח מקורי שלנו. איך האיראנים לא שמעו עליה זו תעלומה. ועד שזה יקרה, על הניסים ועל הנפלאות ועל עצמות המתים בתיאטרון תמונע.