"הריטריט": כשאגתה כריסטי פוגשת את שרה קיין

מאת: אירית ראב

אמצע השבוע, עוד סערה קרה במיוחד פקדה את הערים, ברחובות תל אביב מוטלות גוויות שבורות גפיים של מטריות שניסו להתמודד עם הרוחות החזקות, וכשלו. תיאטרון הקאמרי עוטה על עצמו חגיגיות בפרימיירה נוספת, צלם דרוך מתכונן לכל סלב נוצץ שיפציע מבעד לדלתות הראשיות, והסדרנים ערוכים לסרוק את הכרטיסים המקוונים. הלאה, אל הקומה התחתונה, לאולם קאמרי 2. לאחר שחברי הטוב ואני מצאנו את מקומנו במורד שורות הכיסאות, בשורה השנייה, ואחרי התקלפות של שכבות מעיל וג'קט, וכלל הצופים מצאו את מקומם, נכנסנו לעולם המרתק שיצרו בת חן סבג ועירד רובינשטיין בהצגה החדשה, "הריטריט".

מאחר שהתבקשנו לא לעשות ספוילרים, וכדבריו של עידו ברטל בתום ההצגה – "מה שקורה בריטריט – נשאר בריטריט", ניתן לספר רק שהעלילה עוסקת בחבורת חברים, הנפגשת במקום שכוח אל במדבר, בכדי לחגוג את יום ההולדת של החבר יוני ברמן, טייקון שמצא עצמו מחדש. אולם, אם חשבו המשתתפים שהגיעו לחגוג יום הולדת, גילו שנקלעו לפרשת רצח שהולכת ומסתעפת, תוך כדי חשיפת שכבות רבות של סודות ושקרים.

מעבר לכך שמדובר ביצירה קומית-בלשית נוקבת, המתכתבת היטב עם יצירותיה של אגתה כריסטי, ההצגה הזו נוטפת אלימות ודם, אבל בקטע מאוד-מאוד טוב. לא מדובר פה בתיאטרון המבקש להתאכזר אל הקהל ולגרום לו לבחילה ושאט נפש, ולמעשה, חלק נכבד ממקרי האלימות לא נעשים פיזית על הבמה, אלא בחוץ-במה, ומתעצמים בתודעת הצופים. ניתן לדמות זאת לאלימות ב-"משחקי הכס", בייחוד בפרק החותם את העונה השישית, המאפשרת לצופים לחוש קתרזיס מאותה אלימות פואטית הפוקדת את הדמויות השונות, ומממשת את אותו עיקרון על-זמני – "Karma Is A Bitch".

בחלק מהמקרים, ולא ניכנס לפרטים, בכדי, כאמור, להימנע מספוילרים, עירד רובינשטיין העז יותר להרחיב את מנעד וגווני האלימות, בצורה המזכירה במידה מסוימת את יצירותיה של שרה קיין, אבל במובן החיובי של המילה. זו עליית מדרגה מבורכת מהצגות קודמות שיצר, שבהחלט מעשירה את עבודת הבימוי המעולה שלו.

הכתיבה הקולחת והחדה של סבג והבימוי המדויק של רובינשטיין, התעצמו תודות לקאסט השחקנים, שכל אחד ואחת מהן היו לא פחות ממצוינים. עידו ברטל, גילם את יוני ברמן במידה מספקת של דושיות כריזמטית, כזו שמחד לא גורמת לניכור ועצבים בקרב הצופים, ומאידך יוצרת בהם הזדהות, משיכה וסלידה עצמית (מעצם כך שהם נמשכים לדמות המהווה המחשה בימתית להגדרה המילונית של "דושיות"). ערן מור הווירטואוז, גילם את חברו הטוב בצורה מדויקת, מכמירה ומכעיסה בעת ובעונה אחת. דויד בילנקה, המגלם את שמוקי, בן דודו של יוני וחלק חשוב מחבורת החברים, מעניק תצוגת משחק נפלאה, המגיעה עד לפרטים הקטנים ביותר, מתנועות הגוף ועד לש' השורקת.

בת חן סבג, שמלבד לכתיבה, מגלמת (לסירוגין עם נטע גרטי) את דמותה של אסתי, ולואי נופי, שמגלם את הטבח האומלל שכל הצרות נופלות עליו, עשו גם הם עבודה מדויקת ונפלאה. ישי גולן, מגלם את דמותו של דודי, הצלע הרביעית בחבורת הבנים, בצורה מכמירה ומכעיסה אף היא, מפגין תצוגת משחק נהדרת, ומוכיח היטב את כישרונו, וכנרת לימוני, המגלמת את ריקי (לסירוגין עם אנדריאה שוורץ), האקס של יוני שעדיין נתמכת בו, יוצרת דמות אמינה וטובה, כזו שבא לך לבעוט לה בטוסיק ולומר לה "תתעוררי על החיים שלך". יואב לוי, המגלם (לסירוגין עם יניב סוויסה) את זכריה רכז הביטחון של היישוב הסמוך, יצר במשחקו את הרקול פוארו הישראלי והעכשווי, זה עם הדובון הצבאי והחלה לשבת, והצליח ללהטט ביכולותיו הקומיות לגבהים חדשים.

בין אלו, אנה חריט, שגילמה את דמותה של אחינועם, ההלפרית של יוני, עשתה עבודה טובה במיוחד. חריט, בוגרת טרייה של ניסן נתיב תל אביב, מהווה רכש חדש בקאמרי וביטוי נהדר למדיניות החדשה של הנהלת הקאמרי, המעניקה מקום גם לשחקנים צעירים, שזה עתה סיימו את בתי הספר למשחק. בהצגה, חריט יוצרת דמות מרתקת, המביעה עוצמה שקטה וחזקה. בכל תנועה, ג'סטה ורפליקה שלה, היא כאילו לא אומרת כלום, ובסך הכל מבקשת ליצור ליוני את היומולדת שחלם עליו, אבל גם כשהיא עומדת בצד, ולכאורה לא עושה דבר, האופן בו היא מחזיקה את גופה, ובייחוד האופן בו היא מביטה בנפשות הפועלות על הבמה, או מביטה נכחה, הנם מרתקים וחזקים בצורה באמת ייחודית. למרות שזו ההצגה הראשונה בה חזיתי במשחקה של חריט, מהאופן בו היא משחקת, ומהעוצמות החודרות והמערערות שלה, אני חוזה שהיא תלך ותנסק בתחום.

לצד המשחק המצוין של חברי הקאסט, גם אלמנטים תיאטרליים מהותיים, כגון התפאורה המרשימה של אלכסנדרה נרדי, שכללה בין היתר כיפה גאודזית, רצפת אבני מדרך, שנראית אמיתית להחריד, ודלתות עץ נוקשות וננעלות (כי בכל דרמת בילוש צריך דלתות), או הוידאו ארט המסקרן (אך המטרגר משהו, יש לציין), שעוצב על ידי אבשלום אביעוז, העניקו להצגה רבדים חדשים, והעשירו אותה בצורה יוצאת דופן.

בשורה התחתונה, העולם הבדיוני המרתק שיצרה בת חן סבג, הבימוי המעולה של עירד רובינשטיין, והמשחק הנהדר של כלל השחקניות והשחקנים על הבמה, הפכו את "הריטריט" להצגה לא פחות ממשובחת. למרות שמדובר ביותר ממאה דקות של יצירה, ללא הפסקה, מה שעלול טיפה להקשות על הגב והרגליים בשל הישיבה הממושכת, סביר מאוד שהפעולות והמעשים שנעשו על הבמה, ימשיכו להעסיק את נפשכם יממות רבות לאחר שתצאו מהאולם, ויגרמו לכם לרצות לראות אותה שוב, כמו כל מותחן מצוין.

"הריטריט"

תיאטרון הקאמרי

מאת: בת חן סבג                                                           

בימוי ודרמטורגיה: עירד רובינשטיין

משתתפים: יניב סוויסה/יואב לוי, נטע גרטי/בת חן סבג, עידו ברטל, כינרת לימוני/אנדריאה שוורץ, ישי גולן, ערן מור, דויד בילנקה, לואי נופי, אנה חריט.

תפאורה: אלכסנדרה נרדי

תלבושות: אורנה סמורגונסקי

מוסיקה: רועי ירקוני

תאורה: מתן פרמינגר

וידאו: אבשלום אביעוז

עוזר במאי: עידו בסטיקר

מועדים נוספים:

5/2/26           20:30

6/2/26           12:00 | 20:30

7/2/26           17:30 | 20:30

8/2/26           19:00

9/2/26           19:30

למועדים נוספים בדף ההצגה באתר התיאטרון – הקליקו על הלינק