מאת: נעם טיילור
במחזה "חלום ליל קיץ", שייקספיר יוצר דיכוטומיה מובהקת בין העיר, במקרה הזה תחת הכותרת והשם "אתונה", לבין היער. לעומת העיר שמזוהה עם התנהגות ההולמת את חוקי הציוויליזציה, האיפוק והנימוס, היער הופך למרחב פרוע ומכושף שמאפשר לדמויות שלו לחרוג מהנורמות המקובלות, "ללכת לאיבוד" בתוך חופש בלתי מוגבל ומסוכן להפליא, ולצאת ממנו חזרה לחייהן הרגילים, עם היכרות יותר מעמיקה עם עצמן ועם מה שהן רוצות ומרגישות. כל זה באמת טוב ויפה כשזה נשאר בגבולות מילים ההופכות לכדי מאמר אקדמי או מדוקלמות על במה באולם ממוזג, אבל כשהדימויים האלה קופצים מן העמוד ומאכלסים את משעולי בוסתן מוזיאון ארץ-ישראל, וכאשר הצופים משוטטים בין התרחשויות ודמויות כאילו היו תושבי היער עצמו, העלילה השייקספירית מרגישה קרובה ואינטימית יותר מתמיד.
בשיתוף הפעולה בין מרכז ענב, תיאטרון הסימטה ומוז"א נוצרה הפקה ייחודית ביותר בנוף התיאטרוני בישראל – עיבוד אימרסיבי של המחזה "חלום ליל קיץ", מהטקסטים המוכרים יותר של שייקספיר. הקהל שמגיע מקבל בכניסה הסבר קצר, מסיכת תיאטרון וקלף מסתורי. ההנחיה לאירוע היא פשוטה – הקלף מחלק את הקהל לקבוצות שמגדירות את נקודת ההתחלה לחוויה, אך מרגע זה מתחיל מסע מסוג Choose your own adventure – הצופה מוזמנת לבחור אחרי אילו דמויות או קווי עלילה לעקוב, מתי להישאר במקום או בסצינה, ומתי לעזוב אותה. במקביל מתקיימות מספר התרחשויות במיקומים שונים בבוסתן, וכך כמעט כל צופה חווה אירוע תיאטרוני שונה לחלוטין, ייחודי וחד פעמי.
החוויה הזו של שיטוט במרחב בדיוני לא מוכר בחירות מוחלטת על הניווט זרקה אותי מיד לעולם משחקי הדמיון האהובים מהילדות והחוויה במוזיאון הילדים בחולון – מרחב של סקרנות וחופש מרגשים ומפעימים, אך מהר מאוד הצטרפה גם תחושת הפומו הבלתי-נסבלת. למי שלא מכירה את מושג הפומו, אני מקנאה באיכות החיים הבלתי-מתפשרת שלך. המושג, ראשי התיבות של The fear of missing out, צבר יותר ויותר פופולריות ככל שהמרחב הדיגיטלי והאינטרנטי התרחב, וכל המידע על מה קורה בעולם ובסביבה החברתית הקרובה והרחבה נהיה נגיש מדי והחרדה לפספס תוכן חשוב הלכה וגברה. במקרה הזה הידיעה שבכל רגע שבו אני בוחרת לעקוב אחרי דמות או להישאר בסצינה מסוימת אני בעצם גם בוחרת "לפספס" את כל מה שקורה במקומות האחרים הפך את החוויה למאתגרת. אני שומעת צעקות ממקום, מה אם שם קורה משהו הרבה יותר מרגש?
למזלי, היכרות עם הטקסט והעלילה הם מצפן שהיה לי מאוד משמעותי, ועזר לי לנווט בחיפוש אחר רגעים ודמויות שהייתי סקרנית לחוות ולבחור בהם באופן מלא. אפשר לחלק את העלילה של המחזה המקורי לשלושה רבדים שונים שלאורך המסע ביער חוצים זה עד זה עד ששלושתם משתלבים חזרה למערכה האחרונה – רובד האוהבים/בני האנוש, רובד עולם הפיות ורובד להקת השחקנים. בזכות כך שכל חבורה עוברת מסע בעולם משלה, ובזכות כך שמדי פעם הדמויות זולגות בין העולמות, הבחירה לעבד את המחזה לאירוע תיאטרון אימרסיבי אפשרה להמחיש את האינטנסיביות של הלילה המסעיר הזה שעובר על כל אחת מן הדמויות והפך נרטיב דרמטי מוכר לעולם תלת מימדי עשיר שהרגיש בעל פוטנציאל בלתי מוגבל. הפירוק הזה של הסצינות והמערכות לרשת של נתיבי פעולה של כל דמות, יצר תחושה של משחק עולם פתוח, שבמהלכו הקרבה לדמויות יחד עם עבודת תנועתיות מרשימה ועבודת טקסט במקצב מדויק, הפכו את השפה המליצית לאמצעי מהודק לפעולות דרמטיות כמו שלא ראיתי בהרבה הפקות אחרות. העולם המכושף שנוצר בלילה בבוסתן הצדיק את הקסם וקרקע את הארכאיות שלפעמים הופכת לעקב האכילס של עיבודים מודרניים לשייקספיר.
המטא-תיאטרון מככב במחזאות השייקספירית, ומהבחינה הזו האירוע האימרסיבי מותח את גבולות הפורמט התיאטרוני בצורה שמאפשרת לשלב ולשזור בתוך אותה הפקה מגוון של שפות וסגנונות, ובאותו הערב לחוות תיאטרון שמפלרטט עם גבולות המחול, בזכות עיצוב תנועה מדויק של דמויות פנטסטיות, לצד רגעים נטורליסטיים של מציצנות לשיחות אינטימיות בין אוהבים, ולבסוף לחוות לקינוח את ההומור הכי פשוט ובוטה תחת הכובע של הצגה בתוך הצגה, שמצליח גם להזכיר לנו לא לקחת את הבידור להמונים של שייקספיר יותר מדי ברצינות.
ההפקה הזו הייתה אחת החוויות המיוחדות יותר שיצא לי לחוות בעולם התיאטרון והתרבות, הישראלי ובכלל, ומזמנת בדיוק את החוויה שצריך לעבור ביער של שייקספיר: מפגש עם עולם קסום מלא בדמויות בלתי אפשריות, משחק עם הגבולות המטושטשים בין חלום למציאות, הזדמנות להציץ מקרוב כרואה-שאינו-נראה, וכל זאת באחד המרחבים היפים והמיוחדים ביותר בנוף התל-אביבי.
חלום ליל קיץ
מרכז ענב, תיאטרון הסימטה, מוז"א
מאת: ויליאם שייקספיר
תרגום: דורי פרנס
בימוי: סבטה עזריאל
משתתפים: עופר רגירר, נוי בן ברית, יענקלה דיאמנט, יאן דורפמן, יעל קופר, יסמין בר שלום אגמון, משה אנג'ל, ברק פרידמן, אלמוג רוזנו, דותן עמרני, גל יוסף, רון וקס-אגרסט, שרון ברדלי, עמוס אורן, דור חנוך, רע דשא, סופי נוז'יקוב, רוני קידר
ניהול אמנותי: עירית פרנק ותומר כהן
עיצוב תלבושות: מאיה גטניו
עיצוב תאורה: אייל דניאל
עיצוב חלל: יהונתן גורפיל
מוסיקה מקורית: ברק אולייר
תנועה: מיכל שור
עיצוב סאונד: איתי פריד
מפיק משנה: אוריאל יקותיאל
עוזר במאית: נדב בלומברג
ניהול הצגה: משה אנג'ל, נדב בלומברג, אוריאל יקותיאל
מועדים נוספים:
12/10/25 20:30 בוסתן מוז"א – מוזיאון ארץ ישראל
15/10/25 21:00 בוסתן מוז"א – מוזיאון ארץ ישראל
25/10/25 20:30 בוסתן מוז"א – מוזיאון ארץ ישראל
לגלות עוד מהאתר מרתה יודעת
יש להירשם לעדכונים כדי לקבל את הפוסטים האחרונים לאימייל שלך.
מרתה יודעת 