"מי בעד": טוב אח רחוק משכן מעיק

מאת: נעם טיילור

אני רוצה להודות במשהו – אני גרה בבניין. האמת היא שזה לא הבניין הראשון שלי, זה כנראה הבניין התשיעי שאני גרה בו, תלוי איך סופרים. אבל זה לא דבר חריג במיוחד, מאז שבניינים נכנסו לשגרה כפתרון חסכוני ואפילו אקולוגי יותר לבעיית הנדל"ן שרק הולכת ומחמירה בארץ, כל אחד מאיתנו גרו או גרים בבניין זה או אחר, ולומדים להכיר את האקו-סיסטם העדין שנוצר בכל בניין כזה. מהמנותקים הסגורים בדירתם למעורבים יתר על המידה שחייבים להגיד דעתם על כל דבר ודבר, השכנים ישפיעו על החיים בצורה כזו או אחרת. השאלה היא עד לאן הם עוד מסוגלים לדחוף את האף שלהם?

בהצגה "מי בעד?", שעולה בתיאטרון הקאמרי, מתכנסים הדיירים של בניין דירות סטנדרטי ומתיישן לישיבה בה יכריעו בנוגע לשאלה האקטואלית ביותר של העונה: האם לנצל את הכסף שחסכו בתשלומי הועד לטובת שיפוץ המקלט הדוחה? הרי אי אפשר לסמוך על המקלט של בניין 14, הם לא מכניסים בזמן אזעקה. לאחר הצבעה פה אחד, אבישי מבשר שבקרוב יכנס לדירתו שוכר חדש, קולגה מהעבודה. כשדיירי הבניין שומעים שמוקי, השוכר המיוחל, התחיל לעבוד עם אבישי במסגרת שיקום תעסוקתי בגלל שהוא "פגוע נפש", הם נזעקים – "אתה מתכוון להכניס לבניין משוגע?". מאותו רגע הם יוצאים לסחרחרה של סטיגמות על מתמודדי נפש, על כל מי שזר מהם ואחד על השנייה. העלילה הזו היא עיבוד תיאטרלי מקומי למחזה ספרדי שהותאם לתפארת למציאות הישראלית על ידי דיויד בילנקה ורוני ברודצקי, שגם ביימה את ההצגה והובילה את יצירת ההצגה הזו ברגישות ובדיוק הדרושים.

אני מוכרחה להודות שחששתי מאופן העיסוק בנושא העדין הזה, והייתי מוכנה להרים גבה לא פעם במהלך ההצגה, אך העבודה וההתייחסות לעולם בריאות הנפש, גם אם רובו התנהל על ידי אנשים שעל פני השטח לא שייכים לקהל זה, הייתה עדינה, מדוייקת, מצחיקה ואפילו מרגשת. זוהי בדיוק הגישה שאיתה צריך לפנות לטיפול בעולם הזה: להדגיש קודם כל את האנושיות של הדמויות ושל החוויות שלהן, אל מול עולם וחברה שכל כך קל להם להפוך כל התמודדות נפשית לסטיגמה, וכל מתמודד.ת נפש למפלצת, או "לעבריין מין מורשע עם אות קלון" על פי דמויות ההצגה. במיוחד בגלל זה מבנה ההצגה מאפשר לדמויות לדון בעד או נגד מוקי, שרובם ככולם לא מכירים אותו, לפני שפגשו אותו וללא נוכחותו על הבמה, ולהשתולל ברחבי הדמיון והמחוזות הרגשיים של שלל הפחדים שלהן. כל זה, לעומת מה קורה כשסופסוף הן פוגשות ומתמודדות פנים אל פנים עם השד, שפתאום נראה כמו בנאדם, כמו כל אדם רגיל, אולי אפילו יותר אמיץ בזכות התמודדותו. 

ההצגה היא קומדיה פרועה שמבוססת על המפגש המפתיע בין שמונה דמויות צבעוניות וקיצוניות שעל פני השטח הן כמעט סטריאוטיפיות, בהתנגשויות הבלתי נמנעות ובנקודות החיבור הלא צפויות. מה שהופך בעיני את ההצגה הזו גם למצחיקה היא העובדה שהיא מאוד מקורקעת במציאות, הן של שכנים בבניין דירות משותף והן בכאן ועכשיו הישראלי. מזבל בלובי ועד סלקציה למקלט, ההומור הזה נותן תחושה של "זר לא יבין", למרות שאולם שלם בקאמרי נקרע מצחוק וכל אחד מהצופים לוחש משהו לשכנים לכיסא. למרות ההקצנה באפיון הדמויות והמצבים הכמעט סיטקומיים, השחקנים והשחקניות מצאו את האנושיות שבכל דמות, את רגעי האמת ואת נקודות הכאב: יואב לוי המגלם בהצגה את אבישי, בעל הדירה המדוברת, מצליח להביא דמות מורכבת שעדיין מכפרת על החטא שפירק את נישואיו, אביגיל הררי שמביאה לבמה את עלמה ויחד איתה ייצוג נוסף של התמודדות נפשית בדמות שהייתה יכולה לעבור על פני השטח כסטריאוטיפית, אך בהקשבה לפעולות ולבחירות שלה היא מדויקת וברורה. ליעם פינטו שמכניס עולם רגשי עמוק ומורכב לדמותו של צעיר שמוותר אקטיבית על יכולת החשיבה שלו לטובת שימוש בצ'אט GPT, ומצליח להכיל ולהעביר לקהל את הבלבול האמפתי שלו. 

כל אלה מתעצמים באמצעות בחירות הבימוי שמאזנות בין סוגיות ריאליסטיות לטרלול הקומי שחי בתוכן: מונטאז' הפתיחה שבמהלכו הדמויות עולות שוב ושוב בגרם המדרגות שמכניס את הקהל לחוויה סיטקומית בה מכירים את הדמויות הפועלות ואת מערכות היחסים ביניהן, הבחירה להושיב את הדמויות במעגל כשחלקן יושבות עם הגב לקהל נותן יותר מדי את התחושה שהקהל מציץ לתוך הסיטואציה, ביסוס של בימוי נטורליסטי כמעט ואז שבירתו לרגעים סגנוניים י(זכרונותיו של ראובן מקבלים עיבוד סוריאליסטי כמעט, חיפוש המטען לטלפון הופך לסיקוונס אקשן בסלואו-מושן) מעצימים את התחושה המועצמת של הרגשות של מי שחי את הרגעים האלה, והדירה שרק הולכת ומתפרקת בדרכים יצירתיות ומרשימות מרגע לרגע. כל אלה חורגים מהחוויה היומיומית, ודווקא בגלל זה מצליחות להעביר את החוויה השלמה של חיים – לא רק עובדות סובייקטיביות, אלא נרטיבים שהאדם יוצר לעצמו.

יש לאדם נטייה אבולוציונית לחשוש, ואפילו לשנוא, את הזר, את הלא מוכר והלא צפוי. המפגש של הדמויות המגוונות בהצגה עם הפחד הזה וההכרח להתמודד איתו בכאן והעכשיו מראה שמתחת לכל מיני התנהגויות שונות ומשונות נמצא בסיס אנושי ורגשי משותף. החוויה שהדהדה בקהל באותו ערב הייתה של "צרת רבים" כמעט משפחתית אפילו בתחושה שכולנו מבינים מיד על מה מדובר ועל מי צוחקים. ובמציאות שבה הבדידות היא אולי הרגש הנפוץ ביותר, ההצגה הזו הראתה כמה ביחד יכול להיות לנו, במקלט, בבניין ובאולם התיאטרון.

"מי בעד"

תיאטרון הקאמרי

מאת: דויד בילנקה, רוני ברודצקי

מבוסס על מחזה מאת

 Santiago Requejo López-Mateos , Raúl Barranco Gracía and Javier Lorenzo Sánche

בימוי: רוני ברודצקי

משתתפים: נדב אסולין, אביגיל הררי, ענת וקסמן, יואב לוי, כינרת לימוני, מיכה סלקטר, ליר עיסא, ליעם פינטו

ייעוץ דרמטורגי: גור קורן

תפאורה: שני טור

תלבושות: שירה ווייז

מוזיקה: עופר פנחס

תאורה: קרן גרנק

עוזרת במאית: רחלי שטרנברג

מועדים נוספים:

10/9/25            19:30

11/9/25            18:00 | 20:30

12/9/25            12:00 | 20:00

13/9/25            17:00

למועדים עתידיים של ההצגה באתר תיאטרון הקאמרי – הקליקו על הלינק