"עמדתי מחוץ לעולם זמן רב מדי": בחירה באנושיות

מאת: הדר אברבנאל

לכבוד שבוע הספר העברי, אי אז לפני ענני איראן, ענת ונורית דרימר יצרו מופע מחווה לסרט "מלאכים בשמי ברלין", המתקיים באולם הקריאה הראשי של הספרייה הלאומית. לשני ערבים בלבד, האולם המרשים שימש כמרחב המזמן חשיבה והסקת מסקנות בנוגע לאנושות ולטבעם של בני האדם.

הקהל המגיע למופע מתחלק לשתי קבוצות. חלקו יושב בקומה העליונה של האולם, בצורה מעגלית, משקיף מטה, על חלקו השני של הקהל, היושב סביב שולחנות הקריאה בקומה התחתונה. נורית וענת, נכנסות כל אחת לקומה אחרת. הן מרפררות לזוג המלאכים דמיאל וקסיאל בסרט "מלאכים בשמי ברלין", המשוטטים בין בני האדם היושבים בספרייה, ומקשיבים למחשבותיהם. הספרייה בסרט היא מימד המכיל את החשיבה הגבוהה של בני האדם. התחכום, הביקורתיות, ההשראה והסקת המסקנות הם חלק מהתהליכים המחשבתיים של בני האדם היושבים בספרייה. ההקשבה לבני האדם בספרייה מעוררת תגובות אחרות אצל דמיאל וקסיאל, וכך גם אצל נורית וענת. אחת שמחה להיות חיצונית, לא אנושית, והשנייה משתוקקת לגוף גשמי, להיות חלק.

הדרימריות הן צמד יוצרות מסקרן מאוד. הן מפתחות יחד שפה אמנותית ייחודית ואישית מאוד, ומעקב אחר היצירות המשותפות שלהן חושף איזו חוקיות או המשכיות ממופע למופע. הבחירות האמנותיות, ההומור, צורת הכתיבה וחלוקת הטקסט ביניהן, אפילו ההיסטוריה המשפחתית שלהן, כולם מתמזגים תמיד ביצירות המשותפות שלהן, בצורה מתפתחת, דומה אבל שונה. קצת כמו להקשיב לאלבום שלם.

המופע הזה הוא מופע תלוי מקום, חד פעמי באופן המילולי ביותר, וקשה לתיעוד. הוא מתייחס למשפחה של ענת ונורית, למציאות השכול וההרס שאנחנו נמצאות בה, לספרים כמאיצי תהליכי מחשבה ויצירה ולספרייה כמרחב בעל פוטנציאל לשינוי בעולם. מרחב הספרייה הלאומית הוא מדהים, אך מאתגר כמרחב תיאטרלי. האחיות דרימר בחרו למזג לגמרי את הבמה עם מחצית מהקהל, ולעומת זאת להפריד את המחצית האחרת של הקהל מהמופע כמעט לחלוטין. כך, אולם הקריאה הופך לבמה מצד אחד, ומצד שני למרחב של חוויה קולקטיבית כחלק פסיבי במופע המרחש. יושבי ויושבות אולם הקריאה גילמו למעשה את הבאים והבאות לספרייה. כאשר האיר עליהם פנס, נשמעו מחשבותיהם, כביכול. ככל שהפנס חזר להאיר את אותו אדם, הוא הפך לדמות עגולה יותר ויותר. רצונותיו ושאיפותיו נחשפו, והוא או היא הפכו לחלק מהסיפור ואף היו חלק אקטיבי בתוכו.

בתחילת המופע, האחיות שוחחו ביניהן, זו למעלה וזו למטה, ולהיפך. הן הקשיבו למחשבות של בני האדם, דנו בדברים המגניבים שבני האדם עושים או יכולים לעשות והאם הן רוצות או לא לעשות אותן גם. לאט לאט, כמנצחות על תזמורת מיומנת, נורית וענת מתחילות להפעיל את הקהל כמו בובות על חוטים. דרך המחשבות שהשתייכו לכל אחד מהיושבים, נוצרה דמות שעליהם לגלם, ובלית ברירה הם הפכו להיות חלק מחייב מהמופע. כך, כאשר באחת ההקלטות נאמר "אני חייבת לקום!" לשחקנית-צופה לא הייתה ברירה אלא לקום, וכן הלאה. ההפעלה המוקפדת, יחד עם הסינכרון הטכני וההפקתי המרשים מאוד, הביאו לבסוף לצעדה משותפת סביב מעגל הספרים הפנימי של אולם הקריאה וחזרה למקומות, הכל כחלק מהשיחה הכביכול היפותטית בין נורית לענת.

הפרק הזה בסדרה של הדרימריות עוסק באופטימיות, באנושיות, בביחד ובלחוד, בכוח החיובי והשלילי שעשוי להיות ליחיד ולתנועה הקולקטיבית, ובעשייה אקטיבית. ענת ונורית מגיעות למסקנה שלטוב ולרע, ענת צריכה לבחור ולהיכנס, היא עמדה בחוץ והתלבטה זמן רב מדי.

"עמדתי מחוץ לעולם זמן רב מדי"

הספריה הלאומית ירושלים

יוצרות, כותבות ומשתתפות: ענת ונורית דרימר

עיצוב סאונד: ליאור פינסקי

עיצוב תאורה: שי דרור

משתתפים בקולם: אליענה אמינוף, בעז בזה גלעד, חיים טל

משתתפים נוספים: רות טון, אן בן יהודה, תמיר פרידריך, יוני יחיאלי, יוני בן בסט, ניב גפני, אחינועם מנדלסון, נעמה רדלר

היצירה צפויה לעלות שוב בעתיד הקרוב. מרתה תפרסם מועדים ברגע שיהיו.