"כרטיס מועדון": פרחים בקנה

מאת: הדר אברבנאל

תודה שבאתם לטקס. שבו, שימו מדבקה, נסו לא להרעיש. תתרגשו, תהיו רציניים, קומו, שבו, תקשיבו, תתרגשו שוב. תודה שבאתם.

ההצגה "כרטיס מועדון" נפתחת במפגש צורם עם מארגני טקסים גנריים. איפשהו, לכבוד משהו, הם מארגנים טקס, והצליחו להשיג רק אח של נופל ממלחמת לבנון השנייה. הדמויות הנלעגות אך חמורות הסבר דואגות שהכל יהיה בסדר. שהקהל לא ירעיש, שיהיה לו מספיק טישו, ושהאח, למרות שהוא כבר הרבה זמן אח שכול, יצליח לרגש את הקהל ולדבר ברהיטות, אחרי הכל – הוא כבר מתורגל.

הטקס מתחיל ואיה מצטרפת אל ליצני הטקסים וההנצחה. הם עומדים שלושתם בשורה וחוטפים זה לזה את המיקרופון. הליצנים מתחרים מי מצליח "להתחבר" יותר, מי מתרגש יותר או בוכה יותר בטקסים, בעוד שאיה נאבקת על הסיפור האמיתי, על הדברים שהיא מרגישה 20 שנה לאחר נפילת אביה, על הרכיב האישי בתוך האתוס הצבאי שבשמו, כך נאמר שוב ושוב, הוא מת. עוד הם מתחרים על זכות הדיבור, עוד הולך ומסתבך הקשר הסבוך שיוצר הכבל של המיקרופון סביבם, עד שהם דחוסים, מעוותים, ולא בטוחים כיצד הגיעו למצב הזה ואיך לצאת ממנו באלגנטיות.

בהמשך, איה מתקשרת לאותם ליצנים ומבקשת לבטל את המנוי. היא לא רוצה להיות חלק ממשפחת השכול, הוא לא רוצה שהזיכרון של אביה יישאר לאומי, היא רוצה פרטיות וחופש. השניים מבולבלים, זה עוד לא קרה להם. הם רואים באיה אגואיסטית, עליה לחלוק. זיכרון אביה הוא נחלת הכלל, הוא גיבור של כולם, הוא נהרג בשם הגנת המולדת, והיא לא יכולה לבקש עליו בעלות מלאה. מכאן ועד סוף המופע מתנהל המאבק בין הלאום וההנצחה הלאומית, לבין האובדן הפרטי של איה.

ההצגה "כרטיס מועדון", שעלתה לראשונה במסגרת פסטיבל עכו לתיאטרון אחר, כתובה ומבויימת בצורה חכמה ומתוחכמת. עולם דימויים רחב הנפרש בפני הקהל עוד לפני תחילת ההצגה נשזר בחוכמה בחלקי המופע השונים, מהדהד את הטקסט ומשלים חתיכות חסרות בסיפור. בצד הבמה מרחפת קוביה שחורה ועליה כ-20 פרחי אוריגמי כתומים. ליצני הטקס עונדים פרחי אוריגמי כחולים על חולצתם בשעת הטקס. הכתום והכחול עומדים אחד מול השני ולא ברור אם אי פעם יתערבבו. לאט לאט השיח של איה עם הליצנים מתרוקן ממילים ונאמרים בו בחזרתיות דברים בודדי – 'אני רוצה להתנתק', 'הבחירה בהתנתקות' וכן הלאה.

ההתנתקות היא מנקודות המחלוקת הכואבות ביותר בתוך החברה היהודית בישראל עד היום. שמותיה החלופיים הרבים מדגימים זאת לבד. לבחירה של איה להכניס את ההתנתקות לתוך המופע, אירוע שקרה שנה בדיוק לפני המלחמה שבה נפל אביה, יש השפעות מגוונות, חלקן אישיות מאוד, על הקהל. זו הכנסה מכוונת של טראומה לא ביטחונית, אך "מולאמת" גם היא לתוך שיח על קורבנות במציאות מתמשכת של מלחמה ועל הנרטיב שלא מאפשר התייחדות אישית ואינטימית עם אותם קורבנות. אף על פי שההתייחסות להתנתקות במופע כזה היא מרתקת, היה חסר מיקוד סביב הדימוי הזה כאן, מאחר שהוא כל כך מרכזי. יש ערפל או טשטוש כאשר מדברים על ההתנתקות. המילה הזאת אומרת דברים שונים מאוד לכל אחד, ובמקרה הזה חסַר החידוד – למה אנחנו מדברים עליה דווקא כאן, ביצירה הזו?

עדי זינגר ויותם גת, ליצני הטקסים וההנצחה, שירתו היטב את המופע הזה. במשחק טוטאלי ווירטואוזי, הם הצליחו להביא לבמה פעולות אמיתיות, אורגניות, ודרכן להגחיך את הדמויות האמורפיות שהם משחקים ולהפוך את אותה אמורפיות לכיפית, שובבית ומשעשעת. הכיף הזה אפשר למפגש של הליצנים עם איה להיות צורם ועצוב במיוחד, וזה יצר אפקט משמעותי מאוד בהצגה הזאת.

לקראת סוף הוויכוח עם הליצנים איה חוזרת בה, יש לה משהו מרגש מספיק להגיד והם מסכימים לשמוע את הזיכרון שלה. היא מספרת אותו, והוא נלקח ממנה. היא צופה באחד הליצנים מקריא אותו כך שיתאים בדיוק לתבנית של הטקס, כך שירגש, והבמה מתמלאת פרחי נייר כחולים. היא מובסת. זה לא סוף ההצגה, רק כמעט, אבל אי אפשר לתקן את התבוסה הזו, הויתור וההרפיה. האם ההצגה הזו היא תיקון? עדות? או תמרור אזהרה?

"כרטיס מועדון"

כתיבה ובימוי: איה לופט

משחק: עדי זינגר, יותם גת ואיה לופט

ליווי אומנותי: עמית לוי

ליווי הפקתי: יסמין בר שלום אגמון

ייעוץ תפאורה: אסף וינברג

ייעוץ תלבושות: מיקה לופט

הפקה מוזיקלית: מני גרוס

תאורה: הראל ישורון

ההצגה צפויה לעלות שוב בעתיד הקרוב. מרתה תפרסם תאריכים ברגע שיהיו.