"אבהות": לא כמו אימהות

מאת: הדר אברבנאל

שלושה קופי אדם מקפצים על הבמה, עד שעגלת תינוק מתגלגלת פנימה. הם מתבוננים בה משתאים, מהססים, מתקרבים ומתרחקים, כמו ב"טרזן".

ההצגה "אבהות" היא תוצר אמנותי של מחקר מבוסס ראיונות שערך שחף ברגר, היוצר והבמאי. הוא חקר את העניין כי הוא לא בטוח שהוא רוצה להיות אבא, והוא לא רוצה להחליט שכן כי זה מה שעושים, הוא רוצה לרדת לשורש העניין. שלושת הפרפורמרים הם אבות. הם מייצגים את עצמם ואבות אחרים או גברים אחרים שהם בנים לאבות איתם שחף שוחח. הוא עוד יפגוש אותנו, הוא אומר לקהל, אבל בואו נמשיך בהצגה, מיד אחרי ששלושת האבות שעל הבמה יקפלו את העגלה.

נורה התלויה על כבל ארוך במרכז הבמה מתחילה לרצד. היא גורמת לבמה להיראות קצת כמו חדר חקירות, או שהיא מזכירה קצת את האייקון שמסמן רעיון של מישהו בסרטי אנימציה, ויכול להיות שהיה אפשר לפרש אותה בעוד דרכים, אם רק לא הייתה מרצדת. צריך סולם. כל אחד מביא סולם אחר. השניים שהסולם שהביאו נפסל מסבירים לשלישי איך לתקן אותה. הוא יודע אבל הוא מסתבך כי זה קצת חם.

הדימויים האלה – קיפול עגלת תינוק והחלפת הנורה, לצד דימויים רבים אחרים, עשויים בקפידה ובדיוק רב. האבות שעל הבמה, או אולי כל האבות, לא מסתכלים על המנורה עד שהיא מרצדת. הם לא יכולים לשבת בצד כשמישהו אחר מחליף אותה, הם גם מתאכזבים כשמישהו אחר מביא סולם יותר ארוך משלהם. אנחנו מכירים את הבדיחה הזאת על אבות, אבל זו התנהגות שקל לשים בצד, לשכוח ממנה ולחזור לפרש את הדימוי של המנורה. כעת היא במרכז, בזה ההצגה עוסקת. מה זה אומר על כל האבות? לא בטוח שתתקבל תשובה במהלך ההצגה, או לעולם. זהו מחקר של דינמיקה, מערכות יחסים, ושל האפשרות להבין ולפרש את מערכות היחסים האלה בכלים אחרים מאלו שמשמשים אותנו בכל מערכת יחסים אחרת.

לאורך ההצגה, שורה ארוכה של סוגי אבות, דומים ושונים זה מזה, נפרשת בפנינו. הם מסבירים כיצד להתגלח תוך כדי שהם מדברים על לידת ילדיהם, הם לובשים בגדי רכיבה, הם בונים אוהל ומספרים בו סיפור, הם משקרים שהסיפורים אמיתיים עד עצם היום הזה, הם שולחים את הבנים שלהם לצבא.

לצד סוגי האבות השונים, מבנים תנועתיים וקוליים מספרים סיפור דומה אבל שונה מזה שהאבות החמודים-מגוחכים או הבנים מספרים לקהל ולעצמם. אחד השחקנים מבקש מהאחרים לגלם את אבא שלו, אבל הם לא מצליחים. הוא מנסה לדייק אותם עוד ועוד עד שהוא לא מתאפק יותר, קוטע אותם ומחקה אותו בדיוק. יש רק דרך אחת לגלם אבא של מישהו, ורק הבן שלו יודע אותה. ניסיונות לחקות את האבות, ריקודים סביב הסולם, שיחות טלפון מוקלטות ועוד הם רק חלק מרצף החשיפות הקטנות של האמת המתחבאת מאחורי דינמיקה מורכבת של הסתרת רגשות, הומור נמוך אבל גבוה, שתיקה ופיזיות.

אחד הדברים המעניינים כאן הוא שההצגה "אבהות" לא ממש עוסקת בגבריות. יש דיון ער על היעדר מודל עכשווי של אבהות לאור הגבריות המתחדשת, אבל ההצגה הזו כמעט ולא מדברת על 'איזה אבא הייתי רוצה להיות' או באיזה אופן היוצרים היו רוצים להיות שונים או דומים לאבות שלהם. ההצגה הזו מתייחסת לאבהות כמו שהאנושות התרגלה להסתכל על אימהות. זוהי זהות נשית אמנם, אבל היא עומדת בפני עצמה. אין סוף הצגות ויצירות אחרות עוסקות באימהות, בישות שהיא אמא. כך גם היצירה הזו מתייחסת לאבהות לא כחידה שצריך לפתור, להגדיר ולשיים, אלא כמונח אמורפי וקבוע שיש לחשוב עליו מכל מיני כיוונים. אבהות מתקיימת לצד אימהות, לא כנגזרת שלה, היא לא תלויה בה, והיא מתקיימת בלעדיה.

זוהי הצגה חכמה, כיפית, מצחיקה, מעוררת הזדהות מתחילתה ועד סופה, צובטת בלב וחדשנית באופן שבו היא ניגשת לקונספט המוזר שנקרא אבהות.

"אבהות"

תיאטרון תמונע

בימוי ויצירה: שחף ברגר

משתתפים יוצרים: שחף ברגר, עמי ויינברג, אברהם חזין, דניאל אור טל

ליווי אמנותי: יעל טל

ליווי דרמטורגי: רועי יוסף

הפקה: עומר עזרתי

עוזרת במאי: מעיין אליה קמל

ניהול הצגה: הילה אור

עיצוב תנועה: מאיה ויטלין

עיצוב תאורה: מתן פרמינגר

עיצוב חלל ותלבושות: סופיה טרוטוש

מוסיקה מקורית: רונית רולנד

עריכת וידאו ועיצוב גרפי: שי הברי

תקשורת ויחסי ציבור: יובל גרבר

סטילס וצילום פוסטר: הגר בדר

צילום ועריכת טריילר: איתי ג'משי

מרואיינים: ברק לוזון (טקסט רפיח), גיורא יהלום, עמי ויינברג, אברהם חזין, דניאל אור טל, שחף ברגר, אסף פנחסי, תום ווליניץ, אסף זלמנוביץ, תומר פלד, טל אברהם, ציון חורי, רום רזניק, מתן מלאכי, מיכאל כורש, רועי ואטורי, אורן הגני, אמנון פלד, איתי דורון, דודי פלג, דניאל מלמן, ערן לחמן, נדב ארדיטי, הארי קינגסקוט, מאיר ברגר, לייזר טברסקי, תום אידלסון, גל קלדרון, חייקו ורום בן זאב, חי שרעבי, גיל קזמיר, בר זילברשטיין, איתי דלומי, מריק חזין, מתן פרמינגר.

מועדים נוספים:

3/9/25           20:00

4/9/25           20:00