"מורת רוח": כל האמת על מאחורי הקלעים של חדר המורים

מאת: אירית ראב

יום ראשון בערב, שעות אחר הצהריים, השמיים משנים צבעיהם לקראת חילופי המשמרות בין השמש לירח, והנתיבים על כביש איילון, בואכה השלום, עמוסים במכוניות. היה זה בערך חודש לפני המערכה הארורה עם איראן, שגרמה לשיערות לבנות וחרדה עמוקה בכל פעם ששומעות את צלילי האפליקציה של פיקוד העורף. בזמן ששקענו בתוך שיר טוב שבקע מהרדיו, לפתע, נשמע צליל ההתראה בטלפון של נהג המונית, והלבבות של אמי ואני קפצו בבעתה – מה צריך לעשות כאשר האזעקה תופסת אותך באמצע איילון, כשאין לך איפה להתחבא? אין אלא לצאת ולהתרחק מהאוטו, להשתופף או לשכב ליד חומת הבטון הנמוכה, ולהתפלל שלא ייפול עלינו משהו. וכך היה, עשרות נוסעים/נהגים יצאו מהמכוניות, עמדו/התכופפו בצדי הדרך, חלק הסתכלו בטלפון, חלק הסתכלו אל השמיים, חיכו. כעבור זמן מה, כאשר נרגעה האזעקה וראינו ששום דבר לא נופל עלינו – נסענו משם כל עוד נפשנו בנו.

המונית נסעה את דרכה אל עבר אולם תיאטרון גבעתיים, שם עלה המופע של שלישית "מורת רוח". במעלה המדרגות, באולם הקטן, מצאנו את מקומותינו בקצה השורה. על הבמה התמקמה לה מתורגמנית לשפת הסימנים ודיברה עם חברה שישבה מולה, בזמן שהצופות והצופים החלו להיכנס. האולם היה חצי ריק, כשלפתע נכנס גל של מורות שמילאו את האולם, צחקו אחת לשנייה, צעקו אחת לשנייה – "בואי לפה, יש פה מקום. טוב, את יושבת שם עם מיכל? בסדר, העיקר שנוח לך. נדבר אחר כך." חלק ישבו חבוקות עם בני זוגן, חלק הסתכלו על הבמה, אחרות דיברו בטלפון – "אני בהצגה, תחמם לאחותך את השניצלים שהכנתי לכם. נו, הם במקרר, בקופסה הכחולה, מתחת לפתיתים. נו, תמצא אותם, חמוד, אני בטוחה שתסתדרו." ניתקה ואמרה לחברתה לשורה בחיוך – "הם יסתדרו, הוא כבר גדול. אני חייבת קצת זמן לעצמי". אמירה שנלחשה על ידי מרבית הא.נשים שישבו באולם, שנזקקו לקצת אוויר לנשימה, הפוגה בכל הכאוס הזה שנקרא המציאות הישראלית.   

שלישית "מורת רוח", בהחלט סיפקה את ההפוגה הזו – במופע מתוק ובועט גם יחד, המציג מערכונים ושירים מחייהם של מורים בישראל, על כל השיט והצחוק והיופי שבהם. את כל מה שמערכת החינוך מעדיפה לטאטא מתחת לשטיח, השלישיה מציגה על הבמה, ללא מסיכות וללא התייפייפות, במשחק מדויק ושירה מצוינת, עם רצון אמיתי לשנות את המצב.

במהלך המופע, עולות תמונות מחיי המורים, החל במפגשן של שתי מורות שיצאו לפנסיה ואינן יכולות להניח את גינוני המורות ולהפסיק לתקן את התנהגותו של המלצר, דרך הכנת הצוות החינוכי לקראת הטיול השנתי ונזיפה ידידותית במורה שהחליטה להיכנס להיריון מבלי לשקלל את צרכי המערכת, וכלה במפגש צוותי המועבר על ידי יועצת השכבה, על כל המשתמע מכך, ומפגש של אבא ובן עם המחנכת, המבקשת לנזוף בהתנהגותו של הילד, אך מצדם, היא נמצאת שם רק כדי לשרת אותם. התמונות השונות מלוות בצחוק, הנהוני הסכמה ולחישות של "מדויק" מצד הצופים והצופות. שכן, רובן עמדו בצד הלוח, כולם ישבו בצד השולחנות.

התמונות, המשוחקות בצורה טובה ומהימנה, שזורות בקטעי שירה, עיבודים לשירים מוכרים מהתרבות הישראלית, שמילותיהם הולמות את העולם הבדיוני של ההצגה. השירים הללו, שבוצעו ועובדו בצורה משובחת ביותר, עם הרמוניה שמרוממת את הלב, בליווי נגינתו הטובה של גיל זוהר, הצליחו להפחית לכדי מינימום את אותה חרדה שפתחה את הערב הזה, והיוו כממתק חיוני לנפש הדואבת.

כל אלו, נעשו על רקע תפאורה מינימלית, הכוללת שלושה כיסאות, מסך לבן, שמאחוריו השחקנים משנים דמויותיהם, בשילוב פריטי לבוש מודולריים ופאות, שסימלו את הדמויות השונות. לכאורה, היה אפשר להניח שזוהי נקודת החולשה של המופע הזה, בכל זאת יכלו להשקיע טיפה. נהפוך הוא, דווקא המינימליזם של התפאורה והתלבושות, העצים עוד יותר את המהימנות של העולם הבדיוני שהוצג על הבמה ואת הביקורת על הנעשה במערכת החינוך בעולם האמיתי. הרי אין דבר הולם יותר לייצוג מערכת החינוך הישראלית, מאשר פריטים שיכולים להשתנות ולהפוך למשהו אחר, תוך שניות מעטות. הרי הגיוני שהמורה למתמטיקה תהיה גם מורה לאנגלית, המנקה תהיה החובשת בטיול השנתי, ומופע הסיום המסכם שלוש שנות לימוד, או יותר, יהיה בנוי על במת כלונסאות שנבנתה על ידי המורה לאמנות.

לצד הביקורת של חברי שלישית "מורת רוח", ניכר שהם באמת אוהבים את מה שהם עושים. כל השלושה הם מורים בהכשרת ובעיסוקם, לצד הניסיון שלהם על הבמה. הניסיון שלהם בהחלט ניכר, בייחוד בסצינות בהן הפאה נפלה מהראש, והשחקנית הצליחה לצאת מהסיטואציה, מבלי לצאת מקווי הדמות, ולהעניק חיות ייחודית וחד פעמית ליצירה.

הקטע המסכם את המופע, מציג בצורה נפלאה, נכונה ומפעימה, את משמעות מקצוע ההוראה, ולמה לעזאזל הם נשארים במקצוע הזה, עם משכורת נמוכה, עם שעות בלתי נגמרות, בלי הערכה ראויה מהממשלה או הציבור. מורים, בסופו של דבר, משפיעים באופן הבסיסי ביותר על חייהם של התלמידים שלהם. אותו מדריך בבימת הנוער, שלימד אותי איך לעמוד על הבמה מבלי לפחד, והבין בדיוק מה אני מבקשת להגיד בסצינה שכתבתי, ואיך לביים אותה בצורה טובה, לעולם יישאר חקוק בחדרי לבי, גם אם עברו כך וכך שנים מאז. ההשפעה הזו אינה ניתנת לאומדן כספי ואינה מסתיימת אף פעם, ולכן, ראבאק, תנו למורים את הכבוד המגיע להם.

המופע של "מורת רוח" מצליח לבטא מה זה להיות מורה בישראל של המאה העשרים ואחת, בצורה נפלאה, מצחיקה ובועטת. במשחק מדויק ושירים מצוינים ומרוממים, שלושת היוצרים מצליחים להגיד את מה שאחרים לא יכולים, או מעדיפים להתעלם ממנו ולחכות שהוא ייפתר מעצמו. רוצו למופע הזה, ומרתה, כאמור, יודעת.  

"מורת רוח"

כתיבה וביצוע: מיה שילון, ברק גונן ודורון בן-עמי

בימוי: ברק גונן

פזמונים: מיה שילון

עיבודים וניהול מוסיקלי: דורון בן-עמי

פסנתר: גיל זוהר

ניהול הפקה: רביטל ויטלזון-יעקבס

מועדים נוספים:

26/8/25            21:00               בית ציוני אמריקה, תל אביב

27/10/25          21:00               בית ציוני אמריקה, תל אביב