"הפצוע הישראלי": מוסד הגזלייטינג בתפארתו

מאת: נעם טיילור

כבר מהשם "הפצוע הישראלי" עולות אינסוף קונוטציות והשערות על מה ההצגה יכולה להיות, אך לא השם ולא תקציר ההצגה יעשו הקלות מראש לצופים. מרגע שהוילון נפתח מתגלות לקהל שתי דמויות, היושבות לצד מיטת בית חולים עליה שוכב אדם מכוסה בתחבושות וגבס – דרורה, אמו של הפצוע אורי, ותמי, אשתו. השתיים יושבות ומאזינות לדיויד ברוזה שר את השיר "יהיה טוב". רק שזה לא דיוויד ברוזה. משם הן תצאנה למסע שבו לא ממש ברור מהי המציאות ומהו הסיפור שמספרים להן, ולנו.

הבמה והתלבושות, המעוצבות בצורה טובה על ידי דפנה פרץ, מציגות עולם ריאליסטי יחסית של בית חולים ישראלי, עם וילון בקדמת הבמה וחלון באחורי הבמה. בחלון מוצגת תמונה של שמי עיר כחולים, הנוף מחלון בית החולים. אך זוהי לא תמונה סטטית – היא משתנה ביחד עם התקדמות הזמן ומשקפת גם את מצבה הרגשי של תמי, הדמות שמובילה את התקדמות העלילה. הוידאו מבעד לחלון, המלווה את ההצגה, עוצב על ידי עפר הררי, והופך להיות שחקן נוסף בהצגה – השמיים הופכים לראי לא רק להתקדמות העלילה והזמן בהצגה אלא גם לתהליך הנפשי והרגשי שעוברות הדמויות ובראשן תמי. השימוש הלא-ריאליסטי במזג האוויר, בשעות היממה ובנוף בית החולים שנשקף מהחלון מייצר עיוות של המציאות, ומשקף את חוסר היכולת של הדמויות להתקרקע באמת קונקרטית ומקורקעת, שכן האמת נהפכת לכלי "טיפולי" בידי הרופא המטפל, בפצוע ובהן.

ההצגה סובבת סביב הקונפליקט בין אמונה לספק, או סביב השאלה כמה כוח יש לאמונה. האמונה היא ההצדקה של חלק מהדמויות, ותמי מתחילה לאט לאט להטיל ספק ביותר ויותר דברים. באמנות בכלל, ובמחזאות בפרט יש מונח שנקרא "השעיית הספק", שמשמעותו היכולת והנכונות של הצופה/קורא להתעלם מחוסר הסבירות שמשהו יקרה, לטובת הסיפור. בתיאטרון, בשונה מקולנוע וטלוויזיה, יש יותר מקום ליותר ספק והכלי המרכזי שמאפשר זאת בתיאטרון הוא שימוש בקונבנציות תיאטרוניות, ובעיקרן הסכמות גורפות בין הקהל ליוצרי ההצגה, המתעלים סימנים שונים על הבמה לייצוג של תופעות ואובייקטים מן המציאות.

בתחילת ההצגה "הפצוע הישראלי" מתפתח משחק מעורר סקרנות שמשתמש באותו כלי כדי לבסס קונבנציות תיאטרוניות כלשהן, למשל שחקן שמשחק אדם אמיתי אחר, מונולוגים או פנייה לקהל במהלך ההצגה, שכולן מוכרות ומקובלות ככלים תיאטרוניים. אחרי כמה רגעים שבהם הקונבנציה התיאטרלית המסוימת נמצאת בשימוש, תמי מטילה ספק בקונבנציה הזו ומנפצת את השעיית הספק. זה היה המנוע המרתק ביותר בהצגה הזו ומה שמפריד אותה מכל דבר אחר. השימוש בניפוץ "השעיית הספק" ככלי משחקי מרכזי בהצגה מבטיח לצופה שחלק מרכזי בעלילה ובתימות שלה, הוא ערעור המציאות, שבירת הקיר הרביעי וערבוב בין עולם הבדיה לעולם הממשי. המנוע הזה היה יכול להתפתח הרבה יותר לעומק ולאומץ עד סוף ההצגה, אך לצערי הוא ננטש מוקדם יותר.

אנסמבל "קבוצת עבודה" מאגד שחקנים ושחקניות נפלאים ונהדרות, את חלקם אפילו זכיתי להכיר אישית כאנשים מהממים. ההצגות של האנסמבל, כמו בהצגה זו,  מציבות רף משחקי גבוה, ודרך הסגנוניות והעיצוב מייצרות עולם מושך, מסקרן ומזמין. [זהירות ספויילר בהמשך] – ככל שההצגה מתקדמת, נחשף כי בית החולים המוצג על הבמה הוא למעשה בית חולים פסיכיאטרי, דבר שיכול להעניק סיטואציות דרמטיות מרתקות, אבל יחד עם זאת אני תוהה על הבחירה של יוצרי ההצגה לעסוק כאן בתחום בריאות הנפש ובעולמם של מתמודדי נפש, שעל פי ניתוח והבנה של הכתיבה ושל בניית הסיפור בהצגה הנוכחית, לא מוכר להם מספיק כדי שהמפגש הזה יהיה מכבד ומעמיק.

יש פה ייצוג קריקטורי ותכליתי שמתייחס למתמודדי נפש כקריקטורות שטחיות ולמוסדות טיפוליים כ"בית-משוגעים" [כפי שאחת הדמויות מכנה את המוסד במהלך ההצגה]. במקום להבין טראומות ותוצאותיהן, שבעולם הרפואה הפסיכיאטרית מקבלות שם כאבחנה כזו או אחרת, יוצרי ההצגה החליטו להמציא אבחנות שלא קיימות, שבכנות מגחיכות את הדמויות ולא פחות מכך התמודדויות ממשיות של אנשים אמיתיים. המוסד הטיפולי בהצגה לא שואף לשיקום המטופלים אלא לאשפוז נצחי ללא מועד לשחרור, ללא תקווה להחלמה ולחיים טובים יותר, ומשאיר את המבוגרים בהצגה כילדים חסרי ישע וחסרי יכולות. הייתי מלאת תקווה שההצגה חותרת לביקורת המוסד הפסיכיאטרי לכל הפחות, אך בהסתכלות על מכלול ההצגה, המבנה הדרמטי לא תומך בפרשנות כזו. הייצוגים שקיימים בהצגה למתמודדי נפש ולטיפול הם מגוחכים, מעליבים ואפילו מסוכנים, ונעשה בהם ניצול ציני ככלי בהצגה.

נקודת השיא והאור בהצגה היא הביצועים הנהדרים של השחקנים והשחקניות בהצגה – ליז רביאן בתפקיד הראשי של אשת הפצוע, תמי, שמצליחה להחזיק את תפקיד הספק בהצגה זו ודרך שבירת אשליית הקונבנציות מכניסה ריאליזם ואמת לעולם שרק מטשטש אותה. מעיין בלום שמגלם את מנשה מצליח להכניס הומור וחן לדמות לא פשוטה ומאוד מאתגרת לו ולסביבה שלו. אורלי טובלי שיוצרת דמות נחושה ששום דבר לא יעמוד בפניה. שמעון מימרן, המגלם את הרופא, מצליח לגלם דמות אמינה לא פחות מדמות שאפשר רק לשנוא.

ההצגה "הפצוע הישראלי" מציגה כמה אמונה היא כלי חזק שיש לו הרבה כוח מרפא, אך גם באותה קלות יכול להיות כלי לניצול. בהצגה הממסד הטיפולי לוקח את הדמות של אורי, והופך אותה מאדם רגיל למיתוס שהדמויות האחרות יכולות להאמין ולקוות להחלמתו, ודרך המיתוס הזה לעבור את הריפוי שלהן בעצמן. יש הרבה עוצמה בסיפור כזה – כל אדם צריך תקווה בחיים, אמונה שגם אם לא טוב עכשיו, איכשהו, מתישהו תהיה גאולה. הייתי מציעה ליוצרי ההצגה לפנות ביותר חמלה וענווה לחוויות של מתמודדי נפש, להתייעץ עם א.נשים ששרדו משברים בתעצומות נפש, ויחד להביא לעולם סיפור שמעורר גאווה וחוגג התמודדות והתגברות.

"הפצוע הישראלי"

תיאטרון תמונע

קבוצת עבודה

מאת: נעם גיל

בימוי: יגאל זקס

שחקנים: מעיין בלום, שמעון מימרן, ליז רביאן, אורלי טובלי, ויקטור סבג

עיצוב תפאורה ותלבושות: דפנה פרץ

וידאו: עפר הררי

עיצוב תאורה: אורי רובינשטיין

מוסיקה: נעמה רדלר

עוזר במאי: שגיא קרישר

מועדים נוספים:

1/9/25              20:00

25/9/25            20:00

29/10/25          20:00