"נאומים נגד היאוש": מה תפקידו של הנאום?

מאת: הדר אברבנאל

שם המופע "נאומים נגד היאוש" די מסביר את עצמו. לערב אחד התכנסו אמניות ואנשי תרבות מגוונים שונים וביצעו נאומים מכוננים לתפישתם. גורי אלפי ואלי חביב, בחליפות לבנות, מקבלים את פני הקהל. מאחוריהם, מעין גרמי מדרגות לבנים, כמו אמפי תיאטרון או סוג של במת הר הרצל, המבנה שישמש את הנואמים.

למה צריך ערב כזה? הם שואלים את עצמם ואותנו. מה האפקט של נאום, במה הוא שונה מתיאטרון ומה קורה כאשר מכניסים נאום לתיאטרון? לאורך הערב השאלות הולכות ומשתנות, חלקן מקבלות מענה, גם אם לא מילולי, חלקן רק הולכות ומתחדדות והיעדר התשובה הופך נוכח יותר ויותר.

גלית חוגי פתחה את ערב הנאומים עם לאה גולדברג, שמסבירה כיצד היא משיבה לאלו השואלים אותה (להם היא לועגת במרומז) מתי תתחיל לכתוב שירי מלחמה. היא מסבירה בפירוט למה תפקידה של השירה הוא לשמור על החיים, לא לכתוב ולתעד מלחמות. חוגי, והמקהלה היוונית שמאחוריה מודיעות קבל עם ועדה שהאמנות לא צריכה להתייחס, לתפוס עמדה, לדבר או לשתוק. האמנות לא קשורה בדברים החולפים האלה ואין תפקידה לעסוק בהם.

השמעת הדברים האלה בתיאטרון היום (וכנראה גם אז) היא כמעט סוריאליסטית ומאתגרת את השומעת. חוץ משיר הלל למלחמה, יש עוד הרבה דרכים לכתוב על מלחמה, וגם שירי אהבה או מופע קומי בזמן מלחמה, מתייחסים למלחמה. לכן, אף על פי שכיף להקשיב ללאה גולדברג (אותה אני מעריצה), הסבריה היפים לא מחליפים את האקטיביות הנדרשת מאנשי ונשות ציבור, אז או היום.

בעוד שאלת האקטיביות כפועל יוצא של נאומים הולכת וגדלה, מבנה המדרגות הלבן התהפך על צידו, וכעת המעקה האחורי עומד בצורה אנכית לקהל. אור לבן ורחב מאיר עליו ועל הקיר שמאחוריו. גבר עם זקן פלסטיק מטופש ומקטורן תקופתי צועד פנימה, הרחשים בקהל מתחילים להישמע, "זה נורמן עיסא". הוא נעמד מול אלומת האור, נשען על המעקה. נורמן עיסא רצה להזכיר לנו דברים ששכחנו. רעיונות בסיסיים שהיוו אז את התשתית והתנאים להיכנס לפה, לחיות פה, לרצות ולקוות ולהיות באמת חופשיים. את סוף הנאום עיסא ביצע לאחר שפשט את הזקן והמקטורן, בערבית.  למרות תחילתו וסופו החזקים של הביצוע הזה, גם הטקסט הזה השאיר את כל הנוכחות עומדות במקומן. אין חדש באמת בדבריו של הרצל (היום) ובביצוע של עיסא שכאמור היה מעין תזכורת למעשים של מישהו אחר.

הערב הכיפי, המצחיק והשובבי המשיך, ובין בדיחות ומפגשים וראיונות ורעיונות בקטעי המעבר, עלו על הבמה שלושת הקטעים שהפכו את הערב הזה לראוי. מיה לנדסמן ביצעה בנגינה את נאום "הלב החושב" של דוד גרוסמן. הטקסט של גרוסמן פועל וקורא לפעולה מתחילתו ועד סופו. תתמודדו עם הקיום המשברי, תתגברו על האכזריות, השאלות, הייאוש, תהיו הלב החושב, שוב ושוב ושוב. הביצוע של לנדסמן חלק את הבמה עם הטקסט, הוסיף לו דגשים ונימה, והפך את גרוסמן למעין 'כל אדם', ואת הטקסט לעל-זמני.

אחריה עלו אנסמבל מייקל ששברו שיניים בהקראת קטע מנאומו של ש"י עגנון בקבלת פרס נובל לספרות, ומצוטט על השטר של ה-50 שקל הישן. הם לא ממש הבינו מה הם מקריאים עד שפלג הסביר להם, שמאז חורבן בית המקדש כל היהודים רוצים לחזור לירושלים. כאשר כל המשפחה שרה "אור וירושלים", יסמיניש, שרק עכשיו הבינה מה הקריאה, איבדה את זה ולא הצליחה להפסיק לעוף על ירושלים תוך כדי השיר. אנסמבל מייקל הם חבורה כל כך אינטליגנטית, שחוץ מזה שהקטע היה מצחיק בטירוף, הם הצליחו להפוך נאום ישן לנונסנס ודרכו לדבר על האבסורד של המציאות הזאת כבר הרבה יותר משנתיים.

בעקבותיהם עלתה נועה קולר עם נאומה של אנדריאה דבורקין שנאמה בפני 500 גברים, פעם, כשלא היו נשים בכנסים ובטח שלא נואמות. הנאום מתעסק בשוויון כלפי נשים, ובבסיסו האמירה החריפה שעל מנת לעשות שוויון נדרשת יותר מהימנעות מהתנהגות פוגענית. לא מספיק לא להיות 'מהרעים'. צריך להיות נגד, אקטיבי, למנוע מאחרים, לא רק מעצמך. לא רק שהטקסט מעולה, גם הביצוע של קולר היה אישי ומקצועי בעת ובעונה אחת. על במה ריקה בלי להשתמש במדרגות או בבימוי או כל דבר אחר, היא נאמה. כשחקנית, כפמיניסטית, בתור היא עצמה – קראה לכל יפי הנפש להפסיק לשקר לעצמם, הימנעות היא לא פעולה.

את הערב סיימה נגה ארז בליווי מקהלת ילדות עם קטעים מכתביו של קורצ'ק על ילדים וטבעם, והזכירה לכולם לחשוב על העתיד. לא לשפוט אותו, רק לרצות בטובתו, לעשות עבורו.

מה תפקידו אם כן של נאום בימינו? האם הוא משתנה כאשר הוא מוגש על במת התיאטרון באולם הסגור, בירושלים, בפסטיבל ישראל? אז ועכשיו, הגבול דק בין לדבר, לבין לפעול באמצעות דיבור.

"נאומים נגד היאוש"

המופע הועלה במסגרת פסטיבל ישראל ה-64

בימוי וניהול אמנותי: גורי אלפי ואלי חביב

בהשתתפות: נועה קולר, גלית חוגי, נורמן עיסא, נגה ארז, מיה לנדסמן ואנסמבל מייקל

הפקה: שמי דהן

הפקת תוכן: קרן מזיג

עיצוב במה ותאורה: שי דרור

עיצוב סאונד: אבישי לידני

הגברה ותאורה: מג'נטה

תיאום הפקה פסטיבל ישראל: קונסטנטין ביליץ

ניהול אמנותי פסטיבל ישראל: איתי מאוטנר ומיכל ואעקנין