"הדיבוק": במה הוא אוחז?

מאת: הדר אברבנאל

"הדיבוק" הוא מחזה קנוני ואולי המחזה "היהודי" הכי מפורסם שעוד ממשיך לעלות בגרסאות שונות ומגוונות. לאה וחנן שהיו חברי ילדות, כבר כמעט ולא מדברים או נפגשים, אך נפשם קשורה זו בנפשו של זה. לאחר שחנן שומע שלאה הולכת להינשא בשידוך, הוא הולך לעולמו באופן פתאומי. מתחת לחופה של לאה ומנשה, רוחו של חנן חודרת לגופה של לאה ומגרונה יוצא קול עמוק ומעורר אימה שגורם לכל באי האירוע להבין – נכנס דיבוק בכלה. מכאן ועד סוף המחזה סביבתה של לאה מנסה בכל כוחה לגרש את הדיבוק מגופה, בעוד שלאה וחנן נמצאים יחד בעולם שבין החיים למוות.

הבמאית הילה תומר ומחזור ס' בבית הספר למשחק ניסן נתיב תל אביב יצרו גרסה צבעונית, ויזואלית, חיה ודינמית ליצירה האלמותית. על הבמה, ניצבות שלוש במות קטנות וביניהן רווחים קטנים, כך שבמעבר בין אחת לשנייה יש לעשות צעד גדול מעל תהום קטנה. בעומק הבמה, יש מעין קשת, או משקוף, שמסמן לעיתים דלת, מעבר, או חופה. עיצוב הבמה של נועה גולדשטיין לוקח את המרחב הלימינלי, זה שבין-לבין, כדימוי מרכזי ומבקש להנכיח אותו.

האפיון התקופתי של הדמויות משתנה בין דמות לדמות, כך שנוצרת קשת תקופתית די רחבה עליה ממוקמות הדמויות. הדמויות החיות לבושות היטב, כולן בגווני סגול, בעוד שהדמויות המתות לבושות בהלבשה תחתונה בצבע לבן. עיצוב התלבושות של יותם רותם מנסה להעניק מעין על-זמניות להצגה. זו בחירה מעניינת ויפה, שלא תמיד פגשה את הטקסט, הבימוי, או אפיון הדמויות.

הילה תומר יצרה עולם מאד מעניין וסוחף. כיף להסתכל עליו, הוא לא מפסיק להפתיע ולהשתנות, והוא משרת היטב את הנחיית השחקנים ואת החומר. גם אלמנט "האימה" שהמחזה מביא איתו הצליח להשתמר בזכות הבימוי, עיצוב התנועה הנפלא של יעל פולקה, והמשחק המסור והאיכותי, בייחוד של טוהר צפריר (לאה), יותם יניב (סנדר), ועדן מטר (פרידה). הקשר של לאה וחנן היה מורט עצבים, כואב וכמעט טריגרי נוכח המציאות המעוותת ורדופת הרוחות. בזכות מערכת היחסים המלאה והמורכבת שהצליחו קבוצת השחקנים והבמאית ליצור, ההצגה הצליחה להחזיק הרבה מאוד טקסט, מורכבות שפתית ומשך, ולסחוף את הקהל לכל אורכה.

יחד עם זאת, הפרשנות היתה לא חלקה והכילה מספר סתירות או בחירות לא מוסברות. לדוגמה, האפיון של סנדר בתחילת ההצגה בתור אב פרובוקטיבי, כמעט משוגע, שנוגע בלאה בחזה ובישבן כשהיא מתכוננת לחתונתה עד שאמו פרידה עוצרת אותו, כמעט לא חופפת עם האב הטרגי והאוהב שמתחנן על חיי בתו בסוף ההצגה, ברצינות, אמונה, וכבוד.

נראה שהרכיב החסר הוא חוסר בהירות בנוגע לחידוש שההצגה מציעה. כאמור "הדיבוק" הוא מחזה שהועלה פעמים רבות ובמגוון שפות בארץ ובעולם. הנושא של השמעת הקול הנשי דרך הקול הגברי, האפשרות לביטוי של מיניות נשית דרך חדירת הדיבוק, המפגש בין מסורת למודרנה, החיבור הקוסמי בין עולם החיים לעולם המתים ועוד, כל אלו נחקרו ונבחנו בביצועים השונים להם זכה המחזה. מהי השאלה הנשאלת (או הטענה הנטענת) בגרסה הנוכחית?

אך יחד עם זאת, "הדיבוק" בביצוע מחזור ס' של ניסן נתיב תל אביב ובבימוי הילה תומר היא הצגה צבעונית, מעניינת ומרגשת, שמקדשת את התיאטרון ועובדת אותו, ומציעה לקהל גרסה מאפשרת ומונגשת של המחזה המיתי הזה, שרבים שמעו עליו אבל כנראה לא מכירים אותו.

"הדיבוק"

בית הספר למשחק ניסן נתיב, תל אביב

מחזה (בהשראת ש. אנ-סקי): רועי חן

בימוי : הילה תומר

עיצוב תנועה: יעל פולקה

עיצוב חלל: נועה גולדשטיין

עיצוב תלבושות: יותם רותם

עיצוב תאורה: אורי רובינשטיין

סאונד ומוזיקה מקורית: ניצן ורדי

יועץ תרבות יהודית: בן יעקב מזרחי

בהשתתפות תלמידי ותלמידות שנה ג׳, מחזור ס׳ ניסן נתיב תל אביב:

איליה אלייב, גוני בן דרור, טוהר צפריר, ענבל גוזלן, יפתח גרינברג, יאיר הספרי, מיכל ויספלד, יותם יניב, עדן מטר, רועי מעוז

ההצגה עולה עד ל10/8/25