"יהודים רעים": הצצה בראי ההיסטוריה

מאת: נעם טיילור

במוזיאון "אנו" (בית התפוצות לשעבר) קיימת כבר מספר שנים תערוכה על הומור יהודי בדגש על סיטקומים אמריקאים שנוצרו על ידי יוצרים יהודים, לרוב בעלי זיקה כלשהי לניו יורק, כמו סיינפלד. היה משהו מנחם בתערוכה הזו כי לא משנה כמה אני סולדת מסיטקומים כדרך חיים, האימאג׳ של הסלון הניו יורקי הסיטקומאי תמיד מרגיש כמו בית שגדלתי בו. לכן מיד עם כניסתי לאולם מאירהוף בבית ציוני אמריקה, הרגשתי בבית (ולא רק כי עבדתי בו בעבר) – על הבמה נגלתה דירת סטודיו קטנה מסיטקום שמתרחש בניו יורק בעיצובה הטוב של ארנה ברנט שמעוני. החיבור לתיאטרון היה ברור מיד: לא כל סיטקום מצטלם מול קהל חי, אבל רק השימוש בטיימינג קומי וצחוק מקופסת שימורים מוסיף מימד של עבודה מול קהל חי. החיבור הזה מבהיר בדיוק לאיזו קבוצה שייכת המשפחה היהודית המופיעה על הבמה ביצירה "יהודים רעים" של תיאטרון החאן.

המחזה "יהודים רעים" נכתב על ידי ג'ושוע הרמון, יהודי-אמריקאי בוגר בית הספר לאמנויות הבמה ג'וליארד בניו יורק. ההצגה מתמקדת בנכדיו של סבא ניצול שואה, אשר מוצאים את עצמם במפגש משפחתי צפוף בלילה שלאחר הלווייתו. ביניהם דפנה, היהודייה המסורתית, וג'ונה בן-דודה הצעיר שכבר נמצאים יחד בדירה הניו-יורקית זמן ממושך, לצד אחיו הגדול של ג'ונה, ליאם החילוני, יחד עם בת זוגו הגויה, לאחר שהגיעו באיחור משמעותי. לתוך סיר הלחץ המשפחתי הזה נוסף משתנה נוסף: שרשרת החי של סבא, והמאבק על מי יקבל אותה בירושה. 

אחת התמות המרכזיות בהצגה היא כמובן התמה המשפחתית, שמבחינתי בלתי נפרדת מהתמה של הזהות היהודית, הן בהצגה והן בחיים האמיתיים. הקשר בין דפנה לבני דודיה ג'ונה וליאם הוא קשר שיכול להתקיים רק עם אנשים שגדלת איתם – המעבר החד בין קללות ואיומי רצח לנוסטלגיה וצחוק בלתי ניתן לעצירה או הבנה, המאבק הבלתי מתפשר על חפץ שכל משמעותו היא בגלל הקונטקסט והזיכרון המשותף, הבריתות שנוצרות בצללים ונשברות באור היום, כל אלה הם אך ורק תוצאה של חווית חיים משותפת. ומהו העם היהודי אם לא חבורה של אנשים שגדלו יחד במקביל על אותם סיפורים, חגים וטראומות – כמו משפחה?

בצעירותי, כשהייתי חלק מצוות מרכז ההדרכה הארצי של תנועת נוער ציונית-סוציאליסטית, הפרוייקט המרכזי בו עסקנו היה חקר הזהות יהודית. אחד הטקסטים שהכי נחקקו בי באותה תקופה היה טקסט שעסק במיהו יהודי: "יהודי הוא מי שמסתכל בראי ההיסטוריה ורואה יהודי – (אם משום מה הוא לא מסתכל על עצמו בראי ההיסטוריה, הוא יהודי שאיננו מסתכל על עצמו בראי ההיסטוריה). אני, למשל, יהודי.  לפעמים אני אוהב לראות את עצמי בראי ההיסטוריה ולפעמים לא.  תמיד אני רואה יהודי.  עובדת היותי יהודי איננה ניתנת למחיקה. היא ניתנת להדחקה." (מאת ארי אלון, מתוך הספר ״עלמא די״, הוצאת ידיעות ספרים והוצאת ׳בית׳). זהו בעיני הסבר מצויין לאופן בו זהות אמורה להרגיש – זהות היא בדרך כלל לא רק עניין פרטי ואישי, אלא הסבר סוציולוגי תלוי קונטקסט. היא מושפעת מהמעמד החברתי שלה בהווה, אבל גם בכל שלב קודם בהיסטוריה. בתור יהודייה אני יודעת מה היה גורלי בכל מיני שלבים בהיסטוריה, גם אם הייתי "מדחיקה" את הזהות הזו. אני יכולה להסיק איך היו מתייחסים אלי, איך היו מגיבים לי ומה היו עושים לי. אני יודעת שלא משנה כמה אני איאבק ואדחוף ממני כל סממן יהודי, בראי ההיסטוריה – אראה יהודייה.

אם נחזור להצגה, אין דבר יותר יהודי מהמאבק שמתקיים על הבמה בין בני המשפחה על מיהו יהודי – היהדות היא דת שחוגגת התפלפלות ווכחנות, סטייל "שני יהודים – שלוש דעות". קשה שלא לעשות הקבלה בין ארבע הדמויות במחזה לארבעת הבנים בהגדה של פסח: דפנה היא כמובן החכמה, שבמונחי חז"ל הכוונה היא שהיא בעלת ידע רב ביהדות, ואל מולה ליאם הוא הרשע, במונחי חז"ל מסיר אחריות על גורל העם היהודי "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם" (מתוך ההגדה של פסח). ברור שביריבות ביניהם מדובר במאבק בין שני אנשים אינטליגנטיים ומשכילים, אך ליאם מוצג יותר כ"יהודי שאיננו מסתכל על עצמו בראי ההיסטוריה" על פי אלון -ליאם מתמחה בתרבות יפן אך לועג על המסורת היהודית ועל הרצון של דפנה להיקרא בשמה העברי ולעלות למדינת ישראל. מלודי אמנם היחידה בהצגה שאיננה יהודייה, אך היא ממלאת את תפקיד התם, היא סקרנית ומתעניינת וחשוב לה להבין ולשמוע לטובת הזוגיות שלה עם ליאם. ואחרון חביב הוא ג'ונה, זה שאינו יודע לשאול, או יותר נכון – לא רוצה לשאול. לאורך ההצגה מטלטל ג'ונה בין דפנה לליאם במאבקם, וכל מה שהוא מבקש זה לא להיות חלק מהקונפליקט. 

הדמויות כולן מדויקות להפליא, מצחיקות, בלתי מתפשרות וממש לא מתנצלות על מי שהן. החיבורים שנעשים בהצגה בין הזהות היהודית למשפחה, התבגרות וזוגיות נכונים ומרגשים. יש דיוק עדין לניואנסים, בין אם בעיצוב התפאורה ובין אם בהבנת השחקניות והשחקנים את הדמויות על כל רבדיהן. ברור שההצגה הזו נוצרה מתוך אהבה גדולה למשפחה ולקהילה שנאספת סביב הזהות היהודית בתוך תקופה שמאתגרת ומערערת כל תחושת שייכות שיש לנו. 

"יהודים רעים"

תיאטרון החאן 

מחזה: ג'ושוע הרמון

בימוי: תמר קינן

משתתפים: גל זק, אנה פוגטש, איתי שור, כרמל נצר

תפאורה: ארנה ברנט שמעוני

תלבושות: אור ויינמן

תאורה: מתן פרמינגר

עוזר במאית: דניאל בגנו

מנהלת הפקה: קרן אור גדון

קרבות במה: לירן מזרחי

מועדים נוספים: 

26/8/25            20:30               תיאטרון החאן, ירושלים 

27/8/25            20:30               תיאטרון החאן, ירושלים

למועדים נוספים של של ההצגה באתר תיאטרון החאן – הקליקו על הלינק