מאת: אירית ראב
יום שני אחר הצהריים, בנסיעה מהירה לתל אביב, הכבישים כמעט ריקים, באופן מפתיע מהמצופה, הרוח המנשבת מבעד לחלונות הפתוחים של המונית, מפזרת לחלוטין את השיער שנאסף בקפידה לקוקו, וחלקיקי אוויר ושיערות חתול ממלאים את הז'קט השחור שכה עמלתי על ניקיונו בערב שעבר. ועל אף זאת, זו תחושה רגעית והפכפכה של חופש, לנסוע בכביש המהיר כשהחלונות פתוחים ושיר מוכר וטוב של "היהודים" מתנגן ברדיו. כאילו חזרנו אחורה בזמן, לזמנים "נורמליים" יותר, ואין את הכאוס והייאוש והתסכול של המציאות היומיומית. והנה, המונית הגיעה לתל אביב, בירידה לשלום, והנסיעה המהירה הפכה לנסיעה מתונה עם עצירות מרובות. הנסיעה הסתיימה, השיר נגמר והרגע עבר. הגענו למעוז חפצנו, תיאטרון הקאמרי, להצגה החגיגית של "הלוויתן".
לקחתי להצגה את אחת מחברותיי הטובות, אישה יקרה שאני אוהבת מאוד, שהכרנו לפני עידן ועידנים, בין הספרים המאובקים של כותר ראשון. על אף שעברנו מקום וכתובת (ועל תלאות המעבר וודאי יסופר בכתבה אחרת), הספרים המאובקים, על המאבקים שהם גוררים, לפני ובין הדפים, הגיעו אחרינו לתוך אולם התיאטרון. על הבמה באולם הבינוני של הקאמרי הוצבו ערימות-ערימות של ספרים מאובקים. בלבם, נחשפה פנינה בוהקת. מיד עם תחילת ההצגה וככל שחלפו הדקות, "הלוויתן" התגלתה בתור יצירה מצוינת, מפעימה, עוצמתית, ובהחלט מפתיעה.
"הלוויתן", המבוססת על מחזה שנכתב על ידי סמואל ד. האנטר, מציגה לראשונה בארץ את היצירה שעלתה מאז 2012 בכל רחבי העולם, וזכתה לעיבוד קולנועי בכיכובו של ברנדן פרייז'ר. היצירה מגוללת את סיפורו של צ'ארלי, איש רחב מימדים, השוקל 245 קילו, המסתגר בביתו, ואת נסיונותיו הנואשים ליצור קשר מחודש עם בתו, אלי, אותה לא ראה מאז היתה קטנה, כאשר עזב את הבית ועבר לחיות עם בן הזוג שלו, אלן. אלי, בחורה צעירה וכועסת, עושה לו את המוות, אבל הוא נחוש להיפרד ממנה כמו שצריך, כי צ'ארלי יודע שימיו ספורים. תוך כך, ההצגה מגוללת את מערכת היחסים של צ'רלי וחברתו ליז, אחות במקצועה, העוזרת לו ומטפלת בו, ואת הופעתו של נציג כנסייה צעיר, המבקש להשיב לצ'ארלי את האמונה ואת האל שאיבד בדרך.
כל אחת ואחת מהשחקנים והשחקניות על הבמה, הפגינו משחק מצוין – החל ביוסף יצחק, שהיה לו תפקיד מפתח משמעותי בהצגה, עופרי ביטרמן, שגילם באדיקות את צעיר הכנסייה שסרח ומבקש גאולה, ומיכל עוזיאל, שגילמה בצורה מדויקת את אשתו לשעבר של צ'ארלי, דרך שרון כהן רז, שגילמה את אלי בצורה מהימנה ומכמירת לב, וכלה ברות אסרסאי, שגילמה בצורה נפלאה את ליז אישה צעירה, מתוסכלת וכועסת, שאינה יכולה להניע את חברה הטוב מלהמשיך ולצעוד בדרך בה בחר בייאושו, ודביר בנדק, המגלם באופן מופתי את צ'ארלי.
בתור צ'ארלי, בנדק מפגין יכולות משחק נהדרות, שנראה כאילו הוסתרו לצד השיש, תחת ערימות השניצלים וה"נעים מאוד, שי". בתפקיד הזה, בנדק מוכיח איזה שחקן מעולה הוא, אם רק נותנים לו תפקידים שמאפשרים לו להפגין את הכישרון הרב שיש לו. מעבר לכך, יש לציין כי גם מבחינה פיזית, התפקיד הזה דורש הרבה, שכן מדי הצגה בנדק עוטה על עצמו חליפה המגדילה אותו, מאטה את צעדיו, ומגבילה את יכולות התנועה שלו. כך, הוא מבטא את הדמות באמצעות ניואנסים קטנים, תנועות קטנות ומדויקות, הנעשות מהספה אליה הוא מרותק, כאילו היה לוויתן הנע באיטיות ופאר באוקיינוס האישי שבנה בביתו. יש בזה משהו מרתק גם ליהוקית, שכן בנדק עצמו התמודד בצורה מעוררת השראה בתהליך השלת שריון גופני ונפשי, והנה בהצגה הזו הוא בחר לעטות על עצמו את אותו שריון, רק באופן מלאכותי. בכך, בנדק מכניס לדמות נדבכים מרתקים נוספים, שלא יכולים להתקיים בהפקות אחרות של היצירה. ועל כל זאת, לא אגזים אם אומר – שאפו.
מעבר לכך, יש לציין כי למרות שהנקים של השחקנים האדירו לשלילה כל קול וניע על הבמה, גם את הרחשים כשדמויות מתחבקות, כמו למשל כאשר ליז מתחבקת עם צ'ארלי על הספה והשניים רואים "האוס". במקרה של ההצגה הזו, הנק של בנדק היה חיוני שכן הוא הגביר את הנהמות והקולות שצ'ארלי הפגין תוך כדי ניסיון להזיז את גופו בחלל. ובכך, הדבר העניק רובד נוסף לדמות והעשיר אותה.
על קאסט ההצגה מנצח ביד רמה הבמאי עירד רובינשטיין. בניגוד להצגות אחרות שלו, שכבר ניתן לאפיין אותן בסגנון רובינשטייני ייחודי הניכר למרחקים, בין אם מבחינת בימוי ובין אם מבחינת עיצוב, "הלוויתן" היא שונה. ניתן לאפיין את היצירה הנוכחית בתור יצירת "גראנג'", ז'אנר שאני אישית אוהבת במיוחד, שמשלב דמויות שוליים הנחבאות אל הכלים, ובמקרה הנוכחי, אל בין ערימות הספרים ומאחורי מסך הזום, הבוחרות לברוח באקט של ייאוש, תסכול וחוסר ברירה. וכל זאת, בענני עשן, דימויים אינטלקטואליים, חולצות פלנל משובצות ומוסיקה משובחת. ובמילים אחרות, נירוונה פינת פרל ג'אם. בין מאבקי הדמויות הניצבות על הבמה, בין הרצון של כל אחת ואחת מהן להכרה, שייראו אותן, שיצילו אותן מעצמן, רובינשטיין עיצב תמונות סצנריות לא פחות ממפעימות.
עם זאת, ארשה לעצמי להתקטנן בקטנה ולהגיד שבחלק מהתמונות היה אפשר ללכת קצת יותר רחוק. כמו ב"אדיפוס", בה רובינשטיין יכול היה להעז יותר ולהראות על הבמה את עקירת העיניים, סטייל שרה קיין, גם ב"הלוויתן", נראה שהוא יכול היה להציג סצינות נועזות יותר. למשל, לא להציג רק אקט קטן וייצוגי של צ'ארלי המתנפל על המקרר, כאילו היה טיפשעשרה טיפוסי שחזר מבית הספר והוא רעב למשהו טעים, אלא להציג את כל הטקס שנקרא בינג' נפשי חסר שליטה ועמוס חרטות של אדם שנעזר באוכל בכדי להגן על עצמו מהטראומה אותה חווה. רבים ורבות מאיתנו (כולל כותבת שורות אלו), מכירות/ים בינג'ים אלו באופן קרוב עד כאב, לכן, אם כבר מעזים להראות זאת על הבמה, ועוד על במה רפרטוארית, דבר שהנו אקט מבורך בפני עצמו, תראו את זה כמו שזה.
מעבר למשחק המצוין והבימוי המשובח, יש לציין לטובה גם שני אלמנטים שהעצימו את ההצגה לרמות אחרות – סרטוני הוידאו של דוד פולונסקי ורועי ניצן, והמוסיקה של רועי ירקוני. הסרטונים של פולונסקי וניצן, שיצרו יצירות שאפשר בהחלט להגדיר כנכסי צאן ברזל בתרבות הישראלית, כמו "ואלס עם באשיר", מציגים ייצוגים של הנפש של צ'ארלי וייצוגי השראה של המחזאי בכלל ליצירת הדמות. אולם הם עושים זאת בצורה מלנכולית וטובה, המעשירה את המוצג על הבמה, ולא בצורה דידקטית וחסרת פשר, כמו שלעיתים הצגות המשלבות וידאו ארט נוטות לעשות. אלמנט חשוב נוסף שמעיף את ההצגה הזו לרבדים אחרים הוא המוסיקה הנהדרת של רועי ירקוני. כבר מהשנייה הראשונה ששומעות את המוסיקה, בין אם מדובר על קטעים מקוריים ובין אם מדובר על עיבודי שירים קיימים, אפשר להבין לאיזה כיוון מבורך ההצגה הזו הולכת.
למרות שזו לא הצגה פשוטה, שעוסקת בנושאים מורכבים שלא תמיד נעים לראות, בזכות המשחק המצוין והמפעים, הבימוי המשובח, האימג'ים מרטיטי הלב והמוסיקה ההו-כה נהדרת, אפשר בהחלט להגדיר את ההצגה הזו בתור הצגת חובה.
אחרי ההשתחוויה ואמירת התודות, יצאנו אל הרחוב, אל רחבת מרחב התרבות בשדרות שאול המלך בואכה אבן גבירול. מרחוק, נשמעו קריאות מגפון לחזרתם, סירנת אמבולנס הבליחה בין המכוניות, קורקינטים שעטו בין הולכי רגל. בצומת הרחובות, על תמרור מעוטר במדבקות לזכרם, נקשר סרט צהוב שכבר דהה ונפרם, ממתין ומקווה לשובם, מביט בהולכים ושבים מנסים ליצור שגרה, לכאורה.
"הלוויתן"
תיאטרון הקאמרי
מחזה מאת סמואל ד. האנטר
תרגום: אלירן הרוש
בימוי: עירד רובינשטיין
משתתפים: דביר בנדק, שרון כהן רז, רות אסרסאי, עופרי ביטרמן, מיכל עוזיאל, יוסף יצחק
תפאורה: סשה ליסיאנסקי
תלבושות: אורנה סמורגונסקי
מוסיקה: רועי ירקוני
תנועה: עמית זמיר
וידאו: דוד פולונסקי, רועי ניצן
תאורה: נדב ברנע
עוזר במאי: קרל כץ
מועדים נוספים:
25/6/25 19:00
26/6/25 19:30
27/6/25 12:00 | 20:30
28/6/25 17:30
לגלות עוד מהאתר מרתה יודעת
יש להירשם לעדכונים כדי לקבל את הפוסטים האחרונים לאימייל שלך.
מרתה יודעת 