"משרתם של שני אדונים": מי עוטה את המסיכה?

מאת: הדר אברבנאל

תיאטרון החאן מעלה מחדש את הקלאסיקה "משרתם של שני אדונים" בגרסה חדשה ועכשווית, בבימוי אריאל נ. וולף ובביצוע קבוצת שחקנים מוכשרת ומופלאה. חמישים שנה בדיוק לאחר שעלתה ההצגה בחאן, התיאטרון שואף להתייחס לביצוע המיתולוגי ולהציע מספר חידושים.

המחזה, שנכתב במאה ה-18 על ידי קרלו גולדוני, מתבסס על מבנה הקומדיה דל-ארטה וסיפורו פשוט מאוד: נישואיהם העתידיים של קלריסה וסילביו בסכנה בעקבות הגעתו הבלתי צפויה של ארוסה של קלריסה שנחשב כמת. במקביל, אהבתם האסורה של זוג אחר, ביאטריסה ופלורינדו, נמצאת גם היא בסכנה בעקבות שקרים ותחפושות שהסתבכו. במרכז קומדיית הטעויות הזו עומד טרופלדינו, משרת מתוחכם שמוצא את עצמו משרת שני אדונים. מבנה עלילתי זה נפוץ מאוד ומשמש קומדיות רבות מאז ועד היום. הוא כל כך נפוץ, שהצופה יכול לחשוב שהוא צפה במחזה כבר, מבלי לדעת שצפה בקומדיות אחרות שמתבססות על אותו מנגנון בדיוק.

וולף מבקש להתייחס לתחושת המוכרות שעולה מהיצירה ובוחר להנכיח אותה עוד יותר, על ידי שימוש באזכורים מיתיים ואייקונים תרבותיים נוספים, מנקודות שונות בציר הזמן של התפתחות הקומדיה ותרבות הפופ. לצדם, המשרת, טרופלדינו, כמו יצור כלאיים של אז ועכשיו. לא אייקוני ולא מאופיין, חוץ מ"המסכה" שעל פניו – איפור פנים לבן כשל ליצן. טרופלדינו הוא טריקסטר שובב וחביב כמו במחזה המקורי, אך כאשר הוא ניצב לצד שאר הדמויות המסוגננות והמלוטשות, מודגשת האנושיות שלו ביחס אליהן. הוא מפשל, מתבלבל, לפעמים גם מצליח. לבוש בבגדי יום יום, עם מסכה עדינה וחלומית על פניו, איתי שור מגיש לקהל טרופלדינו יומיומי ומעורר הזדהות, דמות מורכבת יחידה בין ארכיטיפים מאיימים וזרים.

השילוב בין האזכורים השונים לדמותו של טרופלדינו והמפגש שלהם עם המחזה המקורי יוצר אירוע תיאטרוני מרהיב, צבעוני ומאוזן. עיצוב הבמה של ניב מנור והתלבושות של יהל ג׳אלדטי, המוזיקה של איתמר גרוס, שירת השחקנים והתנועה והדינמיקה של השחקנים בהובלת וולף, מתלכדים יחד לכדי מעין גרסה סינמטית וסאטירית של הקומדיה הקאנונית.

היצירה בשלמותה מזמינה את הקהל לדיון ומחקר של מוטיבים מרכזיים וכמעט מובנים מאליהם בדרמה והקומדיה המוכרות. בין היתר, הדלת המסתובבת וקומדיית הדלתות. לאורך כל ההצגה השחקנים מכניסים ומוציאים דלת על גלגלים דרכה הם יוצאים או נכנסים ברגעים של מעבר מקום. התנועה של הדלת מאפשרת משחק עם הקיר הדמיוני שממשיך את הדלת, הוצאתה לפני צאת כל הדמויות, 'מעבר דרכה' כאשר דמות מאבדת שליטה ורצה לתוכה וכו'. המשחק עם הדלת מאתגר ומחדש את הפונקציונליות שלרוב מיוחסת לה, מנכיח את המפתח הקומי הטמון בה ורק בה, ובוחן את התגובה אליה כאשר היא מנותקת מקירות מצוירים או סט של סרט.

זו הצגה מעניינת ושופעת שמזמינה לשיח פנימי רחב על תיאטרון, אמנות ודרמה מודרנית. עבור אנשי תיאטרון וקהל נלהב ועקבי זו הצגה כמעט לימודית, מפרה ומפתחת שמעלה שאלות אמיתיות ועושה את זה בסטייל ובכיף. לצד זאת, השאלה על בחירת התוכן לא פתורה. "משרתם של שני אדונים" הוא מחזה כל כך קלאסי עד שהוא צפוי וכמעט מאוס, והעמסת צבעים, אזכורים ושירים, לא מספיקים כדי לטשטש את היעלמות הפואנטה מהמחזה הזה. 'זהו מחזה על כסף' בין היתר, מסבירה סמרלדינה, המשרתת של פנטלון, בפתיחת ההצגה. ניכר כי העיבוד שואף לשים במרכזו תפקידים מגדריים, שחיתות או קלות דעת שנובעת מעיסוק בכסף, ואת היעדר הזהות הטמון בנחיתות סוציו-אקונומית. אפשר להגיד שהעיבוד מתייחס לכסף ולשאר הנושאים שציינתי, אבל הוא לא ממש עוסק בהם. זו עדיין קומדיה צפויה שלא מספיק מאתגרת את התפיסה המורכבת של דרמה וסיפור.

קלאסיקה זו קלאסיקה. הכיף, הצחוק והביטחון שהסיפור המיתולוגי נותן מגיעים יחד עם הרבה חופש מחשבתי ומקום לפרשנות. הגרסה של וולף ותיאטרון החאן ל"משרתם של שני אדונים" ללא ספק ממחדשת ומחייה את המחזה המוכר, ומציעה זווית הסתכלות חדשה על מיתוסים, קאנונים ואייקונים.

"משרתם של שני אדונים"

תיאטרון החאן

מאת: קרלו גולדוני

נוסח עברי: ניסים אלוני

עיבוד ובימוי: אריאל נ. וולף

משתתפים: איתי שור, ארז שפריר, אנה פוגטש, גל זק, ניצן לברטובסקי, שחר נץ, עירית פשטן, יוסי עיני, ניר רון

דרמטורגיה: אירה אורלוב

תפאורה: ניב מנור

מוזיקה: איתמר גרוס

תאורה: רוני כהן

תלבושות: יהל ג׳אלדטי

מנהלת הפקה: יהודית כץ

מועדים נוספים:

4/6/25              20:30               תיאטרון החאן, ירושלים

5/6/25              20:30               תיאטרון החאן, ירושלים

7/6/25              21:30               תיאטרון החאן, ירושלים

9/6/25              18:00               בית ציוני אמריקה, תל אביב