"לב רעב": זה רק געגוע חולף

מאת: מוריה להמן

זוג מזדקן ששכל לאחרונה את בתו, מגיע כהרגלו לצפות בסרט בקולנוע, אבל מחליט הפעם לשבת בנפרד, זו בשורה שניה וזה בשורה עשירית, כדי להימנע מהמנהגים הקבועים שמעצבנים כל אחד מהם בבן/בת זוגו. אב גרוש שלוקח את בתו לחוג במתנ"ס, מגלה שם במפתיע אישה שפגש רק לערב אחד לפני שנים רבות והתאהב בה, על אף שזה היה ערב חתונתה של אותה אישה. אישה שפונתה מביתה בקיבוץ בצפון הארץ מחליטה לשוב לשם עמוסה בסל קניות כדי לבשל ארוחה אחת ביתית במטבח משל עצמה.

שלוש שורות אלו מסכמות שלושה סיפורים קצרים של אשכול נבו, שעובדו להצגה "לב רעב" של קבוצת התיאטרון הירושלמי. לכאורה, אין הרבה משותף לשלושת הסיפורים, אך כאשר שלושתם מוצגים בשפה הבימתית המיוחדת של הקבוצה ויוצריה, מתגלה בין שלושתם קשר ורצף. שלושת הסיפורים מבטאים געגוע: לבת המתה, לאהבה של פעם, להתאהבות התמימה, לבית שננטש.

על הבמה, ארבעה שחקנים מפיחים חיים בסיפורים אלה באמצעים של תיאטרון סיפור. הטקסט זוכה לכבוד מרכזי בהפקה והמשפטים של הסיפורים המקוריים נשמרים ואינם משוכתבים לכדי דיאלוגים. בשניים מן הסיפורים, "קולנוע לב" ו"לשוב ולראותו" הדבר בולט במיוחד כיוון שהם כתובים בגוף שלישי, והשחקנים מדברים על עצמם במשפטים שמתחילים ב"הוא", ו"היא". בכל סיפור, זוג אחד של שחקנים מגלם את הגיבורים המרכזיים, ושני השחקנים האחרים פועלים סביבם בתור דמויות משנה מתחלפות, ולפעמים רק כמספרים, או כמפעילי אביזרים ופריטי תפאורה. באופן זה, ההצגה שומרת על זרימה מתמדת ואין בה רגע משעמם. בכל רגע עשויה להתגלות הפתעה חדשה כגון וילון שנפתח, אביזר שהוכנס או תלבושת שהוחלפה במהירות. כל פרטי התפאורה הם מודולריים ועשויים כך שיוכלו לשמש כל פעם בתפקיד חדש: מסגרות ועליהן וילונות משמשים כוילון של אגף בית חולים, כדלת של מקלחת או כרשת של מגרש טניס. כסאות ושרפרפים מורמים ומוזזים כדי לשרת את המקומות המתחלפים. 

ההצגה מלאה בהומור, המתבטא גם בטקסט, גם במשחק, וגם בהגדלה והגזמה של אביזרים כגון מיכל פופקורן ענק כדי להדגים את לעיסת הפופקורן הקולנית של האישה בקולנוע, כדורי טניס ענקיים, או מאכלים עשויי פלסטיק שממלאים את סל הקניות של האישה החוזרת לביתה. אך לצד ההומור נוצרים גם רגעים מרגשים ומעוררי הזדהות. תורם לכך המשחק האמין של כל השחקנים, וגם הפנייה הישירה שלהם לקהל, שבה הם כמו משתפים אותנו בהרהורי הלב שלהם. אף כי אין לאף אחת מהדמויות בהצגה שם פרטי ואין יותר מדי מידע עליהן, ממש כמו בסיפור קצר שנותן הצצה חטופה אל חייהם של הגיבורים, ניתן בקלות להזדהות עמן, ובזכות הפיצול בין דמויות גיבורים ודמויות "מספרים" לקבל כל העת גם את נקודת המבט של הדמות וגם את ההסתכלות החיצונית עליה. 

ההצגה מוגדרת כהצגה מוסיקלית, אך בכך דווקא טמונה נקודת החולשה שלה. אמנם הלחנים, יצירתה של המוסיקאית רונית רולנד, הם מוצלחים ונעימים לאוזן, אך הבחירה לשיר משפטים מסוימים מתוך הסיפור נדמית מקרית ולא ניתן להבין בבירור איזה ערך מוסף נותנת המוסיקה לטקסט. ארבעת השחקנים אינם זמרים מוצלחים במיוחד כך שהשירה לא מתעלה מעבר למשחק שלהם ואינה מעניקה חוויה אסתטית. בסופו של דבר תוספת השירה נדמית כבחירה סתמית.

יוצא מכלל זה, הוא השיר המסיים את ההצגה, שבאופן הולם מאוד מתאים לשם הסיפור "לשוב ולראותו", הנו השיר "יותר מזה אנחנו לא צריכים". שיר שכבר הפך לסמל של התקופה העצובה שלנו, והוא מתחבר למהלך של ההצגה שנעה משני סיפורים שעוסקים רק באהבה וזוגיות בתוך עולם ניטרלי, לסיפור מסיים שמחובר לחלוטין לישראליות העכשווית. בתוך הקשר זה, השיר מקבל נופך חדש, וכבר אינו רק שיר של אבל או של הציפייה לחטופים אלא מקבל מובן של געגוע למקום ולבית. זהו רגע מסיים מאוד מרגש ובמהלכו השחקנים מזמינים את הקהל לשיר יחד איתם וההצגה מסתיימת באיזושהי אחווה ישראלית ומרגשת. 

"לב רעב"

קבוצת התיאטרון הירושלמי

סיפורים: אשכול נבו

[ההצגה מבוססת על הסיפורים "קולנוע לב" ו"פורטי לאב" מתוך הספר "לב רעב", ועל הסיפור "לשוב ולראותו" שהתפרסם במהלך המלחמה]

יצירה בימתית מאת גבריאלה לב

משתתפים: אייל שכטר, צהלה מיכאלי, רן כהן, מיקה פילבסקי

מוסיקה מקורית: רונית רולנד

מוסיקה נוספת: מקס ריכטר, ז'ורז' ביזה, ג'אקומו פוצ'יני, מוריס ראוול

עיצוב במה ותלבושות: סשה חחן

כוריאוגרפיה: מיה פופובה

עיצוב תאורה: גיא גלילי, אורן טל

סאונד: יונתן פרידמן

עוזרת בימאית: נעמה קאופמן

הפקה: תום מירוז, קבוצת התיאטרון הירושלמי

מועדים נוספים:

16/6/25                        20:30               בית מזי"א, ירושלים