מאת: נעם טיילור
מעטים הדברים בעולם שיכולים לגרום לך לשיר ולרקד ברחוב בלילה, עם חיוך ענק ולא רצוני. זו התחושה שגורמת לך לראות את כל היופי שיש לעולם להציע, לשמוע שירה ברחשי היומיום, ולצחוק עם זרים. רוב הפעמים שהרגשתי ככה כללו רמה כזו או אחרת של התאהבות, ואולי גם זה המצב.
?Girl, who got you smiling like this
הפעם, התשובה היא ההצגה הפנומנלית "איבנוב" בבימוי מתן דרעי בדש שמוצגת בימים אלו בסטודיו לאמנויות התיאטרון מיסודו של יורם לוינשטיין. היא מבוססת על המחזה הראשון של צ'כוב שעלה על במה. אז עצרו את כל מה שבמקרה חשבתם לעשות, קנו כרטיס ולכו לאירוע תיאטרוני שלא דומה לשום דבר שראיתי מעולם.
בכניסה לאולם, הופתעתי לגלות שהחלל מסודר בצורה שונה לחלוטין מהחוויות הקודמות שלי בו – מושבי הקהל מוקמו משני צדדיו של שטיח אדום, ארוך ומרשים. בקצה כל צד של השטיח היה קיר עם ציור דמוי אימפרסיוניזם, מתחתיו ספסל עטור קטיפה אדומה, בשני צדדיו כניסות לבמה. בשתי השורות הקדמיות מצדי השטיח האדום, עמדו כיסאות בסגנון מתאים לבית האצולה שלא הוגדרו כמושב לקהל, וכל זה נתן תחושה של כניסה לבית אצולה, או בית אצולה שהפכו אותו במרוצת השנים למוזיאון. על הספסל בעומק הבמה ישב גבר וניגן בגיטרה חשמלית לאישה שישבה על הרצפה למרגלותיו, רק מהרגע הזה היה ברור שהם אוהבים מהסוג שכל שאר העולם נעלם מבחינתם. את פני הקהל שהלך והתיישב בכיסאות, קיבלה מי שנלמד לקרוא לה גבריאלה – אישה צעירה בלבוש ליצנית החצר עם אנגלית שבורה ומלאת קסם שמציעה לבאים לבחור – סוכריה לבנה או סוכריה אדומה. כאשר הגיע תורי, היא חלקה איתי בסוד רציני ביותר לשמור אותה, אז שמרתי. אני בחרתי בסוכריה האדומה. אני תוהה בין מה למה אני בוחרת בכניסה שלי לעולם הזה – בין אשליה למציאות? בין אהבה להגיון? או אולי בין תות ללימון? אולי אף פעם לא אדע, אבל הסוכריה עדיין נשארה איתי ואין לי מושג מה לעשות איתה עכשיו, שלושה ימים אחרי ההצגה.
ההצגה מתחילה עם הזוג הצעיר הזה, ניקולאי איבנוב ואנה פטרובנה, שמאוהב עד גג העולם. הם בשלב בזוגיות שהם מכירים מספיק בשביל להרגיש בנוח זה עם זו, אבל לא מספיק כדי להיפרד מהאשליות שיש להם אחד על השנייה, על אהבה ועל עצמם. מהרגע הזה בשיא אושרם ההצגה חותכת להווה: ניקולאי על סף משבר כלכלי ואשתו גוססת ממחלה, אבל הוא יותר מדי בדיכאון מכדי להסתכל למצב בעיניים, שלא לומר לנסות לתקן או להציל אותו. ניקולאי בורח מהתמודדות, במקום לדאוג לכסף למשכורות לעובדים שלו הוא מעדיף לקרוא, ובמקום לדבר עם אשתו הקרבה לקצה – הוא מעדיף ללכת ערב-ערב למסיבות בבית משפחת לבדייב, ולהשאיר אותה לבדה בכלא שהיה פעם ביתם המשותף.
לאורך ההצגה, שזורים שירים כרגעים ומוטיבים משמעותיים בעלילה, בעיקר השיר "la vie en rose" שמלווה את אנה פטרובנה לאורך הקשר עם ניקולאי והשיר "Tonight You Belong to Me" שמלווה את ההתאהבות של סשה לבדייב בניקולאי. בנוסף, המעברים בין הסצינות כוללים גם נאמברים שמזריקים להצגה מטען ושפה מעולמות אחרים לגמרי. קיימת התכתבות עם מושגי יסוד מהיסטורית הדראג; מי שצפתה בסרט "פריז בוערת" או בסדרה "POSE" יודעת שתרבות הנשפים בארה"ב בכלל וספציפית בניו-יורק מחזיקה בתוכה הרבה מהבסיס לתרבות הדראג ולתרבות הקווירית בת ימינו. הנשפים כללו תחרויות שמלכות ומלכי דראג ניסו לממש ולגלם בתלבושת, באיפור, בפרפורמנס ובכוריאוגרפיה [עיין ערך "ווגינג"]. אחד הדברים הכי מעניינים שעולים מתוך התרבות הזו, הוא שהניסיון להידמות ככל האפשר לאינדיבידואל הטרוסקסואל נתן בתוכו הזדמנות לשחק ולהתנסות גם במעמדות שונים: תלמיד.ת בית ספר, מנכ"ל או מישהו מ"שכונה לא טובה".
אבל ככל הנראה שרוב המושגים המוכרים לציבור היחסית רחב כיום מגיעים מתרבות של מלכות דראג [לרוב, אך ממש לא רק, גברים סיסג'נדרים שמגלמים דמות נשית מוקצנת]. המושג שעומד בראש: קאנט, או קאנטיות. מכינוי לאיבר מין דרך הפיכתה לאחת המילים הגסות ביותר באנגלית, המילה התעצבה לכדי הגדרה מעצימה ומפרגנת של ביטחון עצמי שלא שם על אף אחד אחר, על הפלירטוט בין המציאות לאשליה, על יצירת המעמד של עצמך, ללא תלות למה שהיה עד כה. כמעט כל דמות בהצגה הזו היא קאנטית באיזושהי רמה, חוץ מהגברים הסטרייטים. זה בסדר, אני זיהיתי רק שלושה כאלה.
מעבר לבמת-המסילה, השימוש בספסלים ובכיסאות בשורות הקדמיות יצר מספר פעמים שבהן הייתה מיזנסצינה ב360 מעלות, שעזרה לי בכל דרך אפשרית להרגיש שאני חלק מהסיטואציה שמתרחשת מולי: הצורך להעביר מבט שיצר מיזנסצינת פינג-פונג, השחקנים שהתיישבו לידי במהלך ההצגה [כן, בורקין ואני בסטיז, מותר לקנא], ואפילו הייתה לי שיחה שלמה במבטים עם אחת השחקניות כשהיה "משעמם" [עלילתית] במסיבה אצל משפחת לבדייב.
קשה להגדיר לחלוטין מה הסגנון של ההצגה, שנעה בין רגעים מיוזיקליים צבעוניים וגדולים מהחיים לנטורליזם קולנועי. הרבה מדברים על זה שמשחק נמצא מסביב לטקסט, ובעיקר בתגובות. עדי פיירניק, ששיחקה את אנה פטרובנה בערב שהייתי, מאוד חזקה בזה. יש משהו כל כך פשוט בבקשות של הדמות בטקסט, אבל פיירניק מצליחה להחזיק את המטען הכבד של הדמות הזו בעימותים מול ניקולאי בצורה מרשימה ביותר. עוד יותר מרגש לראות את הפער בין המפגשים שלה לבין המפגשים עם הרופא שלה, דוקטור לבוב, שבהם היא זוכה לחוות קשר פשוט יותר, שיש בו גם מן הפלירטוט שראינו בתחילת ההצגה, אבל בעיקר תמיכה והגנה שהיא לא תקבל מניקולאי.
גם דאלי שכנאי שמשחק את הרופא אשף בנושא – בתור אחת הדמויות הכי מקורקעות ורגישות בהצגה, הוא מציג תהליך ברור שבו הרגש והרצון מבעבעים וגואשים לבוא למימוש, ומיד לאחר מכן מגיעה הבחירה האקטיבית לעצור ולהדחיק אותם מיד. המיזנסצינה הפתוחה נותנת הבטחה שמומשה הלכה למעשה בכך שלא משנה מי מדבר או פועל באותו רגע, כל אחד מהשחקנים והשחקניות על הבמה הגיב והחזיק תוכן בכל רגע נתון על הבמה. הרגעים הבולטים נתנו תחושה שהזכירה מונטז'ים מסרטים ואותי זרקו לעולמות הקומדיה הרומנטית.
אחד האתגרים בעבודה עם דמות כמו ניקולאי איבנוב הוא איך לא להפוך אותו לנבל. ההקשרים שעולים מהטקסט ומבחירות הבימוי מספרות סיפור של גבר רעיל, על גבול הזוגיות האלימה: הוא שאוב לחלוטין לכאב ולעצב שלו שהוא לא באמת מסוגל לראות אף אחד אחר, והוא משליך את כל התסכול והכעס שלו על אשתו, שק החבטות האישי שלו. ההתנהגות שלו כלפיה ידועה בציבור כרעה, אבל כשהם לבד היא עוד יותר קיצונית ואפילו מפחידה. הוא מגזלט אותה על ימין ועל שמאל, מעוות את המציאות לטובתו.
אבל העניין העצוב הוא העובדה שניקולאי כנראה באמת בדיכאון, הוא כנראה באמת סובל. יש משהו בדיכאון שבאמת הופך אותך לעיוורת למצוקות ולרגשות של אנשים אחרים, ולא כי לא אכפת לך מהם. יחד עם זאת, דיכאון לא משחרר מאחריות. האמת העצובה היא שניקולאי באמת סובל, ובאמת פוגע בכל הסובבים אותו. הדרך לצאת מהנקודה הזו היא אפשרית, והיא מתחילה בלקיחת אחריות. אני יכולה רק להעריך את אייל בוכובזא שהצליח להחזיק דמות כזו מורכבת ולהציג אותה בצורה שהעבירה את שני הצדדים של האמת הדיאלקטית הזו.
ההצגה "איבנוב" מצליחה להיות אירוע תיאטרוני שיש בו גם קומיות וקאמפיות וגם דרמה מרגשת עד כאב. ברור שהיצירה הזו נוצרה באהבה ובשיתוף פעולה בין במאית מוכשרת לבין צוות יוצרים, שחקנים ושחקניות שהובילו לתוצר רב מימדים שלא היה מבייש אף אפוס ארוך בקולנוע או בטלוויזיה. איזו זכות לראות כיתה כל כך מוכשרת בפיסת אמנות ייחודית וחד פעמית. והכי חשוב לזכור, הרגעים הכי טובים בחיים כוללים תרבות רוסית וצ'ייסרים של וודקה.
"איבנוב"
סטודיו לאמנויות התיאטרון מיסודו של יורם לוינשטיין
מאת: אנטון צ'כוב
עיבוד ובימוי: מתן דרעי בדש
בהשתתפות: אייל בוכובזא/רפאל ואקנין, רחלי נועם/עדי פיירניק, איתי אורן טרנרודר/גל מיזרב, הגר נחמיאס, נאיה בינשטוק/ענבל בר לב, בר ברימר/אפיק וקסברג, נאור חריש, דאלי שכנאי, שני כהן, איתמר קיגלר, שחר שפק.
ליווי אמנותי: לילך סגל
דרמטורגיה: הגר רענן
עיצוב תפאורה: נטע אמיתי
עיצוב תלבושות: דן נימרי
עיצוב תנועה וכוריאוגרפיה: אילן זכרוב
עיצוב תאורה: עדי פיירניק ואיל דניאל
עיצוב מוזיקה: עילי שמרץ ואלון גלזינגר
מנהל הפקה: אייל תבורי
ע. מנהל הפקה: רמי לאסרי
עוזרות במאית: שני דובינציק, מאיה שטרנברג
צוות טכני: אביגיל וסרמן, שיר חקק, איתי פלדמן, תום הופמן
צילום סטילס וטריילר: רדי רובינשטיין
מועדים נוספים:
15/5/25 20:30
16/5/25 20:30
18/5/25 14:00 | 20:30
19/5/25 20:30
20/5/25 20:30
21/5/25 20:30
22/5/25 20:30
23/5/25 16:00 | 21:00
24/5/25 17:00 | 20:30
ההצגות מתקיימות באולם עבאס, ברחוב חנוך 19, תל אביב
לגלות עוד מהאתר מרתה יודעת
יש להירשם לעדכונים כדי לקבל את הפוסטים האחרונים לאימייל שלך.
מרתה יודעת 