"היי אוון הנסן": כל אחד צריך שיראו אותו

מאת: אירית ראב

מוצאי שבת, העצלתיים של סוף השבוע מפנים עצמם לפעלתנות חדורת מטרה שאופפת את תל אביב, המתכסה במפגינים ומפגינות הזועקים מלבם את המובן מאליו, שלא ייוותרו אלה משלנו מאחור, שלא יישכחו. ממש לפני שהרחובות נסגרו, עשיתי את דרכי להיכל תיאטרון הקאמרי, אי של אסקפיזם, שפיות והעצמה בתוך הסרט המתסכל הזה שנקרא המציאות שלנו.

גם בתיאטרון הופגנו תכונה ויעילות, כאשר העובדים הכינו את המקום לקראת הפרימיירה של המחזמר "היי אוון הנסן". בעוד הצופים של הצגת אחר הצהריים יצאו מן האולם אל הלובי, כתבו את נפשם על דגם מוגדל של הגבס של אוון, אקט שיווקי מעניין ומוזר גם יחד, הסדרנים קיבלו את שיבוציהם ועובדי המזנונים הכינו את המקום לקראת האירוע החגיגי שעמד להתחיל בקרוב. יש לציין כי למרות שעובדים אלו אינם מקבלים את הזרקור המגיע להם בסקירות עיתונאיות, ובביקורות בפרט, שכן אין הם עומדים על הבמה, הם חלק אינטגראלי וחשוב מהמערכה המכונה "הצגת תיאטרון", ושומרים כי ההצגה תימשך. למרות שלכאורה נראה כי הם עושים פעולות קטנות, סורקים כרטיס, מסייעים לקשישה למצוא את דרכה בחשכה או מכינים קפה הכרחי למבקרת עייפה, סביר מאוד להניח כי לולא הם, מכונת התיאטרון המשומנת לא היתה עושה את תפקידה כמו שצריך, המנגנונים היו חורקים והחלקים היו יוצאים ממקומם. ועל כך, חשוב מאוד להגיד – כל הכבוד!

לאחר שהלובי התמלא בשמנה וסלתה של התרבות הישראלית, ואחרי מינגלינג קטן, חברי הטוב ואני מצאנו את המקומות שלנו בשורה השנייה, סנטימטרים בודדים מהבמה, ותוך מספר דקות ירדה החשיכה והעולם של אוון הנסן הפציע במלוא אורו ובדידותו.

כאן המקום לווידוי קטן – אני מכורה למחזות זמר. תנו לי מנה גדושה של חתולים המזמרים על הגגות, אבות האומה המנהלים ביניהם קרבות מילוליים, מכשפות שמגדירות מחדש את כוחות המשיכה, פנטומים מסתוריים כמהים לאהבה או מחזרים היורדים לשאול כדי להציל את אהובותיהם, ואני מרוצה עד השמיים. למרות שאני מעדיפה את התיאטרון הריאליסטי על זה הפיוטי או האבסורדי, אין לי בעיה בכלל עם דמויות שפתאום פוצחות בשיר, או מנהלות קרבות/מערכות יחסים באמצעות שירים ולא באמצעות טקסט מושחז היטב. מעבר לזה, רבים הם מחזות הזמר שלא ראיתי עדיין באופן חי על הבמה, אבל עדיין אני מכירה אותם על בוריים, יכולה לצטט שירים ושורות ורפליקות שלמות. לא פעם קורה שאני פורצת בשיר באמצע המשמרת בעבודה, ותוך כדי הענקת שירות לקורא כלשהו, אני מגישה לו את הספרים שבחר תוך כדי נעימה דרמטית מ"עלובי החיים". טוב, הבנתם את התמונה.

ולכן, כאשר תיאטרון הקאמרי הכריז כי הוא עומד להעלות הפקה ישראלית ל-"Dear Even Hensen", אוזניי נזקפו. בייחוד אחרי שנודע לי על הליהוק המסקרן בפני עצמו, שכלל הרבה שחקנים לא מאוד מוכרים, או כאלה שבתחילת דרכם. עם הסקרנות הזו והאהבה העמוקה לז'אנר, התיישבתי במקומי בשורה השנייה, וציפיתי לחוויה מרוממת נפש, שתעיף אותי מעבר לשגרה השוחקת, שתמלא את המצברים הנפשיים, דבר חיוני ממש בתקופה הלא פשוטה הזו. לצערי, החוויה הזו לא באה. וזה לא שהיצירה היתה רעה או מזעזעת חלילה, היא היתה טובה, אבל מבחינת המכלול משהו בה לא עבד, החלקים לא התחברו ביחד לכדי שלם אחד גדול. חלק מהשירים לא חדרו לחדרי הלב, חלק מההעמדות הסצנריות היו תמוהות, ובחלק מהשירים, היתה תקלה שגרמה לשירה להישמע לא מסונכרנת או עם הד מיותר.

בין הדברים הטובים שהיו בהצגה, המגוללת את סיפורו של אוון, המסתבך בפקעת שקרים בעקבות התאבדותו של חברו לשכבה קונור, אך מוצא חברים חדשים, אהבה חדשה, ידידות אמת וטעם לחיים, בלטו מספר דברים במיוחד – המשחק המצוין, המוסיקה הנהדרת והמסר החשוב, שלא מקבל מספיק זמן במה בתיאטרון בכלל, ובתיאטרון הישראלי בפרט.

נתחיל במשחק. בניגוד למחזות זמר אחרים בארץ ששופעים בשמות מוכרים, המוכרים כרטיסים ומעלים את הרייטינג, למרות שאינם בהכרח הולמים את הדרישות הדרמטיות של הדמויות, במחזמר הזה עמית אפטה הבמאי עשה בחוכמה וליהק שחקנים שהתאימו ככפפה לדמות אותה גילמו. הקאסט כלל בין היתר את אלון סנדלר בתור אוון, המלהטט בקולו ובכישרונו, טלי אורן העוצמתית בתור אמו של אוון, מירי זהבי שמגלמת בצורה חמודה למדי את אלנה הלומדת בשכבה של אוון ושותפה לניהול הפרויקט לזכרו של קונור, ואדיר שטיבלמן, המגלם את ג'רד חברו הטוב של אוון, לסירוגין עם אלעד אטרקצ'י. בניגוד לגרסאות אחרות של היצירה, בזו של הקאמרי ג'רד אופיין בתור חבר עליז במיוחד שתומך באוון לצד ירידות תדירות עליו, כמו שחברים נוטים לעשות. זה אפיון דמות די מעניין, שונה לחלוטין מגרסאות אחרות של המחזמר, שבוצע בכישרון רב.

בין השחקנים המצוינים בפני עצמם, בלטו כמה במיוחד. יניב סויסה המגלם את אביו של קונור, היווה בתור הברקה ליהוקית נהדרת. סויסה מתגלה כשחקן רב רבדים בעל קול לא רע בכלל, המעניק נופך עצוב ונפלא לדמותו של אב המאבד את בנו, ועמו מאבד את כל הפוטנציאל שהבן יכול היה לממש. נוי הלפרין מגלמת את אחותו של קונור, זואי (לסירוגין עם דיאנה גולבי ונעמה שטרית), בצורה נהדרת ומכמירת לב. אולה שור סלקטר מפליאה ביכולותיה גם בהפקה הזו. היא מגלמת את סינתיה, אמו של קונור, המגלה דברים חדשים שמעולם לא ידעה על בנה, ובכך מבינה משהו על עצמה – שהיא לא כזו אם גרועה כמו שחשבה שלא מכירה את בנה. הייחודיות של אולה, להפגין עוצמה חודרת ומדויקת, ולהחזיק אותה בעיניה בלבד, במבט בלבד, ניכרת גם ביצירה הזו, דבר המתבטא בצורה מקסימלית בסצינה בה מתגלה האמת. בסצינה זו, סינתיה, הניצבת מול אוון ועומדת על אזור הבית שלה, נמשכת חזרה אל תוך מאחורי הקלעים, אל חושך האבדון והאבל, ואוון מאבד גם אותה. תוך כך, מבטה המבולבל והעצוב ממשיך ללוות אותו, עד שאין רואים אותה יותר, והיא נעלמת תוך כדי שהסצינה הבאה מתחילה.

אחד השירים הטובים ביותר במחזמר הזה הוא "רקוויאם", בו זואי לא מסוגלת לספוד לאחיה, להעמיד פנים ולהגיד עליו דברים טובים לאחר לכתו, פשוט מאחר שהוא היה בן אדם לא הכי נחמד והתנהג אליה בצורה נבזית ומרושעת. בסצינה הזו, נוי הלפרין מפגינה ביצוע עוצמתי במיוחד ושרה מהקרביים, שירה שהצליחה לפרוץ גם ללבבות המשוריינים ביותר. אליה חברו בסצינה הזו יניב סוויסה ואולה שור סלקטר בתור ההורים האבלים, כל אחד במקומו/מקומה, שהפגינו משחק משובח. כל האלמנטים בסצינה הזו הפכו אותה לאחת הסצינות הנהדרות ביותר.

עמית שושני הפגין משחק נפלא במיוחד בגילום קונור, דמות דוחה ומרתקת גם יחד. מצד אחד, קונור הוא טיפשעשרה טיפוסי, מסטול לפרקים, תוקפני בתדירות גבוהה, מתנהג ברשעות לאלו הסובבים אותו, ונוטה להתבודדות רבה. מצד שני, ובייחוד לאור התאבדותו, נראה שהוא במצוקה גדולה מאוד, ושכל מה שהוא זקוק לו זה שייראו אותו, אבל במקרה שלו זה מאוחר מדי. לאורך היצירה, דמותו של קונור המת מלווה את אוון, המנסה לבסס את מערכת היחסים (האפלטונית!) ביניהם, על מנת שיאמינו לו כי אכן היה החבר הכי טוב של קונור ושמשפחתו של קונור, זו שתמיד נמצאת שם, והאם לא עובדת כל הזמן, (בניגוד לאמו של אוון שנראה כאילו אינה פנויה רגשית ופיזית, אבל למעשה מנסה בכל כוחה לגדל אותו בכוחות עצמה ולהעניק לו בית יציב ועתיד טוב), תחבק ותאהב אותו כמו שהוא, למרות השקרים שהוא בוחר להציג בפניהם.

שושני הופך את דמותו של קונור לעגולה ומורכבת, ועושה זאת בכישרון ניכר. מאז לימודיו ביורם לווינשטיין, ונסיקתו בקאמרי, בהחלט נראה שהוא נותן פרשנות מרתקת לדמויות אותן הוא מגלם, שניכרת עד לפרטים הקטנים ביותר, עד לאופן בו עיניו מביטות את הדמות החוצה. גם פה, בגילום הילד שנפל ממסלול החיים הרגילים, בדומה לחולצה אותה הוא לובש, של הלהקה האהובה עליו, יש בו הרבה יותר ממה שניכר לעין. הלהקה שהוא הכי אוהב, fall out boy, יכולה להצטייר כמו חבורה של בלקרים מתלהבים שלא מבינים כלום במוסיקה, אבל למעשה ההיפך הוא הנכון, ובהקשבה לשירים שלהם, אפשר להבין מהר מאוד שהם בהחלט מבינים באמנותם. גם במקרה של קונור הוא הרבה יותר מאדם נבזי, ציני ובלתי נסבל, שקשה לספוד אותו, כפי שהוא מצטייר, בבחינה מעמיקה אפשר להבחין שהוא פשוט בחור במצוקה שכמה שיראו אותו ויאהבו אותו, על אף ולמרות הקוצים הרבים מספור שהוא מפגין כלפי חוץ.

אם נשים בצד את הבעיות הטכניות שהיו בהצגה הספציפית בה צפיתי, גם המוסיקה במחזמר היתה מצוינת. מבחינת לחנים, יחסית למחזות זמר אחרים, המוסיקה ביצירה הזו לא כובשת מהרגע הראשון, והשירים מסועפים, מורכבים ושופעים פניות וזוויות. אבל בשמיעה שנייה ושלישית ורביעית, כשבוחנים את השירים והנעימות, אפשר מאוד להתחבר אליהם. השילוב בין הביצוע הטוב של השחקנים בהפקה הישראלית, לבין ליווי חי ומשובח של הנגנים על הבמה, העלה את המחזמר רמה נוספת.

לצד זאת, אחד הדברים המהותיים ביצירה הזו, הוא המסר. לכאורה, ניתן לחשוב כי מדובר ביצירה שמהללת ומאדירה התאבדות, בגידה בחברים ואמירת שקרים ללא השלכות. עם זאת, היצירה מציגה על הבמה, בהפקה מושקעת מאוד, את השלכות ההתאבדות, ומה קורה לאנשים שהמתאבד הותיר מאחור. לכאורה, נראה כאילו הדמויות מקימות מועדון מעריצים לקונור, למעשיו ולעיקרון של "לעזאזל ההשלכות", אבל בפועל נראה כי הדמויות על הבמה מבקשות לראות את קונור, להעניק לו את מה שכמה לו, ולמנוע את ההתאבדות הבאה. עם מסר שכזה בהצגה בתיאטרון רפרטוארי כמו הקאמרי, מגיעה גם אחריות מאוד גדולה. אין זה מספיק לחלק פליירים המציגים את קיומו של ער"ן, מוקד לעזרה ראשונה נפשית, ליושבי השורות הראשונות בקהל, כמו שקורה בסוף המערכה הראשונה. במקום זאת, כדאי ליצור אסטרטגיות טיפה יותר נרחבות כדי לעזור לאלו שעלולים לחשוב על אקט מעין זה בקרב היושבים בקהל, ובייחוד בקרב הצופים הצעירים שבאים למחזמר ומעריצים את הדמויות, ולמנוע בכל מחיר את הקונור הבא.  

בשורה התחתונה, אין ספק כי מדובר באחת ההפקות המושקעות ביותר שעלו על במת הקאמרי בשנים האחרונות, שכל אחד מחלקיה, ובייחוד צוות השחקנים והנגנים, הנו מעולה בפני עצמו, ועושה את תפקידו בצורה מעולה, ייחודית ומרתקת.

היי אוון הנסן

תיאטרון הקאמרי

מאת: סטיבן לבנסון

מילים ולחן: בנג' פאסק וג'סטין פול

תרגום: דניאל אפרת

במאי: עמית אפטה

שחקנים: אלון סנדלר/רפאל עבאס, טלי אורן, דיאנה גולבי/נוי הלפרין/נעמה שטרית, אולה שור סלקטר, יניב סויסה, אלעד אטרקצ'י/אדיר שטיבלמן, עמית שושני, מירי זהבי, בר כהן, דביר עונה, טל בן אהרון

ניהול מוסיקלי: גיא פרטי

נגנים: רועי כהן – קלידים ומחשב; יוני גבורה – גיטרות; אסף דגן – תופים וכלי הקשה; גיל גולדין – בס וקונטרבס; בן שיבולת – צ'לו; תומר עינת – כינור.

כוריאוגרפיה: תומר יפרח

תפאורה: ערן עצמון

תלבושות: אורנה סמורגונסקי

וידאו: עומרי רוזי

תאורה: נדב ברנע

הדרכה קולית: קארין שיפרין

עיצוב סאונד: ישי חממי

קורפטיטור: רועי כהן

עוזרת במאי: נועה גודל

מועדים נוספים:

15/5/25            20:00

16/5/25            12:00 | 20:00

17/5/25            17:00

18/5/25            19:00

למועדים נוספים בדף ההצגה באתר תיאטרון הקאמרי – הקליקו על הלינק