מופע הסטנדאפ של דניאל סטיופין: "לונדון איז דה קפיטול אוף גרייט בריטן"

מאת: נעם טיילור

המולת ההמון במוצ"ש ממלאת את הרחובות בחיפוש אחר הבילוי האחרון שיאריך בכמה רגעים בודדים את הסופ"ש לפני שהשבוע, על כל משימותיו, יתחיל במלוא כוחו. קבוצות בגדלים משתנים מחפשות את המקום שבו יוכלו לצחוק ביחד בחוויה של החופש הקליל שרק הסוף של סוף השבוע יכול לאפשר. כיום, סטנדאפ, מבין שלל הפורמטים של מופע מול קהל חי, כמעט שווה ערך לבילוי לילי ובהחלט יכול להציע את תחושת החופש הקליל, אבל הדרך ההיסטורית של הז'אנר הזה הרבה יותר ארוכה ומפותלת. הסטנדאפ החל במופעים נודדים בארה"ב של סוף המאה ה-19,  אשר כללו הצגת מונולוגים קומיים, מופעי קרקס וליצנות. לאורך רוב הדרך ה"סטנדאפיסטים" התבדחו על נושאים אתניים, יחסים ומיניות, אך רק בשנות ה-50 של המאה ה-20 החלו לחקור נושאים פוליטיים והומור שחור. בארץ, מופעי הסטנדאפ היו אבולוציה יצירתית של מופעי בידור כתובים, כמו המערכונים של הגשש החיוור וקברטים של חנוך לוין בשנות ה-60 וה-70. אך מנקודה זו ואילך, הסטנדאפ הישראלי תפס תאוצה והתפתחות, וכיום קשה להתחמק ממנו.   

אחד מהמקומות המעניקים לצופים את האפשרות להאריך את תחושת סוף השבוע הוא אולם תיאטרון גבעתיים. כבר בכניסה לאולם, האווירה שונה לגמרי מהצגה – מוזיקת מועדונים מקפיצה, אורות חצי-מעומעמים באולם לעומת תאורה כחולה-סגלגלה על הבמה, עליה כיסא בר יחיד ומיקרופון. אני יכולה להישבע שניחוחות בר מילאו את החלל, אבל יכול להיות שזה פסיכוסומטי. קהל רב ומגוון, פקד את המושבים, מורכב מילדים, צעירים ומבוגרים, בטווח גילים נרחב. 

לפתע, כבים אורות האולם, ואל הבמה עולה באנרגית שיא דניאל סטיופין לקול מחיאות הכפיים האוהדות של הקהל. את המופע מתחיל סטיופין בעבודת קהל ודרך כמה שאלות מנחות ומותאמות למופע הספציפי בגבעתיים עשה חימום שמעיר ומדרבן את הקהל להיות שותף כמה שיותר פעיל בערב. ברור מהאינטראקציה עם הקהל שסטיופין אוהב אדם, או לפחות את האדם שבא לראות אותו בסטנדאפ. נראה שהוא באמת סקרן לשמוע מה יהיו התשובות שיקבל, וגם כשהוא עושה דאחקות על צופה כזה או אחר, הכל נאמר בכבוד ובאהבה.

המופע עצמו מתמקד בסיפור דרמטי ורב תהפוכות על הערב שבו הקאסט של "קופה ראשית" היה מועמד לפרסי האמי, דרך המסע האישי של סטיופין ברחבי ניו יורק. בנוסף לסיפור המרכזי, סטיופין טווה נרטיב מתפתל ורב הסתעפויות, שמתחיל בילדותו באוקראינה, ברגע שבו גילה שהוא יהודי סביב גיל 12 כשמשפחתו החליטה לעלות לארץ, דרך המשפחה בכללי ומשפחה ממוצא רוסי באופן ספציפי, וכלה ביחסים עם אשתו. כל זה, מלווה על ידי אורח מיוחד – דב נבון, או ליתר דיוק, החיקוי המצוין של סטיופין לנבון, שמרגע לרגע נהיה חלק בלתי נפרד מן האירוע על הבמה.

ישנם רגעים שסטיופין נעזר בז'אנר הבדיחות המוכר מפורמט הסטנדאפ, אך אז הוא שוב פונה לקהל, ושואב ממנו את האנרגיה הקומית. באותו רגע ברור שסטיופין נשען על האלמנט שקיים אך ורק באירוע החי על הבמה, שבו אף הרצה במקום אחד בערב אחד לא דומה לאף הרצה אחרת בערב אחר –  סטיופין נותן לקהל לעצב יחד איתו את המופע. גם אם הוא שואל את אותן שאלות בכל מקום אחר, ברור שנוצרת כאן שיחה שלא תהיה זהה לאף קהל אחר. היופי והכאב שבתיאטרון יושב על הארעיות של הרגע החולף – שנייה אחת אנחנו כאן והרגע הזה הוא כל עולמנו, ושנייה אחרי כן המשכנו הלאה והרגע הזה לא ישוב על עצמו שוב, לטובה או לרעה, ולכן הוא הופך לאירוע חד פעמי ונדיר ביופיו.

כשאורות האולם נדלקים, הם מזכירים שאנחנו עדיין באולם תיאטרון. הקהל מתחיל לקום ולהתפזר, ואני מבחינה בקבוצה שמתקבצת למרגלות הבמה סביב סטיופין שיושב עליה – רגע קטן של אינטימיות וקרבה בין היוצר לקהל. קשה לפספס את תגובות הקהל בדרך החוצה – משחזרים רגעים ובדיחות מהערב, עם קלילות אחרת בקולם שלא מובנת בשגרה רוויית אתגרים ופחד. אין ספק שהאופטימיות ושמחת החיים של סטיופין מדבקת ומאפשרת לקהל שלו לשכוח לרגע אחד מהדאגות והחרדות, ופשוט ליהנות מהכאן ועכשיו, מערב שבו כל מה שצריך לעשות זה לצחוק על החיים.

המופע של דניאל סטיופין

כתיבה: דניאל סלגניק, דניאל סטיופין

הלבשה: בת-חן פור, טל ניר

עיצוב גרפי: מוטי נחום

צילום: אושרי ביטון

מנהל הצגה: עומר יחיא

מומלץ לבני ובנות 18 ומעלה

מועדים נוספים:

3/5/25              21:00               היכל התרבות, ראשון לציון

8/5/25              21:00               היכל התרבות, נתניה      

15/5/25            21:00               תיאטרון חולון

למועדים נוספים באתר של דניאל סטיופין – הקליקו על הלינק