"תוכנית כבקשתך": כמו עש לאור

מאת: נעם טיילור

שדרות ירושלים נדמות לי לעיתים כמו גלריה למגורים ומבנים ביפו. בניינים, חנויות ומרפסות כתמונות חיים נעות וחולפות. בין שלל חוויות החיים הללו, מסתתרת מאחורי חזות חביבה "התומשייה" – ביתו האמיתי של תומר שרון שמזה עשרה חודשים פתוח לקהל הרחב לשלל אירועי מוזיקה, תיאטרון ותרבות – ומארח השנה מגוון מהצגות פסטיבל תיאטרונטו. השנה היא השנה ה-34 לאירועי פסטיבל תיאטרונטו, פסטיבל להצגות יחיד המתקיים ברחבי יפו מדי חול המועד פסח.

הגעתי לתומשייה לצפות בהצגה "תכנית כבקשתך", המבוססת על מחזה מאת המחזאי הגרמני פרנץ קסווייר-קרויץ, שבזמן שלמד משחק במינכן ובווינה עבד כפועל זמני, נהג משאית ובסיעוד. קסווייר-קרויץ היה איש פוליטי, פעיל המפלגה הקומוניסטית-גרמנית והביא למחזותיו את מעמד הפועלים – בעיקר אנשים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, בעלי שפה פשוטה – אנשים שהיו צריכים לפרנס את עצמם כדי לשרוד. 

כמו מחזה המקור, ההצגה היא ללא מילים – אישה כבת חמישים חוזרת הביתה לאחר יום עבודה וחיה את השגרה הקבועה שלה. את האישה מגלמת השחקנית שרה פון-שוורצה בצורה מרשימה, מסורה ומלאת תשוקה, ויחד איתה הקהל עובר ערב רגיל לכאורה של אישה, כשאף אחד לא מסתכל עליה, בחוקיות הפנימית של החיים היומיומיים של אישה ספציפית. ההצגה נכתבה, בוימה ומוצגת בסגנון נטורליסטי, וככזו היא שואפת להתקרב כמה שיותר למציאות, מכל בחינה אפשרית. המטרה של הנטורליזם היא להציג פיסת חיים, ובהצגה הזו יש תחושה כמעט מציצנית עבור הקהל – הזכות לראות אישה כשאף אחד לא מסתכל עליה.

את ההצגה ביים איתמר לוריא, בן זוגה של פון שוורצה, וגם הוא יושב יחד עם הקהל ומתבונן בה. "נגמרו לנו המילים", אומרת פון שוורצה בשיחה אחרי ההצגה. "אני מתעסקת הרבה במהי אמנות. פה חושבים לעומק אבל עדיין דרך נקודת המבט של מה ימכור לקהל. בגרמניה יש קונספציה שהקהל בא לתיאטרון לסבול."

היצירה הזו גם מתכתבת היטב עם הגותן של נשים גדולות מהחיים, ספציפיות גם הן, שבהגותן שינו את הפריזמה הפמיניסטית המוכרת. אחד הציטוטים המפורסמים ביותר של סימון דה בובואר הוא "אישה אינה נולדת אישה – היא נעשית אישה", ויחד איתו דה בובואר שינתה היסטורית את השיח על מין ביולוגי מולד וההבדל בינו לבין מגדר, שהוא זהות וסדרת התנהלויות נרכשות, שנוצרות מתוך הקשר תרבותי, כלכלי והיסטורי. אבל מגדר הוא לא רק זהות, הוא גם פרפורמנס – אוסף של התנהגויות ומניירות שנאספות לכדי דמות האישה. בחברה ובציבור ניכרת תמונה ברורה, יחסית של דמות האישה, אך מה קורה כשהאישה לבדה, ללא צופה או מבחין? מה נשאר מאוסף ההתנהגויות והתכונות הללו? מה נעלם לחלוטין? ישנם ניסויים במדע שהתוצאות שלהם משתנות רק בגלל שמישהו מתבונן בהם ומודד אותם – האם כבני אדם, כנשים, אנחנו יודעות מי אנחנו כשאין איש שמסתכל?

מבחינה תיאטרלית, ישנם אנשי תיאטרון, מחזאים ובמאים, שיאמרו שאין דבר כזה דמות, אלא רק רצף של פעולות. התפיסה הזו מאוד מוחשית בהצגה הזו – מצד אחד הפעולות של האישה הן יומיומיות, שגרתיות ומוכרות לכולנו, אך האופן שבו היא בוחרת לבצען, למה היא שמה לב ועל מה היא שמה זרקור הוא זה שמלמד מי היא, מה אופיה ומה חשוב לה.

אל שגרת חייה הפרטית פורצים הקולות של החברה שבה היא חיה, ובעיבוד הנוכחי זוהי כמובן המציאות הישראלית –דרך ערוצי החדשות בטלוויזיה והרדיו חודרת המציאות המורכבת והמפחידה. בחיפושה אחר פיסה של שלווה ונחת, מזפזפת האישה בין הערוצים השונים לבין השתיקה הרועמת של הלבד. את תפקיד האריגה מהמחזה המקורי תופס כאן החימר, חומר ביד היוצרת. תחילה מנסה האישה לעקוב אחר הדרכה ולפסל ספל, אך ככל שממשיכים ומתגברים הקולות החיצוניים, ביחד עם המונולוג על האל הכנעני בעל – האישה מפרקת את הספל ויוצרת דמות אישה מעונה. הציווי "לא תעשה לך כל פסל או מסיכה" הדהד בראשי, אך כשהאישה מיקמה, כיוונה פנס לתאורה על הפסל וניסתה לשחזר אותו בגופה, זה גרם לי לתהות שוב על ההתבוננות על האישה ועל גופה, על הפרפורמנס שהאישה מחפשת בנסיונה לחקות את הפסל שיצרה בדמותה. 

הייחודיות של יצירה ללא מילים מאפשרת ליצור רגע תיאטרוני חי. במקום טקסט שמוביל את השחקנים למהלך ידוע מראש, אלו הן הפעולות הפיזיות והתגובות של השחקנית לגירויים ולתוצאות הבחירות שלה, מה שמאפשר לה להגיב לדברים לא צפויים בצורה מפתיעה ומדוייקת. איפשהו באמצע ההצגה עש עצום מימדים החל להתעופף ברחבי החלל, והבהיל לא מעט מן הקהל, אך נתן הזדמנות מיוחדת לתגובה של השחקנית אליו. מאוחר יותר בהצגה, כאשר כל מה שמאיר את חלל "התומשייה" היה מנורה עומדת אחת, החל העש מתעופף סביב הנורה. ואז, בעדינות ובשלווה, שבתה השחקנית ממעש והעש נשאר יושב על כף ידה לאורך סיום ההצגה. וכך, שניהם נשארו בקשר עין – העש הכמה לאור החם והאישה הכמהה לשלוות הריק. 

האירוע התיאטרוני הייחודי הזה מציג את המאבק הבלתי נגמר בין החוץ לפנים, בין הניסיון לנהל שגרת חיים מיטיבה לבין כל הקולות שמנסים לחדור פנימה- בטלוויזיה, ברשתות החברתיות, בפרסומות, מלחמה, עבודה, משפחה, הישרדות – כל אלה מערערים ומובילים לסחרחרה, אבל אם יש משהו שאפשר לקחת כמסר מההצגה ומבחירת השם "תכנית כבקשתך" זה שיש אפשרות לבחור על מה לשים את הזרקור – למה לתת תשומת לב ולהפוך למרכז החיים. החיים הם, למעשה, תכנית לבקשתך. 

"תוכנית כבקשתך"

פסטיבל תיאטרונטו, 2025

מחזה מאת פרנץ קסווייר-קרויץ

בימוי: איתמר לוריא

משחק: שרה פון-שוורצה