מאת: מוריה להמן
פסטיבל עכו של לפני שנה וחצי, ב-2023, היה כנראה החוויה הנורמלית האחרונה שהספקנו להוסיף לסל הזיכרונות שלנו לפני אסון השבעה באוקטובר שהגיע מיד בסוף חג סוכות של אותה שנה. מאז, הספיק הפסטיבל גם להידחות מסוכות לפסח בגלל החזית בצפון, וגם הוא כמו כולנו סוחב ללא ספק את הפצעים והטראומות שנותרו בנו מאותה מתקפה.
ברחובות העיר ובמדשאות, הורגש היטב שהחיים אינם שוקקים כרגיל. אולי זה שינוי התאריך, אולי המלחמה המתמשכת, ואולי זה סתם מזג האוויר הקריר, אך הפסטיבל השנה היה שקט מהרגיל. למרות זאת, זכיתי לצפות בארבע הפקות מעולות, כל אחת שונה וייחודית בדרכה. מבין ההצגות, רק אחת עסקה באופן ישיר במלחמה, והיה בזה משהו מעודד לחשוב שניתן גם לעסוק בנושאים אחרים בתיאטרון העכשווי של היום, אף אם המצב והמציאות הישראלית נתנו אותותיהם באופן זה או אחר בהצגות ובמחשבות שעוררו.
היצירה הראשונה שראיתי לא היתה אחת מהצגות התחרות, אלא הצגת "חממה" שהוצגה בערב הראשון של הפסטיבל. ב-"זהב" מתארת היוצרת והבמאית יעל פולקה את חוויותיהן של נבחרת שחייניות שחייה אמנותית בדרכן להגשים את החלום המיוחל ולהשיג מדליית זהב אולימפית. ההצגה מבוססת על חוויותיה האישיות של היוצרת שהיתה בעצמה שחיינית אמנותית והשתתפה באליפויות עולם לשחייה, וכן על חוויות ועדויות של שחייניות נוספות. היוצרת עצמה נמצאת על הבמה, מפעילה את סאונד ההצגה מהמחשב האישי שלה, ומוסרת עדות אישית. אך הבמה שייכת בעיקר לשמונה רקדניות מרשימות שפועלות וזזות כמעט ללא הפסקה. המופע מאוד מרשים מבחינה כוריאוגרפית ואסתטית – המופיעות מדמות באופן מדויק את תנועות המחול של השחייניות במים, תוך הקפדה על קצב, אחידות וחיוך בלתי פוסק. הדבר היחיד שחסר על מנת שהבמה תהיה חיקוי מדויק של הענף הוא כמובן המים. לכן, נשמע סאונד של קפיצה למים בכל תחילת תרגיל, וכן, נוצרת הבחנה בין הרגעים בהם השחייניות מופיעות עם הראש מעל המים ובין הרגעים בהם הן מופיעות כשראשן בתוך המים, באמצעות המימיקה של השחקניות ש"עוצרות" את הנשימה עם כניסתן למים, והסאונד של המוסיקה שהופך עמום.
בתוך כך, מתברר לפתע כמה זמן ומאמץ נדרשים מהספורטאיות על מנת לרקוד בתוך המים ללא הפסקת נשימה. ה"כניסה למים" גם מדגישה את ההפרדה בין מה שנראה לעין – התנועה היפה והאסתטית, לבין מה שלא נראה, ובמתח הזה בדיוק עוסקת ההצגה. לאט לאט מתגלים המחירים שמשלמות הספורטאיות בגופן, בנפשן, ובחייהן האישיים כדי להגיע להישגים הנכספים וכדי להרשים ביופי ובכוח שלהן. ככל שנאספות החוויות הקשות זו על גבי זו, חלקן דרך מונולוגים וחלקן דרך קטעי סאונד של עדויות מוקלטות, מתגבר הקושי לצפות ברקדניות המוקפדות שמופיעות בבגדי ים נוצצים ובאנרגיה שכמו אסור לה לדעוך ולו לרגע. רק לקראת הסוף הן מרשות לעצמן להפגין כמה רגעים של התפרקות וקושי. הבחירות המוסיקליות בהצגה הן מדויקות ומעולות עם פסקול ישראלי מאוד שנע מלהיטים של צביקה פיק, דרך הציונות המפעמת של "אין לי ארץ אחרת" וכלה באמירה הנוקבת עם השיר "סוף לסיפור" של יהודית רביץ – "והחיוך שעוד תפור, נפרם משפתותיך… וסוף לסיפור".
בבוקר יום רביעי, הגעתי לצפות בשלוש הצגות המתחרות בפסטיבל. הראשונה בהן – There's no such thing as someone else's war – עניינה אותי מיד כבר בשם ההצגה, וגם הפגינה מיד את היותה תגובה עכשווית למלחמה. הרעיון של ההצגה מרתק – לבחון את המלחמה בישראל דרך נקודת מבט של עולות/פליטות (המושג נתון בוויכוח גם בהצגה עצמה) מהמלחמה באוקראינה. מה קורה כאשר אישה בורחת מאזור מלחמה אחד רק כדי למצוא עצמה באזור מלחמה אחר? ההצגה משוחקת בשפה האוקראינית, מה שעוד יותר מדגיש את הזרת נקודת המבט עבור קהל ישראלי שרגיל לחשוב על המלחמה "שלנו" בעברית ודרך פריזמה מקומית.
בהצגה, זוג נשים שהגיעו לישראל מאוקראינה מוצאות עצמן יחד בדירה רמת גנית בבוקר השבעה באוקטובר, בהמשך יתברר שהן בנות דודות. אווה ברחה לישראל מהמלחמה באוקראינה, אינה מרגישה מקומית, נושאת רגשות אשם על הוריה ועל בן זוגה שהשאירה מאחור, ומרגישה פחד וזרות אל מול המתרחש בארץ שהיתה אמורה להיות המפלט שלה. פולינה עלתה לארץ כנראה מסיבות אידיאולוגיות, מרגישה עצמה ישראלית וחשה זרות כלפי המלחמה באוקראינה, ובן זוגה הישראלי נקרא למלחמה בעזה. ההצגה בנויה מפרגמנטים, סצינות שמתרחשות בנקודות זמן שונות לאורך המלחמה. נקודות המבט השונות של שתי הנשים מדגישות כי למרות הזהות בחוויות המלחמה, יש דבר כזה מלחמה "שלי" ו"לא שלי". החדשות על המלחמה באוקראינה, שעבור אווה הן החשובות ביותר ונושאות מידע בזמן אמת על מצבם של אהוביה, כמעט ולא מדווחות בישראל ששרויה במצב מלחמה משלה. בין הסצינות משובצים מונולוגים בהם מצוטטות יצירות ספרותיות, שלא את כולן זיהיתי, אך הן נותנות את נקודת המבט האוניברסלית יותר המגלה את הרוע והאכזריות של המלחמה ולא משנה באיזה צד או באיזה מקום בעולם היא מתרחשת.
ההצגה מצליחה לרגש, לעורר הזדהות, ולהביא נקודת מבט שאיננו חושבים עליה בדרך כלל. לצד זאת, הקושי העיקרי ההצגה היה הפיתוח הקלישאתי למדי של העלילה. האופן שבו הדמויות וסיפורן מתפתח הוא צפוי למדי, ויש יותר מדי הקבלה מאולצת בין סיפורה של אווה לסיפורה של פולינה (כאשר הוריה של אווה נהרגים בהפצצה באוקראינה, בן זוגה של פולינה נפצע בהפצצה בעזה) כך שגם הפתרון וההשלמה אליה מגיעות הדמויות בסוף ההצגה לא נראו אמינות ולא העניקו את אותה השלמה אליה הגיעו הדמויות. בנוסף סבלה ההצגה ממספר קשיים טכניים, בעיקר סביב הקרנת הכתוביות בעברית, שאני מניחה שייפתרו עם הזמן, עם אימון נוסף וגם עם מעבר לאולם מחוץ לעכו, שם צורת הקיר חסמה את האפשרות לראות חלק מהכתוביות. לא ניתן היה לעקוב במדויק אחרי הנאמר דרך הכתוביות אלא רק לקבל מושג כללי על הדיאלוג, ולא תמיד בסימולטניות עם הדוברות. מבחינתי היה בזה חלק מההנאה של צפייה בעולם זר שבו גם השפה לא תמיד מובנת, אך נראה שעבור חלק מהקהל זו היוותה מגבלה.
בהצגה "מלך" אין שום התייחסות למלחמה הנוכחית ואנו נזרקים במנהרת הזמן אל שנת 1939, בה נעצר והועמד לדין הסופר איסאק באבל (גם הוא אוקראיני!) באשמת ריגול ובגידה במשטר הסובייטי. באבל נודע בסיפוריו הקצרים שמתארים דמויות מהשוליים של החברה היהודית של תחילת המאה העשרים, יהודים שהם פושעים ומאפיונרים, ובראשם בניה קריק המכונה "מלך". ההצגה מעבירה את הצופים הלוך ושוב בין סיפורו של באבל הניצב בפני החוקרים ובית הדין, ועד לתוצאת משפטו, לבין הסיפורים שהוא בדה על בניה קריק ומעללי הפשע שלו. נוצרת הקבלה בין איסאק באבל, הסופר איש הרוח, קטן וממושקף שכוחו רק בעטו, ובין בניה, דמות כריזמטית חסרת פחד או מעצורים, עד לרגע האחרון בו גורלם מתאחד.
את ההצגה מובילה קבוצת שחקנים מאוד מוכשרים, שעוברים במהירות מתפקיד לתפקיד, ובאמצעים קטנים ופשוטים מצליחים לגלם מגוון של דמויות צבעוניות ועדיין לתת כמעט לכל אחת מהן סימני זיהוי מובהקים, בדיבור, בהליכה או בעין שתומה. השחקנים מפגינים עבודת אנסמבל מרשימה, המעברים בין דמויות ובין סצינות מצליחים למלא את הבמה הקטנה ולתת תחושה שעל אותו חלל קטן מתקיימים המון מקומות שונים בו זמנית. הם בונים ויוצרים את המקומות והסצינות גם בעזרת ארגזי עץ שממלאים את הבמה, אותם השחקנים מעבירים ומפעילים בצורות שונות כדי ליצור עגלה, בית מרזח או חלון שנפתח. ההצגה מלווה במוסיקה חיה שמכניסה אותנו לעולמה של העיירה היהודית, ויש לציין לשבח גם את המעבר לדיבור ושירה ביידיש שנעשים בצורה טבעית לגמרי על ידי השחקנים, ומזכירים שיידיש היתה שפה מלאת חיים. אמנם אין בהצגה שום התייחסות ישירה למלחמה או למצב, ועם זאת סצינות החקירה והמשפט מזכירות גם את ההווה ומעלות שאלות על מערכת היחסים שבין האזרח למדינתו, ובין היוצר לשלטון. סופה של ההצגה ושל היוצר ממשיך להדהד גם כאשר עוזבים את האולם, וזאת היתה ללא ספק הצגה מצוינת שנתנה כבוד רב לטקסטים של איסאק באבל.
במעבר חד, ההצגה "ביער" של היוצר עופר עמרם היא הצגה שאין בה מילים כלל. מדובר בהצגת בובות למבוגרים. בתוך יער העשוי מוטות ברזל, משוטט אדם זקן, איטי וחולה, שנדמה כי נמצא בסוף ימיו. הזקן פוגש ביער נער צעיר, וההצגה מתארת את המפגש ואת היחסים ביניהם, שנעים בין חוסר אמון ורתיעה, לקרבה וסיוע הדדי. כיון שההצגה ללא מילים, כל תיאור של העלילה הינו פרשנות. שתי הדמויות הנן בובות, דומות במבנה גופן ופניהן אלא שלזקן מסיכה מקומטת ובגדים המסתירים את רוב גופו, ולצעיר פנים חלקות וגוף עירום שניכר כמה הוא נהנה להפעילו ולחוות דרכו את ריגושי העולם. הבובות מופעלות בידי שלושה שחקנים עוטי גלימות שחורות שמפעילים את כל מה שקורה על הבמה במיומנות מפעימה.
מלבד הפעלת גוף הבובות, שלושת השחקנים מפעילים את המוסיקה והסאונד של ההצגה, שכל כולם נוצרים באמצעות צמרות העצים שעל הבמה, שעליהם פעמונים, או כלי הקשה, ואביזרים אחרים שיוצרים קול – ללא שום כלי נגינה או הקלטות. כוחה של ההצגה בשקט ובדיוק שלה. ניכר עד כמה המפעילים מסורים לבובות ומעניקים להן חיים והבעה, על אף שמדובר ביצור דומם, והם מצליחים לרגש את הצופים ללא מילים, ורק באמצעות קול ותנועה. ההצגה מתארת את המפגש בין תחילת החיים לבין סופם ומסתיימת ביער חשוך אך גם בהשלמה, ואיחוד של הזקן עם אהובתו שאליה השתוקק לאורך ההצגה.
במבט כולל על ההצגות בהן צפיתי, התרשמתי ממגוון הנושאים ודרכי המבע, מהאומץ להתמודד עם המצב כיום, גם בדרכים ישירות וגם בדרכים עקיפות, וגם לבחור לא לעסוק במצב כלל אלא בנושאים אנושיים אחרים שעדיין מעסיקים, והלוואי שבשנים הבאות יהפכו הם למרכז עיסוקינו.
פסטיבל עכו הבינלאומי לתיאטרון אחר 2025
"זהב"
יצירה וכוריאוגרפיה: יעל פולקה
דרמטורגיה: טל בסון
רקדניות: נגה אהרונוף, יעל בראור, מיקה גל, רומי דובדבני, טליה לוי, נלי פילוסוף, טוני קפוטקין, גאיה קרונפלד
מוסיקה: יגאל מירטנבאום
עיצוב תאורה: עודד קוממי
הפקה: עדו שחק
ניהול חזרות: יונה לייקין
ייעוץ אמנותי: ליאור זכאי ועדי גרוף
ליווי אמנותי: אורי זמיר
THERE IS NO SUCH THING AS SOMEONE ELSE'S WAR
רעיון, בימוי, חלל ועריכה מוסיקלית: מיכאל (מישה) קייט
כתיבה ודרמטורגיה: יוליה אולשנצקי, מיכאל (מישה) קייט
משתתפות: אלונה אלימוב, סטפני סטביצקה
ייעוץ בעיצוב חלל ותלבושות: ז'ניה שכטר
ייצור אביזרים: אוקסנה טבצ'ב
תמיכה טכנית: סתיו פרבה, Alef Studio
"מלך"
מחזה מקורי בהשראת סיפורי אודסה של איסאק באבל
כתיבה ובימוי: עמוס אורן
שחקנים: רון יגרמן, יובל מרקשטיין, שרוליק פניאל, סנדרו פייקרישוילי, אמלי כהן ויונתן שוורץ
מוסיקה: מיכאל קנר
נגן קלרינט: שריג הזנפלד
ייעוץ תלבושות ואביזרים: יעל סקידלסקי ושיר הדרי
תאורה: אורי רובינשטיין
מפיקה ראשית: נהר-אליה מנדלסון
עוזרת במאי ומפיקה בפועל: נעמה קאופמן
ליווי אומנותי: דורי פרנס ודליה שימקו
"ביער"
כתיבה ובימוי: עופר עמרם
משתתפים: שחר אור, רוני בן חמו, עופר עמרם
הפקה: לנואל טיראן תשבי
עיצוב וייצור בובות: דוד פולונסקי
עיצוב וייצור בובת עכביש: אפרת הדני
עיצוב תאורה: אמיר קסטרו
עיצוב עצים: גיא שרף
עיצוב תפאורה אביזרים ותלבושות: עופר עמרם
לגלות עוד מהאתר מרתה יודעת
יש להירשם לעדכונים כדי לקבל את הפוסטים האחרונים לאימייל שלך.
מרתה יודעת 