מאת: אירית ראב
שלישי בערב של חול המועד פסח, הרחובות של תל אביב שקטים במפתיע, ריקים מהמולת השגרה, כולם בחו"ל או בפארקים או מול הטלוויזיה, מנסים להתמודד עם תלאות המצות, הגפילטע והקניידלך. בכניסה לגן מאיר, התכונה מתחילה לקבל צורה, שני חברים וותיקים נפגשים לאחר שלא ראו אחד את השני זמן רב, ילדים רוכבים על אופניים, צעירות יושבות על הספסל ומלהגות על האקסית של שתיהן, בחורה מנגנת באקורדיון ומנעימה את ההליכה, והנה המרכז הגאה המחודש מפציע במלוא הדרו.
לא הייתי במרכז הגאה מאז שנפתח מחדש, העיניים מתרחבות בפליאה על ההדר והגובה שהוא קיבל, והלב נצבט, בעיקר מגעגוע. כי על אף שהמרכז חדיש ומחודש, ובהחלט מהודר למראה, משהו בו טיפה הלך לאיבוד, לתחושתי. לאן נעלמו כל השולחנות בחוץ, איפה שהציפורים חרבנו בתדירות גבוהה על היושבים לקפה? לאן נעלמו כל המבטים של הבנות שבחנו את אלו שיצאו מהמרכז, או ליחשו על זאת שכל הזמן מתחילה עם כאלו שלא סגורות על עצמן, או על החמוד עם העיניים הטובות שהיה עם הזה וההוא? לאן נעלם האולם המלבני הוותיק, החבוט והאהוב, שבו סודות התגלו על הבמה ונפשות דיממו בפני הצופים? נראה כאילו כל הפינות המוכרות, שצפנו חוויות ורגעים, הפכו לכדי בניין מהודר, גדוש זכוכיות ומדרגות, עם קפה עלמה לצדו.
היה זה רק מתאים שההצגה הראשונה שראיתי במרכז המחודש היתה "געגוע", שעולה במסגרת פסטיבל תיאטרונטו ה-34. בשנים האחרונות יש תופעה חדשה, מבורכת מאוד בפני עצמה, שאחת מהצגות הפסטיבל, העוסקת בנושאים גאים, נעשית בשיתוף הפעולה עם תיאטרון המשולש. גם "געגוע" נעשתה בשיתוף פעולה בין הגופים, ובהתאם עולה בהום-בייס של המשולש במרכז הגאה.
ההצגה נוצרה ומבוצעת על ידי פאולו א. מואורה, ובבימוי נמרוד דנישמן. היא מגוללת את סיפורו של פאולו עצמו, בשינויים מסוימים, ואת התבגרותו כילד בברזיל לשתי אימהות, בשנות התשעים. אם אצלנו זה היה מראה לא רגיל באותה התקופה, אז על אחת כמה וכמה בברזיל הנוצרית והשמרנית, שבה להט"בים ספגו קיטונות של סלידה, תוקפנות ואלימות, ונדחו על ידי הדת והחברה. בהצגה, פאולו נע בין ההווה לבין העבר, ביום הולדתה של אחת מאימהותיו. ביום דרמטי במיוחד, פאולו שרק התחיל את שנות העשרה שלו, מקבל חבטה טראומטית והרת גורל, שמשנה לגמרי את חייו (מבלי לספלייר יותר מדי).
בכל מונודרמה, השחקן או השחקנית הניצבים לבד על הבמה, נדרשים לעמוד באתגר לא קטן – להחזיק את תשומת הלב והריכוז של הקהל במשך שעה וקצת, מבלי להיעזר בפרטנרים אחרים. בהצגה הזו, שארכה 50 דקות, משך זמן מצוין למונודרמה (לא יותר מדי ולא פחות מדי), פאולו עמד היטב באתגר, והחזיק את הקהל, בין אם במשחק או בריקוד, ובין אם במתח מזכך.
בעוד בתחילת ההצגה פאולו שיחק עם הקהל וביקש ממנו להיות שותף פעיל להעלאת הזיכרון, ככל שהתקדמה ההצגה הוא נכנס בכוחות עצמו אל נפתולי הזיכרון, ניסה להיאבק בשדי האשמה שמשכו אותו למטה. אמנם, בהתחלה, היה משהו טיפה מעייף בשחקוק עם הקהל, כאילו היה זה ילד המבקש תשומת לב מאלו הצופים בו. על אף שניכר שפאולו עשה את זה בהמון כבוד, התחשבות והוקרה, מבלי להכריח את הצופה לעשות משהו שהוא/היא לא רוצים, אבל ככל שהתקדמה ההצגה, ככל שהסיפור החל לקרום עור וגידים – הדרמה נכנסה אל מלוא כוחה ופאולו הפגין את כישרונו המעולה. עוד מהימים שלו ב"גשר", בו הוא לקח תפקידים "קטנים" לכאורה והפך אותם לגדולים מהחיים, שמתי לב לכישרונו. בהצגה הזו, בה הוא בתפקיד הראשי, ולמעשה בכל התפקידים, כישרונו זורח וניכר בכל עבר. הוא יודע ללהטט בין פאולו הילד, שמורד בהכל ובכולם, לבין האימהות שלו, לבין חוה המרשעת שנהנית להיות רעה, לבין אנטוניו הקטן שרק רוצה לשמוח ולא להיכלא בייאוש, לבין פאולו המבוגר, שרק רוצה לקבל חיבוק.
על כל היצירה הזו, מנצח היטב נמרוד דנישמן, שבהחלט מוכיח את כישרונו בתחום. בהקשבה רבה לצרכיו ורצונותיו של פאולו, דנישמן הפך את הסיפור האישי לכדי הצגה פשוט טובה, עם מספר הברקות בימויות ופיתרונות תיאטרליים שהופכים את החיסרון הטכני לכדי יתרון אמנותי. בשיחה עם דנישמן לאחר ההצגה, ציין שהוא מרוצה מאוד מהכיוון שתיאטרון המשולש מתפתח אליו. לדבריו, לכל אחד מהמנהלים/מייסדים של המשולש יש את הצלע שלו – בז'אנר ובמאפיינים תיאטרליים שמתבטאים על הבמה, והתיאטרון בפני עצמו מתחיל להתבסס ולהתפתח בזירה המקומית. לשאלתי לגבי האם הם מארחים ומעניקים במה גם להפקות ויוצרים חיצוניים, הוסיף וענה כי בקרוב עומדות להיות הפקות מקוריות של יוצרים/ות מקומיים. זו, בפני עצמה, בשורה מצוינת שיכולה להעצים מאוד את התיאטרון הלהט"בי בישראל ובתל אביב בפרט.
בניגוד ליצירות אחרות, ל"געגוע" אין תפאורה בכלל, גם אין לה הרבה אביזרים. תכל'ס, היא גם לא באמת צריכה. בתוך העמדה מוכרת אך טובה של הצופים על הבמה, בעוד פאולו נע בין אזור מושבי הקהל באולם לבין הבמה עצמה, היצירה מובילה את הצופים אל רחובות סאו פאולו. דבר שמתעצם היטב בזכות שני אלמנטים עיקריים – הניגון הברזילאי של פאולו, כשהוא מדבר בשפת אמותיו – אין מה לעשות, זה לגמרי מכניס לאווירה; והמוסיקה הטובה של יהונתן מגון. מעבר לזה שהמוסיקה הזו עושה לקהל סדר בניגונים ובריקודים הברזילאים, שחלקם מוכרים היטב, היא מצליחה להעצים רגעים דרמטיים וקומיים, ולהעלות אותם כמה וכמה דרגות. וכך, לדוגמה, בזכות מסך שחור, תאורה מדויקת (של רותם אלרואי), מוסיקה שחודרת לנימי הלב, ומשחק מצוין, נוצרים אחד הרגעים התיאטרליים המפעימים בהם צפיתי לאחרונה.
בין כל זה, יש משהו מאוד קמאי, אנושי, טבעי, ברצון של פאולו, הדמות והבן האדם, לקבל חיבוק, בין אם זה חיבוק מהקהל ובין אם זה חיבוק מהבמה ובין אם זה חיבוק מאמא. ולזה, אפשר להתחבר בקלות כל כך רבה.
בתקופה הנוכחית, המאתגרת בפני עצמה, ההצגה הזו מצליחה להעניק אי קטן של תיאטרון מזכך וטוב, שממלא לגמרי את המחסנים של הנפש.
"געגוע"
פסטיבל תיאטרונטו 2025
בשיתוף תיאטרון המשולש
מאת ובביצוע: פאולו א. מואורה
בימוי: נמרוד דנישמן
מוסיקה: יהונתן מגון
עיצוב: דן נימרי
תאורה: רותם אלרואי
ליווי אמנותי: דניאל כהן לוי
צילום: ירדן רוקח
אריזה גרפית: אלעד סודאי
מועדים נוספים:
16/4/25 18:00 | 20:00 (במסגרת פסטיבל התיאטרונטו)
10/5/25 18:00
18/6/25 20:00
לגלות עוד מהאתר מרתה יודעת
יש להירשם לעדכונים כדי לקבל את הפוסטים האחרונים לאימייל שלך.
מרתה יודעת 
אהבתי!
גם את הביקורת – גם את ההצגה – המעולה בהחלט!
געגוע