"מקום לגור בו": זיכרונות שלא שייכים לאף מקום

מאת: הדר אברבנאל

'מי מנקה את הבית שלו פעם בשבוע?' 'מי מוריד נעליים כל פעם שהוא נכנס הביתה?' 'מי אוהב לא לישון בבית?' 'מי אוהב להיות בבית לבד?'

שאלות אלו ועוד פותחות את ההצגה "מקום לגור בו" של תיאטרון עוטף הנגב. השחקנים יוצאים מתוך שורות הקהל ומבקשים מהקהל להשיב להם בהרמת יד. תחילה השאלות חביבות, נוגעות. לאט לאט הן נעשות עצובות ומפחידות, שאלות שנשאלות על ידי אדם שאיבד את ביתו.

על קירותיה הצדדיים של הבמה מוקרן מיצג וידאו של בריכה ריקה מאדם, ועל חלקו של הקיר האחורי מוקרן וידאו של כביש שצולם כמו מתוך רכב נוסע. על הבמה פרוש שטיח גדול ומזמין. השחקנים מתקבצים עליו ומתארים את בתיהם. איך נראה שביל הגישה, מאיזו דלת נהוג להיכנס לבית, אילו צמחים גדלים בחצר, איך החדרים מחולקים ואיפה מתכנסת המשפחה כשכולם בבית. כל אחד כמו עורך לשאר השחקנים סיור דמיוני בביתו, פונה ימינה ושמאלה במסדרונות, מתבונן על הבמה הריקה כאילו הייתה פינה מוכרת, נזכר.

המופע כולו מורכב ממבנים תנועתיים שיוצרים השחקנים, סצנוגרפיות שמתרגמות את תיאורי המציאות לשפה בימתית אנושית וקבוצתית. זהו תיאטרון דוקומנטרי, ז'אנר חמקמק ועדין שהבמאי אמיתי יעיש בן אוזיליו וצוות השחקנים-יוצרים המוכשרים הצליחו למצות ולעשות בו שימוש ראוי ומדוייק. זהו תיעוד חי ומתחדש של שרשרת האירועים שהביאה את קהילת העוטף למעמדם הנוכחי – פליטים בארצם.

דרך פירוק של שרשרת הודעות הווטסאפ בקיבוצים והשינוי ההדרגתי והמבעית שנימת ההודעות עברה, אל עדות של הרגע העלוב והעצוב של שחרור יושבי הממ"דים על ידי חיילי צה"ל, ועד לתיעוד מכמיר הלב של דיירי המלונות בכל הארץ, צוות היוצרים של תיאטרון עוטף הנגב מציג תמונה עצובה ומכוערת של התדרדרות פתאומית ובלתי נתפסת של חייהם, מבני בית וחברי קהילה אל נוודים שורדים שמתפללים שיפסיקו לנקות בשבילם.

לצד ההתרחשות על הבמה, בריכות המלון הריקות והכביש תמיד נמצאים. לפעמים הם מִטשטשים, לפעמים קצת משתנים, אבל הם תמיד שם. העדר הילדים והמשפחות בבריכה, והכביש שאף פעם לא נגמר. אין בית. הנסיעה לא נגמרת, כשאין יעד אין לדרך סוף.

ככל שהזמן עובר, תפיסת הבית והמקום החלופי של השחקנים-דמויות הולכת ומתחדדת, והם הופכים שונים זה מזה במה שהם מחפשים. כולם רוצים לחזור הביתה, כולם מתלוננים על דברים דומים, ומרגישים אשמים על דברים דומים, לכולם נמאס לנדוד, אבל איפה הם ימצאו את הבית?

בהיעדר בית, כל המקומות הופכים להיות בית פוטנציאלי. אז לאן כל אחד הולך כשהוא צריך להתחיל מהתחלה? איפה יוקם הבית החדש, והאם הוא יהיה קרוב לביתם של השכנים לשעבר? תושבי עוטף הנגב נדרשים לא רק לשרוד, ולנדוד, ולחפש. עליהם להשיב לשאלה 'מה זה בית?'. הרשויות לא שואלות אותם את זה וגם לא מקומות העבודה והמסגרות של הילדים. הם צריכים לענות לעצמם ולבני משפחתם, כדי שיוכלו בכלל להתחיל לחפש.

הרעיון הזה הוא הכואב והמטריד ביותר בכל המופע. בית, שהיה פעם דבר מובן מאליו וכל כך פשוט, הופך לשאלה עקרונית, שבלי תשובה עליה לא יוכל לקום שוב בית. יש כל כך הרבה אנשים שנדרשו לשאלה הזו בשנה ומשהו האחרונות. הם לא רצו לעזוב את ביתם. הם היו חייבים, ועכשיו הוא איננו. עכשיו הם צריכים לבחור מקום לגור בו, ולהקים בו משהו שיענה להגדרה של בית.

"מקום לגור בו"

תיאטרון עוטף הנגב

יוצר ובמאי: אמיתי יעיש בן אוזיליו

שחקנים יוצרים: מיגל אורבך, יעקב אמסלם, הדס נוימן, יסמין בר שלום אגמון, עומר לבה

מפיקה: איריס פלד

מוסיקה: רן אלמליח

עיצוב חלל ותאורה: איריס מועלם

כוריאוגרפיה: מור לידור

וידאו: גינסיס הפקות

תלבושות: דורון אשכנזי

דרמטורגיה: רננה רז

עוזרת במאי: אמרש חלי סינקה

מנהל טכני: ניסן קלדרון

מנהל הצגה: שרון קלדרון

צילומים: איל ברימברם

וידאו מלונות: הדס נוימן

וידאו נסיעה: איריס מועלם

מנהלת אדמיניסטרטיבית: אורית קונולי

מועדים נוספים:

10/4/25 21:00 ת"א תרבות דה וינצ'י