"מידלטאון": כל אחד רוצה להיות מיוחד

מאת: נעם טיילור

"יש לי היום יומולדת". את צירוף המילים הזה אמרתי מספר פעמים לפני שהגעתי לצפות בהצגה החדשה "מידלטאון", בסטודיו למשחק ניסן נתיב, מהסיבה הפשוטה שזה היה יום ההולדת שלי. אבל שום דבר לא הכין אותי לרגע שבו המשפט הזה גם נאמר על הבמה, מה שהעניק לי מפגש מדויק עם העולם של "מידלטאון". הרי מה המהות של יום הולדת? יום אחד בשנה שהוא שלך, שמוקדש לך, וכל דבר שתעשי בו יהיה מיוחד, כי את מיוחדת. 

בהצגה "מידלטאון" אנחנו פוגשות בעיירה אמריקאית רגילה, מלאה באנשים רגילים שחיים את חייהם הרגילים. מהשוטר האלים ועד המוסכניק האבוד, נראה שכל אחת מהדמויות בהצגה מנסה להבין מה זה אומר להיות בן אדם, וכל אחת מהן נעה במתח הבלתי נסבל שמוכר לכולם, בין הרצון הבלתי מתפשר להיות מיוחדת לפחד האיום שיחשבו ש"אני לא נורמלית". כל הדמויות מגששות לאורך ההצגה, מנסות להבין מה לומר ומחפשות את המילים הנכונות, מתקרבות מאוד אחת לשנייה ומתרחקות בבת אחת. המפגש עם כל שלבי החיים ב"מידלטאון" מזכיר שאנחנו לא שונות מאוד ממה שהיינו, כשהיינו תינוקות עם דחף הישרדותי חזק וחייתי משהו. 

עלילת ההצגה פשוטה, לכאורה – לספריה בעיירה "מידלטאון" נכנסת מארי, תושבת עיירה טרייה שמחכה שבעלה יצטרף אליה לביתם החדש ומבקשת ספרים על ילדים והריון. היא פוגשת את אדם שמחפש ספר על כוח המשיכה. אדם גרוש, בודד ואבוד. הוא מחפש את עצמו בתחביבים ובאנשים אחרים, אבל שום דבר לא מצליח למלא את הבור שיש בתוכו. סביבם אנסמבל של דמויות כמעט אבטיפוסיות של אנשי עיירה – השוטר מכפכף את המוסכניק, הספרנית מספרת על האסטרונאוט של העיירה, הרופאה נותנת עצות מאוד כנות והאחות מסדרת כדור נגד כאב ראש (אחות על מלא), כל אחת קריקטורה של עצמה. וביניהם עוברים אדם ומארי, שני בני אדם בודדים עד כאב, ומוצאים איזושהי נחמה במפגש הקטן והיומיומי ביניהם.

ההצגה מציעה פרספקטיבה אחרת כשהיא מכוונת את הזרקור על היופי שברגיל והמוכר, היופי שיש בחוויה הזו שנקראת חיים, מרגע הלידה שכנראה מלווה ב-"כאב של תאונת דרכים קטלנית" (כך אומרת הרופאה בהצגה), ועד למוות השקט והבודד. התשובה הפשוטה ש"מידלטאון" נותנת היא שהמיוחד הוא הרגיל, והרגיל – מיוחד. ההצגה משתמשת בפרספקטיבה ככלי דרמטי – השוטר שמציץ לחיי אחרים דרך החלונות, האסטרונאוט שמסתכל בחיבה על כדור הארץ, התיירים שמגיעים לסיור בעיירה רגילה לחלוטין. אי אפשר להתעלם מהאירוע התיאטרוני עצמו – כאשר באמצע ההצגה המיקוד עובר מהבמה אל טריבונת הקהל, שם מתרחשת סצינה של מספר צופים וצופות בהצגה – אישה ואחייניתה האוטיסטית, מבקר תיאטרון מתנשא וזוגתו הפקפקנית. ארבע דמויות שנקלעו לסיטואציה. כל אלה, הדמויות על הבמה ובתוך הקהל, מנכיחות כמה המשמעות של דברים מושפעת ומתעצבת לפי מי מסתכל עליהם, מי בוחן אותם ומי נותן להם שם. הפרספקטיבה מעצבת את האופן בו אנחנו תופסות את הדברים ("בגלל שאנחנו לא יודעים מה הסוף, אנחנו לא יודעים באיזה אמצע אנחנו", אומר מבקר התיאטרון בסצינה).

בין כל אלו, עולה תמה חשובה אחת – המתח בין מידת הבדידות של הדמויות לבין הקסם של המפגשים האינטימיים ביניהן. בחצי השני של ההצגה נהיה שינוי בהעמדה על הבמה – מסצינה אחת על הבמה לשתיים-שלוש התרחשויות במקביל, והפוקוס עובר בין מקום למקום ובין התרחשות של דמות אחת להתרחשות אחרת. ההתרחשות המקבילה הזו מציגה כמה בודד זה להיות יצור אנושי, כמה כל אחד צריך לשאת לבדו, וכמה אנחנו לבד. ואז, פתאום, יש מפגש בין שתי דמויות, לפעמים הן מכירות עוד קודם, ולפעמים לא, אבל מתרחש משהו קסום כשאנשים נותנים לעצמם להתקרב, להיחשף, להראות את עצמם באותנטיות. זה מביך, נורא, גם את הדמויות שניצבות על הבמה, אבל נראה שזה עוד טיפ ש"מידלטאון" מנסה לתת – המפגשים הקטנים והקרובים האלה, נותנים את ההזדמנות להרגיש מיוחדת.  

בהרבה מובנים העיצוב של "מידלטאון" נשען על קיטש, במובן הטוב ביותר שאפשר לבקש – התפאורה בעיצוב עדן לוין היא מינימליסטית, פשוטה לכאורה, ומתמקדת בשני חלונות צפים וכיכר דשא, וסביבה העולם נבנה ומשתנה. התאורה בעיצוב אורי רובינשטיין יוצרת עולם צבעוני וקסום, כמעט ילדי במובנים מסוימים, ולא מפתיע בגלל השיחה עם עולם הילדות שחי בלב הדמויות. "גם אני הייתי פעם ילד, כמו כולם", אומר קרייג המוסכניק. הדמויות מתגעגעות לרגע שבו הייתה להם גישה לפוטנציאל הגלום בילד או ילדה, שכל האפשרויות פתוחות לפניהם. 

לצד זאת, עיבוד הדמות "אדם" (כמה הולם למחזה כה אקזיסטנציאליסטי), לא היה פתור באופן מלא. קו העלילה של הבריאות הפיזית והנפשית של אדם הכיל קפיצות שבלבלו והרחיקו אותי מההצגה עצמה לרגעים – כשהוא עוזר למארי לתקן סתימה, הוא נתקף ורטיגו. מאוחר יותר, הוא מאושפז בבית חולים לאחר ניסיון אובדני, ונמצא תחת השגחה בגלל זיהום אגרסיבי לכאורה – הוא נראה בעיקר אכול חרטה, אך בריא פיזית בסך הכל. כמה סצינות לאחר מכן, מגיע אליו השוטר שמבשר לו שבגלל חוק מיושן שאוסר על התאבדויות, אדם יאלץ לעשות עבודות שירות, ואדם מסכים. מיד לאחר מכן – אדם מת. אני מבינה שהמחזאי רצה להכניס את שני קצוות החיים ל"מידלטאון"- לידה במקביל למוות, אבל הטיפול בהידרדרותו של אדם לא ברור מבחינה דרמטית ומשאיר את הצופה מבולבלת ואף מגחכת על המוות הפתאומי.

מלבד זאת, חווית הצפייה ב"מידלטאון" הכילה בתוכה אלמנט מאוד מנחם, להצגה קצב פנימי מאוד נושם שהיה נכון ומדוייק לסיפור המסופר. אני מעריכה את הצבעוניות ומגוון הדמויות, שיכול להתפרש כאקלקטיות מבלבלת, אך למעשה היווה בתור מיצג לאנושיות המגוונת שקיימת בעולם. השחקנים והשחקניות הבינו את הדמויות שלהם ואת הנרטיב בצורה מעמיקה ואינטימית, והיה קל להתרגש יחד איתם ברגעים הכי יפים והכי קשים. בסופו של דבר, "זה מזל גדול להיות בן אדם, להיוולד". 

מידלטאון

סטודיו למשחק ניסן נתיב

מאת: וויל אינו

תרגום ובימוי: יעל גולדברג שמעוני

בהשתתפות תלמידי ותלמידות שנה ג׳, מחזור ס׳: איליה אלייב, גוני בן דרור, ענבל גוזלן, יאיר הספרי, נתן וולקינד, מיכל אלזה ויספלד, אנה חריט, יותם יניב, עדן מטר

עיצוב במה ותלבושות: עדן לוין

מוזיקה: גילי גנני

תאורה: אורי רובינשטיין

מועדים נוספים:

19/3/25            20:00

20/3/25            20:00

21/3/25            13:00