"חופשת הקיץ של בטי": איפה מסתתר הקהל?

מאת: הדר אברבנאל

בטי וטרודי נוסעות לחופשת קיץ, ובמהרה מבינות שהן לא לבד, אלא חולקות את בית הקיץ עם שורת דיירים זרים ולא רצויים. כולם גסים באופן יוצא מן הכלל, גם הקולות הצוחקים מהתקרה. כן, קולות צוחקים מהתקרה. מהר מאד ההתרחשות הופכת כאוטית ולא צפויה, עד ששרשרת אירועים מצערים, כואבים והזויים מאפשרים לקולות לדרוש ולנהל את דיירי הבית, עד שלבסוף הם חושפים את הגוף העומד מאחוריהם.

היצירה המאופיינת בהומור המחוספס והגרוטסקי של כריסטופר דוראנג המחזאי, מאתגרת את גבולות הטאבו ומצביעה על פרות קדושות שנשחטו מזמן. ההתעללות המינית שעברה טרודי בילדותה היא נושא שנאטם ונדחק בכל פעם על ידי אמה, שטוענת שטרודי המציאה הכל ותמיד פיתתה את אביה. כמו כן, הפגיעות המיניות הופכות למכנה המשותף המחבר בין טרודי לקית', אחד הדיירים שכבר מההתחלה די ברור שהוא רוצח ומבתר גופות בחדרו. לצידם בק, שכל מה שמגדיר אותו הוא חרמנות בלתי נשלטת ורצון בלתי פוסק לזיין, הופך להיות כמעט הכי נורמטיבי בבית, מאחר שהוא לא מעורב בפרשה האלימה המסמנת את תחילתו של החלק השלישי והאחרון בהצגה.

קבוצת השחקנים עושה עבודה טובה מאד ויוצרת דמויות מגוונות וקיצוניות. את בטי, השפויה היחידה, מגלמת מיקה זק, שמצליחה להביא דמות מפורטת ומעוררת הזדהות, ומגיבה להתרחשות הקיצונית שעל הבמה כפי שכל אחד מהצופים היה מצפה מעצמו להגיב. בקיצון השני, גב' סיסמוגרף, אמה של טרודי, אותה מגלמת מירב גרובר, יוצרת מפלצת מסוג חדש. גם גברת סיסמוגרף היא דמות מפורטת ומשתנה, מה שמאפשר לה להסתיר את האדישות המפלצתית שלה כלפי האלימות והפגיעות שחווה בתה ודמויות נוספות ביצירה. לעומת הדמויות העגולות של בטי וגב' סיסמוגרף, שירי בלושטיין וגיא ויטנר המגלמים את קית' וטרודי, מצליחים להביא דמויות הרבה יותר ארכיטיפיות ומשונות, מעין שילוב תכונות בלתי אפשרי בתוך בן אדם אחד, מה שהופך אותן לקומיות, סמליות ומסקרנות.

ההצגה "חופשת הקיץ של בטי" עולה לראשונה בישראל בתקופה מתאימה ביותר. כבר כמה שנים שהציבור הישראלי הוא קהל שבוי של פורנוגרפית פוליטיקה ורצח. הילדים שלנו ראו גופות, יריות ואיברים כרותים ברשתות החברתיות. החדשות המזעזעות מתחלפות כל כך מהר לחדשות מזעזעות אחרות, עד שסף הריגוש שלנו רק עולה עוד בכל פעם. היצירה הזו, עם הקולות הצוחקים מהתקרה, שלבסוף ידרשו עוד ועוד אלימות ויחטטו בפצעים של דיירי הבית, עוסקת באחת הבעיות שתמיד מקבלות תיעדוף נמוך לאור הזוועות האחרות שמעסיקות אותנו, ולמעשה אף פעם לא מקבלות תגובה או פתרון – דרישותיו צמאות הדם של הקהל. אני שמחה שיוצרי ההצגה בחרו לעסוק בזה, הגיע הזמן.

לצד בחירת המחזה המצויינת והמשחק היפה, העיצוב הסצנרי ועיצוב הבמה בהצגה זו היו די מרושלים. היו לא מעט קומפוזיציות מסורבלות, סצנות שלא ברור לאן הן לוקחות את העלילה, במה עמוסה ברכיבים זולים ולא מלוטשים, ועוד. הבמאים נועם שלכטר ושירה סומנר בראודה, והמעצבת נועה גולדנשטיין, בחרו לייצג את הגוף שמאחורי הקולות הצוחקים כמפלצת ירוקה המפעילה שתי בובות יד, אשר זזה בפראות ונראית כמו מעין חייזר ילדותי. הייצוג הזה, שלא מתחבר כלל לשאר הרכיבים בהצגה, פוגע מאוד בתפיסת הקולות וחשיבותם, ומותיר בסוף ההצגה דווקא לעג כלפי מה שהם מייצגים, ולא פחד ממנו. הסמל הזה, שנבנה בכזה תחכום על ידי כריסטופר דוראנג, דורש עדינות וזהירות. אני מבינה את הרצון לייצג את הקהל צמא הדם על ידי מפלצת מעוותת, אבל הצרימה שבמפגש בין שתי השפות הכל כך שונות האלו, העפילה על הכוונה הטובה ופגעה מאוד באחד הרכיבים החשובים ביותר בהצגה.

אף על פי כן, ההצגה "חופשת הקיץ של בטי" היא טובה, משוחקת יפה, ומזמינה את הקהל לעסוק בקהל – באחריות שלו, בחוסר הידע שלו, ובכוחו הפוליטי והציבורי. את האנרגיות הנשפכות על צריכת תוכן אלים, ועל השנאה והאלימות הנוספת שבאים בעקבותיו, אפשר לתעל לפעולה אזרחית אחרת, ראויה ואקטיבית יותר.

"חופשת הקיץ של בטי"

הבימה4

מאת: כריסטופר דוראנג

עיבוד ובימוי: נועם שלכטר ושירה סומנר בראודה

תרגום: יורם אמיר

משתתפים: מירב גרובר, מיקה זק, שירי בלושטיין, גיא ויטנר, אורי פרלמן, אדיר בקשי וניר קרני.

עיצוב תפאורה ותלבושות: נועה גולדשנטיין

מוסיקה: ניצן שהם

עיצוב תאורה: אילן הרצוג

עיצוב פוסטר: עמית טל

הצפייה בהצגה מגיל 16 ומעלה.

אין כרגע מועדים נוספים להצגה, מרתה תפרסם כשיהיו.