"אימג'ין": "האהבה גדלה בכל פעם שאני מרפה מלתת לה צורה"

מאת: הדר אברבנאל

גליה עיני ודניאל גמליאלי הם ההורים של אבנר. במופע 'אימג'ין' הם מגלמים את עצמם כיחידים, כזוג וכהורים. למעשה, כל המופע הוא ביטוי פואטי לדינמיקה המשתנה ביניהם ולאופן שבו היא נחווית ומשתקפת בחייו של כל אחד.

בתוך היום יום המשפחתי הם מקליטים את החיים שלהם, שיחות ביניהם ובינם לבין אבנר, מה שנאמר בלחש, בקול גדול, בשתיקה. הם מתווכחים על איך להרדים אותו, מסבירים לו שאין תנים בחדר שלו, משמיעים לו הביטלס, מקשיבים לו כשהוא מספר סיפור. תמלול ההקלטות מוקרן על הקיר האחורי של הבמה ויוצר מעין ריקוד של מילים. הדינמיקה בין גליה לדניאל מיוצגת דרך הריקוד הזה. הוויזואליזציה של הטקסט מהדהדת רבדים מתוך מערכת היחסים שלהם, ומציעה כמה פרשנויות לשיחה המוקלטת ביניהם.

כשם שהטקסט קיבל מספר פרשנויות על ידי אופן הצגתו, שאר האלמנטים המרכיבים את המופע "אימג'ין" יהיו גם הם תמיד בעלי משמעויות מרובות. כל תנועה, טקסט, שתיקה, חומר, וידאו ועוד, יסמנו יותר מדבר אחד, או יוכלו להפוך לדבר אחר בקלות על הבמה.

לאחר השיחה המוקלטת שפותחת את המופע נכנסים לבמה גליה ודניאל. דניאל גורר עגלה עם ציוד אותו יפזר על הבמה. גליה גוררת שק ענק בצבע לבן ומשאירה אותו במרכז הבמה. הוא נשאר שם זמן מה, מפריע מדי פעם, מושך תשומת לב מדי פעם, אחר כך גליה מוציאה ממנו ערמת בד ענקית שנראית כמו שמיכה גדולה ומקופלת. השמיכה הזו מקבלת משמעויות מתוך ההקלטות עד שהיא הופכת ליריעת בד ענקית שגליה ודניאל פורשים על הבמה, מחברים אותה לצוג ומרימים אותו. בהינף יד, היא הופכת למפרש של ספינה. תאורה צהובה מזכירה צוללת צהובה, או דגל צהוב. השק המסתורי של גליה, המנוגד לעגלה הפרקטית של דניאל, עובר כל כך הרבה גלגולים ותמיד נשאר קצת לא מוגדר.

גם בחיים לא תמיד מתכוונים להגיד רק את הדברים שאומרים. לפעמים כשאומרים משהו מתכוונים להגיד עוד משהו, או משהו אחר לגמרי, לפעמים כששותקות מתכוונות להגיד כל מיני דברים. כפל המשמעויות בתקשורת האנושית יכול ללבוש כל מיני צורות. בפודקאסט החי של גליה ודניאל, הם מדגימים איך תקשורת של זוג יכולה להיות כזו. פאסיב אגרסיב, ציניות, בדיחות, שתיקות ואי הבנות מרכיבים הרבה מהשיחה שלהם ונראה שגם הם לא תמיד בטוחים מה הם התכוונו לומר.

גם מעשים, כמובן, ולא רק מילים, יכולים להיות בעלי כפל משמעות. גם רגשות ומחשבות, גם אינסטינקטים. יש חלק במופע שבו גליה מדברת ובמקביל, דניאל בונה ומקים ומפרק, מטפס גבוה ויורד, מחבר כבלים ומנתק, ולא עונה לגליה. בחלק אחר, התנועה המסונכרנת של דניאל וגליה על הבמה נקטעת מעט בכל פעם שהם נתקלים זה בזו. צפוף להם מדי, אבל הם ממשיכים לנוע. לפעמים נראה שהתנועה הופכת הרמונית אבל אז אבנר פתאום קוטע אותה. במקרים כאלה הם מפסיקים רגע, מתפנים אליו, וממשיכים עוד קצת. בכל פעם שנראה שהם 'על הגל', שעובד להם, משהו מפריע להם. כל הפסקה והתגברות עליה נטמעות בדנ"א של הזוגיות של גליה ודניאל ומעצבות אותו.

מבנה המופע "אימג'ן" מדגים ומייצר על הבמה את סבך הכוונות והפרשנויות האפשריות למעשים, מילים, שתיקות, של האחר. גליה ודניאל כבני זוג עובדים קשה מאוד בלתקשר ולפרש את התקשורת ביניהם, ונוצרת הקבלה בין צורת המופע לצורת התקשורת הזוגית שלהם.

לצד הדינמיקה העדינה והמסועפת של בני הזוג, השינוי הזהותי של האימהוּת מקבל ייצוג הרבה יותר ישיר וחד משמעי. גליה חושפת את החוויה הפנימית דרך מיצג והקלטות. היא לבד, היא משתנה. בזמן שדניאל לובש חליפת וואנזי של אפרוח וחוזר להיות ילד, היא לובשת חליפת וואנזי של דרקולה והופכת לערפד. היא לא עוברת איתו את אותם תהליכים. המסע שגליה נמצאת בו לא מתחלק לשלבים או יחידות זמן, הוא קיום מתמשך שלא מגיע לסופו בסוף המופע, אם אי פעם יהיה כזה.

האבהות, לעומת זאת, משתקפת דרך עיניים חיצוניות. דניאל לא מדבר בשום שלב על החוויה הזו. דניאל האב מיוצג ונחווה דרך ההקלטות של דניאל עם אבנר, לפעמים בנוכחות גליה ולפעמים בלעדיה, ודרך התפקוד שלו על הבמה לעומת גליה. הוא שובב, אבל מוביל. הוא לוקח אחריות על אבנר ממקום נינוח. לעומת גליה, נראה שהוא עושה את זה כמעט בלי מאמץ. דניאל מדגים צורה של האבהות של היום, לא מוגדרת ולא מספיק מדוברת, בלי יותר מדי פילוסופיה.

הזהות ההורית והזוגיות המסורבלת והמסועפת הנובעת מההורות מתערבבות זו בזו ובתוכן משתלבת גם המציאות, כחלק בלתי נפרד משימוש בהקלטות. גליה ודניאל הם לא רק הורים, הם הורים עכשיו, במלחמה. דברים משתנים גם מחוץ לארבעת הקירות שתוחמים את חייהם האישיים. הם מוצאים את עצמם מתווכים לבנם את קול יללות התנים לצד קול היירוטים והאזעקות. גם הם מפחדים, ואין להם תשובות.

בליל ההתרחשויות הפנימיות והחיצוניות מוגש בכזה דיוק ועדינות, יחד עם הומור כל כך חכם ומעורר הזדהות. "אימג'ין" הוא מופע שנון, מצחיק, ומסובך באופן מסודר. זו יצירה שהניסיון, הרהיטות, והמחשבה היסודית ניכרים בה. גליה עיני הצליחה ליצור מופע שמדבר על משפחה וגם מחדש, וזה בפני עצמו לא דבר פשוט.

"אימג'ין"

תיאטרון הזירה

יוצרת ומעצבת פס קול: גליה עיני

יוצר שותף: דניאל גמליאלי

בביצוע: גליה עיני ודניאל גמליאלי

בימוי: שני שבתאי

תנועה: מיקה קופפר

תאורה ותלבושות: דנה טקץ'

אנימציה: ענת גוטברג

סאונד ומיקס: אמיר מאיר, מרקו מילבסקי טומסין

מיפוי והקרנה: ניב גפני וגרישה שטבניצקי

פתיח פודקאסט: עדן כהן

ניהול הפקה: נועה פרידמן 

צילום: ילנה קווטני



מועדים נוספים:

2/4/25 21:00 הזירה הבינתחומית