"כאם לשלושה בנים": האם, האומה ומה שביניהן

מאת: מוריה להמן

הצגת היחיד "כאם לשלושה בנים" של היוצרת אורנת למפרט מבוססת על סיפורה האישי של היוצרת שהנה, בהתאם לשם ההצגה, אם לשלושה בנים. ההצגה חוקרת בכלים תיאטרליים את מיתוס האימהות בכלל, ומפגישה אותנו עם השאלה מה המשמעות של להיות אם לבנים במדינת ישראל, שהיא, כפי שמסבירה הגיבורה על הבמה, "לא לפלנד".

שימו לב – בכתבה זו, כמו בביקורות אחרות המבקשות לבחון ולנתח את המוצג על הבמה, עלולים להיות ספוילרים.

עם הכניסה לבמה, בשמלה אדומה בוהקת, שרה הגיבורה את שיר הנושא מתוך סרטו של רוברטו בניני, "החיים יפים". השימוש בשיר, גם במקור וגם ביצירה הנוכחית, הנו אירוני – שכן, זהו שיר שמתאר את יופי החיים ומורה לשמוח ולחייך, למרות שבפועל הסרט מתאר את חייו של יהודי בשואה, המנסה ככל כוחו למנוע מבנו הקטן להבין את מציאות החיים האכזרית במחנה הריכוז. באמצעות משחקים ורמייה, הוא מצליח להציל את בנו וגם להסתיר ממנו את האמת. זוהי גם משימתה המרכזית של האם בהצגה, שחולקת עם הצופים את הרצון לגונן על שלושת בניה בתוך המציאות הישראלית.

תוך כדי שירה, פורשת השחקנית על השולחן שבמרכז הבמה מפה. מהר מתגלה שזוהי לא סתם מפת שולחן אלא מפת ארץ ישראל. על המפה, מדגימה הגיבורה את הנקודות בהן עברה במהלך חייה, דרך תל אביב, אל עין הוד שבגליל, ועד היום. הסיפור מתחיל סטנדרטי: פגישה בין בני הזוג בתל אביב, משחקי חיזור, נישואין והתברגנות שכוללת עזיבה של העיר הגדולה וחיפוש קהילה. שלוש פעמים היא מתארת היריון ולידה, ובכל שלוש הפעמים היא זוכה ללדת בן זכר.

את כל הדמויות בסיפור מייצגים ירקות: עגבנייה אדומה ובשלה היא האם, מלפפון ירוק הוא האב, ושלושה גזרים בגדלים שונים מייצגים את הילדים (אליהם מצטרפים עוד שלל גזרים אחרים בתור חברים למשחק ולגינה). מדובר בתיאטרון חפצים שבו השחקנית מפעילה את הירקות ופועלת עליהם (לדוגמה, חותכת את הגזרים בסכין כך שיוכלו לעמוד על השולחן, מבשלת את הגזרים לכדי מרק לארוחה מזינה של הילדים, ועוד). הבחירה הפשוטה הזו היא מאוד מצחיקה וגם מאוד יעילה: צורתו הפאלית של הגזר ש"נולד" מתוך סינרה של השחקנית מציג מיד איזה מין יש לתינוק ללא צורך בתיווך נוסף. כך בעצם אנו חוזים בהפיכתה של הגיבורה מאישה לאם ובשאלות שעולות סביב ההורות לבנים, של אימא יהודייה וישראלית, החל בשאלת ברית המילה (הסכין שהוזכר קודם בא כאן בהחלט לידי ביטוי), דרך דילמות שונות בהורות וכלה באירועי ה-7.10 אותם חוותה כתושבת הצפון, והתחושות לקראת קבלת הצו הראשון של הבן הבכור.

הבנים נוכחים כדמויות בהצגה גם כקולות מוקלטים, שמדברים עם האם בקולם שלהם, והיא מגיבה אליהם. בכלל השימוש בסאונד בהצגה הוא מרכזי, ובנוסף לקולות הבנים, ישנם שירים נוספים שמבוצעים בשירה או בליפסינק, וקטעי אודיו ארכיוניים שמתקשרים לנושא האימהות בחברה הישראלית. ביניהם בולטת במיוחד הקלטה של השרה לשעבר אורה נמיר, שמתארת את הקשר הקרוב שלה ליריבתה הפוליטית גאולה כהן. על אף חילוקי הדעות הגדולים ביניהן, שתי הנשים מבטאות הזדהות זו עם זו כאימהות. 

שם ההצגה לקוח מנאומה של שולמית אלוני בכנסת בשנת 1974, שבו אמרה לממשלה "כאם לשלושה בנים, ששניים מהם משרתים בצבא, אינני מאמינה לכם, אינני מאמינה בשיפוטכם, אינני מאמינה לדבריכם". אני לא בטוחה האם הרפרנס הזה עדיין מזוהה בקלות בחברה הישראלית של היום, אך עדיין עצם הביטוי "כאם לשלושה בנים" גורם לנו ללא ספק לחשוב על ההקרבה של אימהות ועל סיפורן בחברה הישראלית. באמצעות השימוש בביטוי, וגם באמצעות קטעי הארכיון והשירים, ההצגה מציגה פלאשבק תיאטרלי לעבר הקולקטיבי שלנו, ומזכירה שאין חדש תחת השמש: אימהות לבנים בחברה הישראלית תמיד היתה סמל מוערך מצד אחד ואתגר אישי קשה מצד שני.

חלק גדול מהיופי בהצגה הוא בעובדה שבסיפור עצמו אין בהכרח ייחוד. כוחו של הסיפור האישי המוצג על הבמה הוא דווקא בנורמליות שבו, בדמיון לחיי הקהל הצופה, שמאפשר הזדהות וחיבור. מאוד אהבתי את היכולת של היוצרת להסתכל על עצמה גם בהומור, להכיר בחוסר התוחלת של חלק מהדברים שהיא עושה כאמא לבנים, כמו חוסר היכולת שלה להימנע מהציפייה החברתית לביצוע ברית מילה, ובהמשך חוסר היכולת שלה להאכיל את ילדיה במאכלים בריאים בשעה שהם מבקשים לאכול בורקס. בסופו של דבר, היא גם לא יכולה למנוע מהם מודעות למציאות הקשה שמתחוללת במדינה ולא יכולה לשמור עליהם מהגיוס לצבא.

אני כותבת שורות אלה ביום שבו יצאתי אל הצומת הקרוב לביתי, ולא בפעם הראשונה השנה, ללוות את מסע הלוויה של חייל צה"ל שנפל בעזה. בחדשות הוא לוחם צה"ל, אך בשבילנו בשכונה ובקהילה הוא הבן של אפי ואושרת. לגדל בנים במדינת ישראל קשה עוד יותר בימים אלה והשאלות סביב היכולת להגן עליהם ממה שמזמנת המציאות הן גדולות. ההצגה הצליחה לבטא את הקושי ולגעת בבטן הרכה באופן מאוד משמעותי ומרגש, וזאת מבלי להיות פרובוקטיבית אלא דווקא ממקום של כנות, קשר עם הקהל ואמפתיה. בסיום ההצגה ובשיחה של היוצרת עם הקהל ניתן היה לשמוע ולחוש עד כמה החוויות של השחקנית מעוררות הזדהות. זאת בהחלט אחת ההצגות הכי נוגעות למצב ולתקופה שיצא לי לראות, שעושה זאת באמצעים פשוטים ועם זאת באומץ רב.

"כאם לשלושה בנים"

כתיבה ומשחק: אורנת למפרט

ליווי אומנותי: נעם רובינשטיין

עריכה מוסיקלית: ארז טודרס

מעבד מוסיקלי: עדי דרוקר

ייעוץ עיצוב: שירה וייז

מועדים נוספים:

3/2/25              20:30               תיאטרון יפו