"אבידות ומציאות": כולנו אבודים

מאת: הדר אברבנאל

במרכזה של החצר הקסומה של תיאטרון "החאן" ערוך שולחן הממתין לשישה סועדים. הקהל המתקבץ סביבו מוזמן ללגום קוקטיילים חורפיים בזמן שהוא ממתין למארח ולשש הדמויות שעתידות להתיישב סביב השולחן. פרקר, המשרת של מר וילסון, מופיע על מדרגות האבן האחוריות של החצר, ומסביר שהדמויות שעתידות להתקבץ סביב השולחן הוזמנו על ידי מר וילסון על מנת להודות להן על תרומתן הגדולה לבריטניה במלחמת העולם השנייה שזה עתה הסתיימה. לאחר שתפגשנה הדמויות, פרקר מסביר, תלך כל אחת לדרכה ותשוטט בין חדרי בית האבן ובמסדרונותיו האפלים. הקהל יכול לבחור אחרי איזה דמות לעקוב, אך הן לא יובילו או ידריכו אותו. "ייתכן שתלכו לאיבוד", הוא אומר, "כולנו אבודים".

לאחר מכן, מגיעים חמשת האורחים של מר ווילסון, שלושה גברים ושתי נשים, ומהר מאוד מתברר כי מר וילסון לא הזמין אותם כדי להודות להם, אלא כדי לשלם על חטאיהם האנוכיים שבוצעו על חשבון המאמץ המלחמתי, וגבו מחיר כבד של חייהם של מספר אזרחים חפים מפשע וחיילים בריטים. הראשונה לשלם על חטאה היא אשתו של פרקר, שקרסה ומתה בפתאומיות לפני תחילת המופע, וכעת מתברר מדוע נרצחה.

אחרי אקספוזיציה סוערת, חמשת האורחים ופרקר מתפצלים לחדרים השונים והקהל עוקב אחריהם בחופשיות, עובר בין חדר לחדר ובין דמות לדמות, נחשף להאשמות ומזימות לבחירתו, עד ש(זהירות ספוילר)חוזרים שלושה מחמשת האורחים לשבת סביב השולחן. ברגע זה, הסיפור מתחיל מהתחלה. אפשר לעקוב אחרי דמויות אחרות, לנסות לפענח מחדש את הפשע, למצוא את הרוצח.

בשלב זה, אפשר להתחיל לשמוע לחשושים בין הקהל. 'אחרי ש-X הולך לשם, הולכים לחדר של Y', וכן הלאה. אי אפשר להישאר אדישים לעלילה הסוחפת של סיפור הבלשות הזה, אי אפשר שלא להרגיש אחריות למצוא בעצמנו את הרוצח, לצפות את הסוף. שלא כמו בסרטי וספרי בלשות, אשר גם בהם ניתן להרגיש את תחושת האחריות הזו, והסקרנות לצפות את שעתיד להתגלות בהמשך, במופע הזה הקהל חולק את גורלן של הדמויות. גם הוא נמצא בחדר כאשר אחת הדמויות זוממת מזימה או נופלת קורבן לאחת כזו. גם הוא יכול, אם רק ירצה, לרוץ ולתפוס את הדמות שהוא תופס כמסוכנת. נוכחות הקהל במחיצת הדמויות יוצרת אפקט מיידי של מעורבות וסכנה. כולנו אבודים.

בתוך הפקה כזו יש לא מעט אתגרים טכניים ותיאטרונים. משחק ללא הגברת קול על במת 360 מעלות שצורתה משתנה מחדר לחדר, ניהול הקהל וחלוקתו הטבעית, הנעת העלילה בקצב המדויק לצד חוסר היכולת לשלוט בקצב הצעידה של הקהל, ועוד רבים. בהרבה מהאתגרים האלו עמדה ההפקה של "אבידות ומציאות" בהצלחה רבה. יחד עם זאת, המשתנה הטכני של כמות הקהל עמד בעוכריה.

כאן חשוב להתייחס למובן מאליו שקל לשכוח ממנו. הפקות מסוג זה, בייחוד הפקות חדשות, של יוצרים צעירים בתחילת דרכם, לעולם לא ירצו להגביל את כמות הקהל. אדרבא, כמה שיותר יותר טוב. אי אפשר לוותר בקלות על החשיפה הפוטנציאלית, ולא פחות חשוב ממנה (לצערנו) – על הכסף. יחד עם זאת, במקרה הזה כמות הקהל הייתה אתגר שהוטל על השחקנים, כמו גם על הקהל עצמו. התנועה המוגבלת, הצפיפות והקושי לראות ולשמוע חלק מהסצנות (ביניהן סצנת הסיום) פגעו לא רק במעקב של הקהל אחרי השתלשלות האירועים בסיפור, אלא גם בטוטאליות של אותו אפקט מעורבות וסכנה שההצגה הצליחה לייצר בצורה כל כך טובה. כמו כן, היו מספר חורים עלילתיים בסיפור. מי שמכיר קהל של סיפורי בלשות יודע שחורים כאלו מקשים וכמעט מונעים מהעוקבים האדוקים להתמסר באמונה שלמה להתרחשות.

יחד עם זאת, ההצגה "אבידות ומציאות" היא חוויה סוחפת, מהנה ומחייבת. האקטיביות הנדרשת מהקהל מכניסה אותו באופן מיידי לעולמן של הדמויות, שממשיך ללוות אותו גם כמה ימים לאחר הצפייה. זה פשוט כיף, בקטע הכי טוב. כיף להיות בהצגה, כיף לספר עליה לאחרים, כיף גם לכתוב את הכתבה הזאת. לכו לראות את "אבידות ומציאות" שעשויה טוב מספיק כדי להיות כיפית גם בקור הירושלמי.

"אבידות ומציאות"

יוצר ובמאי: איתי סלהוב 

שחקנים: שרון ברדלי, עומר היקרי, תמר עמית-יוסף, עוז סלוק, אלעד עובדיה/איתי סלהוב, איתן צויק 

ליווי אומנותי: מיכל ואעקנין, דניאל כהן לוי, אוריין ליפשיץ, ניר שגב

עוזרת בימאי: אלמוג גוריאל

עיצוב תפאורה וחלל: שרון ברק

עיצוב תאורה: מרטין עדין

עיצוב תלבושות: אלונה רודנב

עיצוב סאונד: איליה סורין, דן לביא

דרמטורגיה: דניאל כהן לוי, איתן צויק

תמונות: שניר קציר

מופעים נוספים:

18/3/25         20:30               תיאטרון החאן, ירושלים