"קסטור": תיאטרון חזותי עם רקדנים

מאת: ישראל ארלנגר

"קסטור", היצירה של להקת תיאטרון מחול אבשלום פולק, מתקיימת בתוך וכחלק מעיצוב הבמה שנראית מזמינה, נעימה ומרוחקת בו זמנית. הקירות צבועים בכחול עז ומלא חיים, ועליו בולטים אלמנטים שונים באדום חזק. הצבעים והחומרים הזכירו לי צעצועי ילדים עשויים עץ בעבודת יד, שניכרת בהם עבודת נגרות איכותית. מן התקרה משתלשלים ארבעה גופי תאורה מכוסים לבן ועל הבמה פזורים עמודי לד דקיקים שמשמשים לפונקציות שונות ואינם כופים עצמם על המערך. האלמנטים האדומים: קירות, ריבועים ועיגולים מעץ, בולטים אל מול הכחול של הקירות, משמשים ליצירת קסמים, והתנועה שלהם חושפת הפתעות רבות. הקירות האדומים זזים בדרכים רבות והם מתפקדים כמוקד עניין שברור שיש מאחוריו חיים גם כאשר הוא עומד ללא תנועה.

את המופע פותח השחקן צבי פישזון שברגע הראשון הוא נחלץ מעטיפה של חוטי טלפון. פישזון מספק מופע מעולה של תיאטרון פיזי אולד-סקול מהזן המשובח. ההתמצאות שלו במיקום על הבמה – הן כגוף שפועל עליה והן כחלק מהתמונה – היא ברמות הגבוהות ביותר. כשהוא חוצה את הבמה, כל הקהל חוצה אותה יחד איתו, וכשהוא מניד את האף במחווה הקטנה ביותר הוא מסוגל לייצר פרצי צחוק גואים. אף שדימויי היומיום שהוא מקים לתחיה מנותקים מהקשרים קונקרטיים ומתפרקים שוב ושוב, בכל פעולה שהוא פועל על הבמה מתקיימת גם פעולה כביכול נרטיבית שמובילה את המופע. פעולות המשחק שפותחות את המופע מגדירות מרחב ביתי של פעולות יומיומיות שעושה אדם לבדו כשברקע דברים שמגיעים כל הזמן מבחוץ ומזכירים את היותו חלק מעולם שלם.

רמת הדיוק של פישזון כל כך גבוהה עד שאפילו כשהוא יושב בלי לזוז, מתרחשת תנועה של המופע קדימה. כאשר נכנס הריקוד לתוך המערך, היה נדמה לי כי לתוך ה"לבד בבית" הזה נכנסים מפגשים עם העולם החיצוני ה"אמיתי" שמתערבבים עם סערת רגשות אסוציאטיבית של נפש סוערת. עם זאת, בזכות הביצוע המדויק שלו, כאשר פישזון השחקן חושש לענות לטלפון, אימתו של העולם שבחוץ חודרת אל הלב יותר מהרבה דימויים שעולים במופע. ה"מקום" הביתי שנוצר בתחילת המופע, נוכח לכל אורך היצירה ומשתנה ללא היכר, דקה אחר דקה. 

על מנת לייצר תפיסת מציאות אסוציאטיבית שבה המוכר נשבר שוב ושוב עד שהיכולת למצוא ביטחון נעלמת, פולק בוחר בשתי טכניקות דומות אך שונות שמשלימות האחת את השנייה. ראשית, הריקוד ב"קסטור" מייצר תמונות תיאטרליות. ההתייחסות לרקדניות ולרקדנים אינה של גוף רוקד פר-אקסלנס, אלא חלק מתמונה שמשתנה בתוך עולם אחד מוכר, הן זזות עם התאורה ומניעות אותה. הן אינן פועלות במה או מפעילות, ובמידה של זהירות ארחיק לכת ואומר כי ייתכן שפולק מבקש לבנות כאן סוג של תיאטרון חזותי עם רקדניות ורקדנים ולא מופע מחול. היות הרקדניות והרקדנים חלק מתמונה שמשתנה, מאפשרת את הדימוי של התנגשות העולמות ומבטלת את הצורך בהמשכיות התנועה על מנת להבין את המופע. הטכניקה השנייה היא של יצירת מנגנונים ברורים מאוד אך בעלי משך קצר מאוד, מעין רצפים בלתי נגמרים של תקוות שלא מתממשות. ברגע שהמוח מתחיל להתענג על ה"טריק" התנועתי, מיד הוא מתפרק לריקוד אחר. מנגנונים ככלל, מספקים הנאה גדולה עבור הצופה, שכן הם מאפשרים תחושה של שליטה ויכולת ניבוי. כאשר הקהל מצליח להבין את המנגנון הזה, לפירוק שלו יש משמעות.

למרות שזוהי תכנית פעולה מעניינת מאוד ואמיצה למדי, אותה חוויה של אימה קיומית שחוויתי כאשר צפיתי בפישזון מביט אל הטלפון שמצלצל בתחילת המופע, התפוגגה מרגע כניסת הרקדניות והרקדנים. אמנם, לרגעים אחדים, כמו הרגע שבו פישזון מכניס אל הבמה שתי רקדניות ארוזות בניילון והן מתחילות את הריקוד בעודן ארוזות, פירוק המנגנון ושינוי התמונה הלם בליבי בעוצמה. גם כאשר הריקוד הופך לכדי ריקוד קבוצתי וכל הבמה מתמלאת מן הריקוד הזה שמתפרק גם הוא בתוכו, הרגשתי טלטלה גדולה. אך לאורך רוב המופע עשרות ואולי מאות הדרמות הקטנות והאנושיות שהתרחשו על הבמה, התקבלו אצלי בשוויון נפש. הפער בין הדרמטורגיה המשוכללת, הריקוד המהפנט, העיצוב המוקפד ובעיקר הדיוק בחלק המשחק שבתחילת המופע, לבין חוויית הנפש הפושרת משהו שיצאתי איתה מן המופע הטרידו אותי זמן רב. אני סבור כי על מנת שמנגנון תנועתי שמתפרק יזיז משהו אצל הצופה הוא נדרש להתקיים במאה אחוז גם כאשר משך הקיום שלו קצר מאוד. כמו כן, תמונה בימתית שמתפרקת חייבת להיות תמונה ברורה כדי שהשינוי שלה יהיה שינוי של תמונה ולא תנועה סתמית של רקדנית או רקדן וקוביות עץ. לעומת דימויים שכן מצליחים להעביר את הפירוק הזה, לדוגמה כשהרקדניות עובדות יוצרות צורות מהפנטות לרגע קט עם ספלים אדומים ומפרקות ועוברות לריקוד, בעבודה עם קוביות העץ שמשנות את צורת הבמה, קשה לראות את החזקת קוביות העץ כחלק מהתפאורה.  

הביצוע של הרקדניות והרקדנים לא הצליח לקיים את המופע בכל רגעיו. חוויית הצפיה בקסטור מהווה דוגמה לכך שעבור פעולות תיאטרליות, יש צורך בדיוק שונה מהדיוק שנדרש עבור ריקוד. במהלך המופע, הרקדניות והרקדנים המצוינים, ביצעו את התנועה באופן מושלם אך לא בכל המקרים נוצרו התמונות, כיוון שהן שמו את הדגש של הפעולה על הגוף הרוקד, ולא על יצירת התמונה או קיום מערכת יחסים עם החפצים. כשצפיתי ב"קסטור" חשתי פער בין ההבנה של היצירה של היצירה בכלים אינטלקטואלים לבין החוויה שהיתה לי בפועל. דומה הדבר לצפייה בסרט כאשר תנועות השפתיים אינן תואמות את הסאונד. אין ספק שלהקה כל כך מיומנת וכוריאוגרף מנוסה כל כך, יחדדו את הדגשים ויביאו את המופע לדיוק, כיוון שמדובר במופע שמציג נקודת מבט מעניינת על הקיום האנושי של זמננו בצורה טובה.

הימים בהם צפיתי בקסטור היו ימים מתוחים, ימים נוראים ממש, יום לאחר יום הכיפורים, בין תקיפה איראנית לתקיפה ישראלית. המתח הורגש היטב ברחובות, וגם באולם. אנשים הפחיתו את היציאות מהבית באותם ימים, והמתח שהורגש היה מתח תמידי, לא קונקרטי, כזה שעומד ותלוי באוויר. בעזרת להטוט וכישרון, פולק מצליח ללכוד את המתח הזה לסדרת דימויים איקונים שמלווה את הקהל מרגע הכניסה אל האולם. כך, כבר בתחילת המופע, על הקיר מאחור, יושבת ללא ניע רקדנית, תלויה בין שמים לארץ, נתמכת במקל ובקוביית עץ אדומה בלבד. מאוחר יותר היא תיפול באגביות חסרת דרמה, שתזכיר לי כמה עוצמה יש לדרמה שמגיעה אחרי שגרה שפויה. בהתחשב בתקופה שבה המופע עולה, נראה קווים מקבילים למציאות בישראל של 2024, "קסטור" של פולק הוא מופע של שגרת הפתעות שמגדישה במכוון את הסאה עד שהצופה מפסיק להזדעזע. כך ניתן לראות את "קסטור" כיצירה שמפנה זרקור אזהרה אל מציאות בה החדשות שעל דפי העיתונים מפסיקות לזעזע את הקוראים.

הכתבה מוקדשת לזכרה של אמירה אירם שהלכה לעולמה ב22.11.2024 והיא בת 87, "קסטור" היה המופע האחרון שהיא צפתה בו בימי חייה.

"קסטור"

כוריאוגרפיה, במה, מוסיקה ותאורה: אבשלום פולק 

ניהול חזרות ושותפה ליצירה: מיכל אלמוגי שלמון 

ניהול חזרות: ג'ואי איטקן

רקדנים ושותפים ליצירה: צבי פישזון, מץ ואן רוסום, רבקה לאופר, דורון לבנון , אורן רביב, פטריק דה האן, שירה ארבל , יונג’ין קים 

תלבושות וסטיילינג: שי לי נסים

 מעצב: דורון אשכנזי

 איור: דוד פולונסקי

 מנכ"ל: אורלי און

שיווק: ורד הלפרין 

עיצוב גרפי: אודי גולדשטיין

מוזיקה: Nino Rota, Johann Sebastian Bach, John Cage, Krzysztof Penderecki, Meara O’Reilly, Andy Bell & Vince Clarke, Ray Noble

מועדים נוספים:

4/12/24            20:30               מוזיאון תל אביב לאמנות