"נעמי ונורמה": אסקפיזם מעורר מחשבה

מאת: ישראל ארלנגר

במדינה שבה אני חי, משתררת מלחמה קשה. מכיוון שמצבי קיצון הם לא דבר נדיר במחוזותינו, פיתחתי שיטה לזיהוי חומרת המצב באמצעות האינטרנט. השיטה הזו פשוטה מאוד, אני נכנס למדורי ספורט או בישול, אם הכותרות במדורים אלו עוסקים במצב הפוליטי או הבטחוני במדינה ולא בספורט או בישול, סימן שהמצב הכללי לא משהו, ואפילו האסקפיזם הקבוע דורש מאמץ. בחינת הממצאים שעלו על פי השיטה הזו, מעלה כי בשנה האחרונה המצב בהחלט גרוע.

אני מספר את כל זה בגלל שלאחרונה חוויתי חוויה הפוכה לגמרי, כשצפיתי בפרימיירה של "נעמי ונורמה" בתיאטרון הקאמרי. למרות שזו הצגת תיאטרון שעולה בזמן המלחמה ובצל הקרע הגדול בעם – הרגשתי שאני נשאב עשור אחורה, לשנות העשרה של המאה העשרים ואחת, לפני המלחמות והקורונה. האסתטיקה החזותית, הבחירות המוזיקליות ואפילו הקצב של המופע, מאופיינים בחזרה אל אלמנטים שכולם אוהבים, עם שירי מיינסטרים כלל-ישראליים מגוונים היטב ומתקופות שונות שגם משמשים להדגשת ההבדלים הבין-דוריים ודימויים  בולטים, צבעוניים, מינימליסטיים משהו ואינסטגרמיים.

מכלול האלמנטים מייצרים תחושה של מקום מוכר. לדוגמה, ביתה של נורמה הזכיר לי בתים של אנשים מהמעמד הבינוני שהקפידו על ריהוט איכותי וסצנת מגרש המכוניות להשכרה הזכירה לי סרטי בורקס מאוחרים. לאורך כל ההצגה, יש תחושה של קונצנזוס, נזהרים שלא להכעיס אף אחד, ההצגה מאוזנת מאוד ואינה צורמת, אפשר ללכת אליה בבטחה גם באקלים פוליטי זה. היא מתרחקת מן הריאליזם של היום ומבטיחה חוויה מאוזנת, לעיתים אפילו מאוזנת מדי. למשל, מול מודל הגבריות הרעילה של הגרוש של נעמי, מוצג מודל גבריות תומך ומעצים של אלחנן, בעלה המנוח של נורמה.  "נעמי ונורמה" היא אי ישראלי מעין טלוויזיוני וסטרילי, שבו לא שוחטים פרות קדושות. אני מבטיח לכם, ההצגה הזו לא מפלגת, לא מסיתה ואפילו לא קוראת לאחדות, חס ושלום.

דוגמה לכך שנעמי ונורמה מתקיימת בבועה כל כך רחוקה מהמציאות של ימינו היא שההצגה הזו מתרחשת באילת ומטולה! כן, כן, באותה מטולה שבה למעלה מ-250 משפחות מפונות קיבלו דיווח כי הבית שלהם נפגע באופן ישיר וכל תושביה עקורים, נותרה תושבת אחת שאם תבקרו אצלה תשמעו גידופים על ההתנהגות של הבן או המטפלת, אבל למשך שעה וחצי לא תשמעו אפילו מילה אחת על מלחמות וטילים.

לבל יחשוב ציבור הקוראים כי מדובר בהצגה משעממת, ההיפך הוא הנכון – העלילה זורמת ומלאה בהסתעפויות מפתיעות, היא מצחיקה ומרגשת ברגעים הנכונים, הפאנצ׳ים מתחרים זה בזה והדרמטורגיה מצויינת. המרכיבים הפסיכולוגיים מעוררים הזדהות, הליהוק יוצא מן הכלל והמשחק מושלם. התמונות והתזמונים כל כך נקיים ומובחנים, עד שהצופה חש את עצמו כקהל בסט של קומדיית מצבים קלאסית שהמוסכמות בה ידועות מראש ולעולם אינך מסתכן בצחוק שאינו במקומו או במחיאת כף סוררת. זהו בידור במלוא מובן המילה.

כשההצגה מתחילה משתרר חושך על הבמה המעוצבת בצבעים של חום וירוק, וכשהאור עולה שוב הקהל מוחא כפיים, על כיסא גלגלים יושבת הכוכבת הבלתי מעורערת – רבקה מיכאלי. עוד טרם היא פוצה את פיה הקהל מוחא כפיים בהתלהבות. אך רבקה מיכאלי אינה סתם כוכבנית חולפת, היא כוכבת, ולמרות שאינה זקוקה לדבר מלבד קיומה הבלתי מעורער, היא מבקשת להוכיח שהיא כאן מפני שהיא שחקנית גדולה. ובפעולתה זו היא מספקת פרשנות חיובית למשפט האלמותי של אלון מזרחי, גדול הפייטנים של הכדורגל הישראלי שאמר "אין לי מה להוכיח והוכחתי את זה היום על המגרש". לכל אורך ההצגה, מיכאלי פועלת בשני מישורים, האחד, להוביל את מהלך ההצגה ולהתמסר באופן נפלא לתפקידה כנורמה שליין, אישה מבוגרת שנוהגת לגרש מטפלות, והשני הוא להיות רבקה מיכאלי בכל רמ"ח איבריה. מיכאלי לא עושה דבר שאומר "אני רבקה מיכאלי" אין לכך התייחסות במחזה או בבימוי, אך בתוך ההומור העדין של הדמות שזורות מחוות קטנות ששמורות רק לה. לא מדובר במלאכה פשוטה מכיוון שבשונה ממקרים רבים אחרים, במקרה של מיכאלי הדברים אינם מגיעים אחד על חשבון השני. וכך, בנשימה אחת נמצאות על הבמה, בגוף אחד, רבקה מיכאלי ונורמה שליין.

בניגוד למיכאלי, עירית קפלן, השחקנית הראשית השניה, שגם כתבה את המחזה יחד עם יואב בר לב, משחקת באופן אחר לגמרי. מרגע שהמסך עולה ועד סוף ההצגה היא מתקיימת בדמותה של נעמי דקל, הגרושה הטריה מאילת שמתמודדת עם זוגיות רעילה ועוברת תהליכים נפשיים מורכבים ביותר שמדגישים את המקצועיות שלה כשחקנית שיודעת למנף רגשות ולעבור בין מצבים רגשיים ותפקודיים בהינד עפעף. השחקנים האחרים מעולים וממלאים את תפקידיהם על הצד הטוב, מקפידים על התזמונים הקומיים ועל העבודה הפיזית גם בגיחות הקטנות ביותר אל הבמה.

המבנה הקומי של ההצגה מבוסס על מנגנונים של מבוכה גדולה והזדהות עם אשמה. ולמרות שזו הצגה נרטיבית, ההומור שלה (וכפי שכבר נכתב לעיל, גם האווירה הכללית) דומה לקומדיות מצבים. בשלב הראשון מתקיים על הבמה מצב מביך, בשלב הבא, אני מזהה את עצמי בתוך המצב הזה ובו זמנית מתחיל להבין שהמצב הזה משותף לעוד אחרות ואחרים. וכך הצחוק מגיע בשני שלבים, ראשית בשלב ההזדהות הקולקטיבית ואז שוב בשלב ההקלה. לדוגמה, כבר בסצינת הפתיחה, כשנורמה מוצאת תכשיט שהיא שתלה בתיק של המטפלת הראשונה (שמשוחקת באופן נפלא על ידי אסנת בן יהודה שעושה מגוון רחב ולא מובן מאליו של תפקידים בהצגה) בנה אביתר מגיע לעזרתה של מיכאלי, הסיטואציה בה אביתר מנסה בכל כוחו להשאיר את המטפלת מביכה באופן העמוק ביותר של קשר מורכב בין ילד לאמא, האופן שבן נורמה חוגגת את ניצחונה כל כך מצחיק שכל המבוכה שלפני כן משתחררת בפרצי צחוק אדירים של הקהל. עם זאת, מדובר בהומור מיושן מעט שמבוסס על סטריאוטיפים והגדרת מעמדות מובדלים בחברה הישראלית. ובכל זאת, מכיוון שקשה לוותר על מנגנונים שעובדים מחד, ועל מנת שלא להכעיס אף אחד חס ושלום, מאידך, ההצגה מתפייסת עם כל מה שעומד בדרכה.

כך, למשל, עולה בדיאלוג בין מוצאי הדמויות. הדמות הראשית היא אשכנזיה מהמעמד הבינוני גבוה שנמצאת בסטטוס גבוה לכל אורך ההצגה. גם בנה, אביתר הוא נפלא, טוב לב ודואג, וכמובן, הוא וויתר על עבודה נחשקת בתחום הטכנולוגיה העילית לטובת שכר רעב כעובד בשירותי הרווחה. הדמויות האחרות הן מזרחיות. המטפלות מזרחיות, והגברים האלימים שבמחזה מאופיינים בסטריאוטיפים של מזרחיות שנדמה היה שעברו מהעולם. על מנת להתמודד עם העובדה שהדמות הראשית המזרחית עובדת כמטפלת בקשישה, ודמותה מאופיינת בסטטוס נמוך ברוב חלקי ההצגה, הוכנס למחזה פתרון פשוט וקל, נעמי היא בעצם אחות ראשית ומנהלת מחלקה שבמקרה עכשיו נקלעה לקשיים וחייבת כסף קל ולכן היא הופכת למטפלת, רק באופן זמני כמובן.

התפאורה שעוצבה על ידי אדם קלר עשויה היטב. היא מגדירה מצוין את המקום ואת האווירה הרצויה, התמונות נהדרות, פלטות הצבעים מאוזנות, מעברי התפאורה חלקים וניכר שהושקעה בהם מחשבה רבה. עם זאת, ולמרות שעיצוב הבמה מקבל מקום מרכזי ביצירה ובהגדרת המרחב, היא לא מקיימת דיאלוג משמעותי עם שאר מרכיבי היצירה. גם כשנראה שהסדר מופר, לדוגמה, במעברים בין התמונות שבהן מופיעים מנגנונים שונים של הצגת מאחורי הקלעים. חשיפה זו של אחורי הקלעים מאופיינת בתנועה רכה, מתוקה, מדוייקת, ומכוארגרפת עד כדי כך שאי אפשר לטעון כי זוהי חשיפה בועטת של מאחורי הקלעים, אלא חלק אינטגרלי מהיצירה ולמעט רגע מרדני, קסום ויוצא דופן אחד, בו מופיעות בובות ענק המפריעות לשיחת הטלפון (ולסדר הרגיל של ההצגה) בין אביתר לנורמה, מדובר בתפאורה קונפורמיסטית משהו שתפקידה לייצר תמונות יפות יותר על הבמה. לו הייתי יכול, הייתי מאפשר לקלר יותר מקום לפרשנות בהצגה הזו.

בדומה לעבודה על התפאורה, גם התאורה ניתנת כאן כמו שירות להצגה. כך, למשל, בסצינות הנסיעה היא משמשת כמכשיר ליצירת רגש, תוך שהיא פועלת יד ביד עם המוזיקה ועם תגובות השחקניות, ניתן היה להגיע לעושר גדול ולמורכבות רבה יותר אילו היה ניתן חופש פעולה גדול יותר ומקום ל"חוצפה" בעיצוב התאורה. אם התאורה היתה מייצרת שינויים רגשיים פנימיים גם בסצינות הביתיות ולא רק בסצינות של במה ריקה ועליה מכונית, היה אפשר להגיע לעושר ולדיאלוג מעניינים מאוד.

יצאתי מההצגה בתחושה אמביוולנטית מעט, "נעמי ונורמה" מציגה פער גדול בין מחזה שבסופו של יום מספר סיפור שסופר פעמים רבות בדרכים שונות, לבין משחק איכותי מאוד. לראות את עירית קפלן ורבקה מיכאלי על במה אחת זו חוויה מהנה מאוד – עירית קפלן, שחקנית רגש גדולה וכל כך וורסטילית, משלימה את מיכאלי באופן מושלם. שהם שיינר שמשחק את אביתר עושה עבודה קומית גדולה ואסנת בן יהודה מג'נגלת בין תפקידים במיומנות רבה. ואחרי שנאמר הכל, ולמרות שהמחזה עצמו, שעוסק בנושא חשוב וכואב כמו גזלייטינג, לוקה מעט בהתייחסות כללית לנושא, ההצגה שלו על הבמה הגדולה בהצגת קומדיה של תיאטרון גדול היא צעד חשוב.

"נעמי ונורמה"

תיאטרון הקאמרי

מאת: עירית קפלן ויואב בר-לב

בימוי: תמר קינן

שחקנים: רבקה מיכאלי, עירית קפלן, נדב אסולין / ישי גולן, שהם שיינר / טל וייס, אסנת בן יהודה, דולב אוחנה / אלעד שנקר

תפאורה: אדם קלר

תלבושות: אורנה סמורגונסקי

מוזיקה: דפנה קינן

תנועה: עמית זמיר

תאורה: נדב ברנע

דרמטורגיה: שחר פנקס

עוזרת במאית: קארין סיגל

מועדים נוספים:

20/12/24          12:30 | 17:00

21/12/24          17:00 | 19:30